סיימתי ספר שראוי להיקרא ספר. משפט סתמי זה יובהר בהמשך.
העלילה חדה וברורה. בשנות השלושים של המאה העשרים, בחוות מטעי סוכר בברזיל נפגשות שתי ילדות: גראסה - ילדה יפה ומטופחת, בת תשע בתם של בעלי האחוזה, שמקבלת הכל ולכן היא מגיעה למצב שבו פעם כששעמם לה , היא פתחה ספר ולא הבינה מה אנשים מוצאים בו.
השנייה יתומה בת למולטית שנקראה "פוטה" למרות שלא עסקה בזה, נקראה ז'גה - אתון, כי היא ינקה חלב אתון בילדותה. ז'גה היא ילדה סקרנית, לקריאה, שפות חשבון ועוד מעלות שאינן מוסיפות נקודות למישהי הנמצאת בתחתית עמוד הטוטם.
היות ושתי הילדות בנות אותו גיל, הן מצוותות לתפקיד הגבירה ו"המשרתת" שלה.
יחד הן לומדות (מי שרוצה), ונארגות במשלב החיים של ברזיל. בתחום מוזיקת הפרינג' , סמבה, דור ואחרות. גראסה כזמרת וז'גה כמלחינה.
הסופרת פרנסס דה פונטס פיבלס הצליחה בספר זה להביא את העולם הברזילאי לשכבותיו, אזורי הפריפריה עם העבדים , האדונים והמשרתים דרך עולם המוזיקה המסעיר של.. העבדים, שבו "שואבת ומעבדת" ז'גה את יכולותיה לחיות ולהבין מוזיקה ואילו גראסה מתפתה למקצוע ה"בזוי", זמרת.
התיאום בין הילדות קסום ויש בו יחס התבדלות, ניצול ונתינה מצד גראסה, דבר שמקבל עם המעבר לעיר הגדולה על רבדיה החברתיים והמוזיקה המטריפה בחלקים שלה.
אין בספר תובנות או הרהורים פילוסופיים, אבל הקריאה בו מביאה עולם מיוחד, שראוי להשתמש בהנחיה של הסופרת כדי להיכנס אליו.
מה שחסר לי , הוא חוסר היכולת לקשור בין המוזיקה שבספר לזו שניתן לשים עליה יד ולשמוע אותה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
