לא הגעתי עם המון היכרות עם הסופר או עם נושא הספר, אך קראתי אותו כחלק ממועדון קריאה.

בתחילה התקשיתי עם השפה. אני לא בטוחה איך כתיבתו הרגילה של הסופר, אבל בספר זה המשפטים יחסית מסורבלים, ישנם הרבה תיאורים וביטויים בידייש, חלקם מוסברים בעזרת מילון בסוף הספר וחלקם נותרים ללא מענה.
עם זאת, העלילה עצמה נשמעה לי מעניינת, הרעיון מקורי מאוד: היסטוריה חלופית שבה היהודים הפסידו ב-1948, הפלסטינים השליכו את היהודים לים, וליהודים בגולה ניתנה פיסת אדמה קפואה באלסקה באופן זמני, ל-60 שנה, כדי להתמודד עם "הבעיה היהודית". מי יודע מה יקרה אחרי. זה כבר לא בעיה של אף אחד (אלא אם אתה יהודי, כמובן).

החוויה היהודית שהספר מציג מוכרת כנראה לכל יהודי שלמד את ההיסטוריה: חווית תלישות וזרות, היהודי הנודד מכבב כאן - הן על ידי יהודי אלסקה שנאלצים בעוד חודשיים לעזוב את ביתם והן על ידי הגיבור, בלש גרוש שגר במלון זמני ומתמודד עם תעלומת רצח שמסתירה מאחוריה קנוניה גדולה הרבה יותר.

על כן, למרות השפה המסורבלת (בהשפעת היידיש אולי? מישהו מכיר?) אני ממליצה על הספר. התמה המרכזית של התלישות, החוויה היהודית בגולה והשכבות המרובות של הקהילות היהודיות השונות, וביניהן החיכוכים והפוליטיקה מוצגים בצורה אמיתית ומסקרנת, לפחות עבור מישהי כמוני שלא מכירה את תרבות היהדות היידית. מעבר לכך, הדמויות עצמן ייחודיות וצבעוניות. יש דרך למייקל שייבון לגרום לכל דמות להיצבע בצבע ייחודי מבלי הרבה תיאורי רגשות ומחשבות מעייפים. הכל קורה תוך כדי דיאלוג ותנועה, דרך המעשים והמילים שלא נאמרות ועם הרבה הומור וציניות.

מצחיק לומר. אבל לאחר ההתרגלות לשפה, אפילו נהניתי מסגנון הכתיבה השנון והמקורי. התיאורים מצחיקים עם הומור שחור, והדמויות פארודיות ומציאותיות במקביל, דבר שקשה לבצע לדעתי. הספר עבר מהר מאוד עבורי בקריאה (שוב, לאחר כ-40 עד 70 עמודי הסתגלות - תחליטו אם שווה לכם), כי הכול זז, תמיד הדמויות פעילות וכל אירוע מוביל לאחר בצורה טבעית. הרגשתי שאני רוצה שהבלש הגיבור לנדסמן יצליח במשימתו ואף שחייו יהיו פחות אומללים ממה שהם.

ובכל זאת, הערה לגבי הרעיון של הספר. לדעתי הלא מבוססת, הרעיון הציוני של התיישבות בארץ הקודש, מוגחך בסיפור. הגישה הציונית בספר שייכת לקומץ פנאטים מחרחרי מלחמה, ולצערי למרות האזכור של השואה והתחושה ההולכת וגדלה עם התקדמות הסיפור כי היהודים מצבם בכי מר ("זהו זמן משונה להיות יהודי", אומרת כל דמות שנייה בסיפור), הרעיון של הציונות נותר בגדר רעיון אבסורדי והיהודים יחד עם הגיבור נותרים ללא מענה, במרחב ביניים מוזר. בכך לא יכולתי שלא להתכווץ קצת מהמחשבה שיש אנשים שלא מבינים לא דבר ולא חצי דבר לגבי מדינת ישראל או ההיסטוריה שלה ויגבשו את דעתם מספר מד"ב כמו זה על התנועה הציונית ועל המשמעות ההיסטורית של הקמת מדינת ישראל.

בשביל כל האלה שהולכים עם חליפה שחורה ושמים הכובע עם הפרווה על הראש שלהם היה עדיף שהיו הולכים כל היהודים לאלסקה במקום שיבואו לפה שלפחות המזג אויר היה מתאים את עצמו על הבגדים שלהם במיוחד ביום כמו היום. אם היו עושים ככה אז גם כל האלה שבאו לפה מסוריה ומלבנון וממצרים ומעיראק ומכל אלה היו נשארים בארצות שלהם וחיים טוב מאד שמה כמו שעשו כל השנים שהבלאגן שלהם שמה על פי רוב התחיל בגלל שנהייתה מדינת ישראל.

השייבון הזה (שאני יגיד לכם בסוגריים שאם היה מזמין אותי אצלו לשבת על ערק הייתי הולך) עשה סיפור על זה שכל היהודים אחרי שהפסידו את ישראל בזמן של מלחמת העצמאות הלכו באלסקה ששמה נתנו להם חתיכת ארץ שיחיו את החיים שלהם. האלסקה שמה זה כל היהודים מאירופה יעני כולם יודעים את האידיש וחיים כמו שיש פה בכמה מקומות יעני כמו במאה שערים ומקומות כאלה. יש שמה גם חברה חילונים אבל הם יש להם הרבה קשר עם הדת שאפילו אם לא לומדים בתורה וכל זה הם מבינים את כל המנהגים. בתוך הדבר הזה הוא שם סיפור על רצח ועל שוטר כמו השוטרים האלה שיודעים לפתור דברים חוץ מאת החיים שלהם ששמה הם על הפנים מכל הבחינות יעני גם מסבכים כל איפה שאפשר לסבך ואחרי שותים בשביל שישכחו מה שעשו.

עכשיו שאתה קורא את זה יש דברים שאתה יודע אותם מהתחלה. אתה יודע שהבלש הזה לא ימות (שאולי ירצה לעשות המשך לזה הסופר) וגם שבסוף הוא ידע מי הרוצח. ככה זה עושה אותך לא כל כך מודאג יעני אתה יכול לקרוא את זה על רגוע ולהיות מבסוט על המה שהולך מסביב שזה סופר שגם הוא יודע לעשות סיפור מעניין וגם אתה רואה שזה אחד שיש לו החוש הומור. מצד שני אני חושב מי שאין לו החוש הומור כמו של השייבון הזה לא כדאי לו שיקרא את זה.

היה עוד דבר שחשבתי אותו: בספר אצלו הוא עשה שהיהודים קיבלו את השטח שמה לשישים שנה ואחרי זה לא יודעים מה שיילך איתם ואז יעני יש להם הפחד על זה ואין להם הבטחון שיש אצל אנשים שיש להם המדינה שלהם והם בטוחים עליה אבל אני מסתכל על עצמי אני לא מרגיש פה הביטחון (לא בגלל המה שמסביב. בגלל מה שהולך בין האנשים פה ואני אמיתי מפחד מכל האלה שרוצים את כל הדברים עם המשיח ועם הבית מקדש ומסתכלים על כל גרגיר חול כאילו שלא יכולים לנשום בלעדיו). אני מרגיש הכי בלי בטחון. אני עד עכשיו לא יודע מה אני ימליץ בשביל הילדים שלי שיעשו. בגלל זה אני חשבתי שאפילו שהוא עשה כאילו מציאות מדומה לפי דעתי מה שהוא עשה הרבה יותר הגיוני ממה שהלך על אמת.

לפני שמונה חודשים קראתי את "ההרפתקאות המופלאות של קאווליר וקליי" והתאהבתי במקום במייקל שייבון בזכות השילוב בין כישרון כתיבה מהמם לזיקה חזקה לגורל היהודי. מיהרתי להשיג גם את "אבירי הדרך" שלו, ספר נפלא בדרכו יוצאת הדופן, ובל נשכח שלפני זה אהבתי מאוד גם את "פתרון סופי", אותו אפילוג שרלוק הולמס מפתיע. בקיצור, כשמצאתי בחנות ספרים קטנה לפני כמה חודשים את הספר הזה (וגם פגשתי את יענקלה רוטבליט, עניין נפרד ומרגש בפני עצמו) החלטתי לשמור אותו ליום סגריר, כי חבל לחסל את כל היצירה השייבונית כל כך מהר.

ב"איגוד השוטרים היידים" מככב מאייר לנדסמן (מחווה לסמל ג'יי לנדסמן מ"הסמויה"?), בלש יהודי שעל פי מסורת ספרי הבלש הוא גרוש מדוכא ואלכוהוליסט שתמיד חותר תחת הממונים עליו, אלא שללנדסמן יש סיבה טובה: הוא חלק ממושבה יהודית באלסקה, מפלט שהעניקה הממשלה האמריקאית ליהודים אחרי שרעיון המדינה בפלשתינה נכשל עוד ב-48. המפלט הזה מסתיים ממש עוד חודשיים ומשאיר את 3 מיליון התושבים שבו בערפל של אי ודאות. באקלים החרדתי והחורפי הזה לנדסמן ידידנו משקיע את כל מרצו ותסכוליו בחקירת הרצח של צעיר יהודי עלום שאולי היה התקווה היהודית האחרונה, בשותפות עם אינדיאני-יהודי נחוש ושלל דמויות שהן פרפרזה משונה על השטעטל המקובל.

שייבון בורא כצפוי עולם עשיר ומשעשע, שבו חברת הסלולרי היא "שויפר" אבל עדיין יש רחוב נורדאו, שמדברים בו יידיש ומשחקים שחמט, מסוכסכים עם האינדיאנים ומדחיקים את החלום הציוני השבור. כרגיל יש בסיפור תיאורים נפלאים, דיאלוגים מושחזים וכמה מטפורות מעולות באמת, כמו ההשוואה בין היהודי הציוני לאותו דג סלמון שחותר נגד הזרם לבית שמעולם לא ראה. התחקיר היהודי-הלכתי מוצלח מאוד רוב הזמן (טעות אחת כן זיהיתי) ונדמה לי שהשקעה בקריאה נוספת תמצא עוד פרטים קטנים להתענג עליהם. עם זאת הספר לא ממש מתלכד לכדי אמירה חד משמעית על המהות היהודית הנרדפת או על הרעיון להקים מדינה עצמאית אחרי אלפיים שנות, ומסתפק במשפט המפתח שמהמהמים הגיבורים זה לזה - "אכן, זמנים משונים להיות יהודי". עם זאת, הדילוגים בין תיאורי נוף פיוטיים, פינג-פונג מילולי ותעלומת רצח קצת מתישים לפעמים ובאיזשהו שלב נדמה ששייבון התעצל להסביר לנו מה בדיוק הייתה המזימה ואיך הגיע לנדסמן לפתרון.

זה ספר פחות מבריק ופילוסופי מ"קאווליר וקליי" ויותר סטנדרטי מ"אבירי הדרך" ולכן נראה לי שהוא מומלץ למתחילי שייבון. אני מצידי התאכזבתי קלות לאור ציפיותיי הגבוהות, אכזבה לא הוגנת לאור כישרון ההמצאה, ההומור והכתיבה ולאור עשרות הרגעים בספר הזה שרלוונטיים גם למדינה החמה והמשוגעת שלנו כאן.

עושה רושם שכולם נהנו מהספר הזה ואני לא. "איגוד השוטרים הידיים" הוא קצת מהכל - קצת בדיוני, קצת היסטורי, קצת בלשי, קצת הומוריסטי, קצת יהודי וקצת רומנטי. בלימודי האדריכלות בטכניון, אני זוכרת שאחד המנחים בסטודיו אמר לאחד הסטודנטים: "כשאתה מנסה לעשות גם וגם וגם - אתה מגמגם". בעיניי, הספר הזה בהחלט מגמגם. יש בספר יומרה מסויימת לקלוע לסוגים שונים של ספרות ותחומי עניין, ואת זה הוא עושה לאורך כמעט 500 עמודים, עם עלילה שכמעט ולא קיימת.
ביני ובין הספר פשוט לא נוצר חיבור. בכל פעם שחזרתי אליו לאחר יממה שלא התראינו, לא זכרתי היכן אני בעלילה והתקשיתי להשתלב שוב בזרם. הספר לא החזיק אותי במתח בין קריאה לקריאה וקצת העמיס והרדים. הרגשתי שהטקסט רווי בתאורים שאינם מובילים לשום מקום ולא מתחברים אחד לשני. הטקסט בנוי כקולאז' שיש בו המון איזכורים משפות שונות, חלקן מוכרות לי יותר (אנגלית) ופחות (יידיש), שמות וביטויים שהם זרים לי לחלוטין ומיני דאחקות על יהודים שלא הצליחו להצחיק אותי.
אז נכון, דמותו הנלעגת של לנדסמן מעוררת גיחוך, אך אחרי כמאה עמודים נדמה לי שהעניין כבר נהיר וכל נסיון נוסף להוסיף לנלעגותו רק מתיש את הקורא. הספר חסר פואנטה בעיני, גם אחרי שסיימתי את כולו לא הבנתי למה לא ניתן לרכזו בכרבע מכמות העמודים עליו הוא מתפרס. ספר-קונספט שכזה היה הולך נהדר ב-120 עמודים. ואולי הדבר שחסר לי ביותר בספר הוא רגש. רגש אמיתי, לא "עצלנות" או "כמיהה לאלכוהול" ו"חשק לאכול קוגל", אלא עומק נפשי שמניע את הדמויות ומאפיין אותן כשונות זו מזו, מעבר לתאורן הפיזי. יש בספר המון תאורים, אך הם עסוקים מדי בחוץ, במראה העיניים - רחובות, בגדים, מזג אוויר - ופחות מדי באישיות ועומק הדמויות. הספר נופל לסטריאוטיפים ולוולגאריות שבעיני מתאימים יותר למערכון לא מוצלח של ארץ נהדרת מאשר לספרות מתורגמת איכותית.

את הספר הזה לקחתי לידי מתוך סקרנות. קראתי את הספר "אמא רעה" של איילת ולדמן. על כריכת הספר, ובמהלכו, מוזכר שאיילת היא "אשתו של מייקל שייבון". כך שרציתי לראות מי זה מייקל המדובר כל כך.

יש ספרים שבהם העלילה עיקר, והרקע הוא רק רקע. ויש ספרים שבהם הרקע עיקר,וכל העלילה היא רק תירוץ לפירוט הרקע הזה. "איגוד השוטרים היידיים" שייך במובהק לסוג השני של הספרים. אלה זמנים משונים להיות יהודי, אומרות דמויות שונות בספר, ואכן כך הוא. שייבון יצר היסטוריה אלטרנטיבית, בה מדינת ישראל אינה קיימת, ובה ארה"ב הקצתה מחוז באלסקה, והחכירה אותו לפליטים יהודיים למשך שישים שנה. שישים השנה עומדות להסתיים, ובנקודת הזמן הזו, המוזרה, שבה תושבי סיטקה לא יודעים מה יצפון עתידם, מתחולל הסיפור.

כדי לתאר לעומקה את המציאות ההזויה הזו, אנחנו פוגשים את מאייר לנדסמן, ואת חקירת הבילוש שלו. כמיטב הז'אנר, לנדסמן אינו נשוי ולא באושר. יתרה מזאת, אקסתו נמצאת גם היא בשירות המשטרה, והיא מטפסת במרץ בסולם הדרגות. שוב כמיטב חוקי הז'אנר יש ללנדסמן שותף, והוא תערובת מוזרה של יהודי ואינדיאני.כדי לפתור את פרשיית הרצח הנקרית בדרכם הם נדים בין מועדוני שחמט, חצר חסידית הזויה, פוגשים אנשים על סף ייאוש, וחווים תכניות אפוקליפטיות.

אבל העלילה, כאמור, אינה עיקר. המציאות היא החשובה כאן. הקורא פוגש אווירה קפואה ומדכאת, עתירת בוץ ולינוליאום עכור. הדמויות כאילו יצאו מהשטעטל - לא יהודים-ישראלים, ולא יהודים-אמריקאים. משהו שונה. השפה המדוברת היא יידיש, וההרגלים הם מזרח אירופאים. כל התפאורה הזו יצרה אצלי עניין רב. שייבון מפגין בקיאות רבה בשפה, בניואנסים, בנטיות התרבותיות,וגם בנבכי ההלכה היהודית, ויוצר קולאז' מרתק והזוי.

אישית הספר הזכיר לי שני ספרים אחרים, שמן הסתם נכתבו אחריו, ואולי גם בהשראתו. אשר קרביץ כתב על קלמן קימרלינג - בלש פרטי חרדי, בשכונה חרדית ירושלמית. יואב אבני פרש היסטוריה אלטרנטיבית שלמה שבה מדינת ישראל הוקמה במזרח אפריקה, ובשטחי ישראל שלנו יש מדינה פלשתינאית, ומיעוט חרדי-חסידי משיחי והזוי. שני הספרים,כל אחד מהזווית שלו, הדהדו אצלי במהלך הקריאה.

שורה תחתונה - לא ספר חובה, אבל מהנה מאוד.

אז דבר ראשון אני אוהב ספרות בלשית, וזה סה"כ ספר בלשי טוב בעיני - החקירה הבלשית מניעה יפה את העלילה, חושפת בהדרגה את הדמויות, היחסים ביניהן והשינויים החלים בהן, וגם השפה והסגנון מצויינים: לא קלישאתיים ולא מאכילים אותך בכפית. מצד שני, בסופו של דבר, לא ברור מהי התרומה של הרקע המיוחד של הסיפור: היסטוריה חלופית שבה מדינת ישראל לא הוקמה עקב תבוסת הציונים במלחמה ב-48', וארה"ב העניקה מקלט זמני ל-60 שנה לפליטים היהודים של מלחמת העולם השניה (והמלחמה בארץ) - מקלט שתוקפו עומד לפוג בשבועות הקרובים שמתחילת העלילה בספר.

נראה שמייקל שייבון רצה להגיד משהו על הגורל היהודי בכלל דרך הסיפור הבלשי ("זמנים מוזרים להיות יהודי"), אבל אני לא ממש הצלחתי להבין מהו. מצד אחד, התיאור של הספק מדינה ספק גטו ענק שהוקמה באלסקה משכנע מאד על שלל הדמויות היהודיות המגוונות בו, אולם נקודת התורפה בתיאור מציאות זו התבהר לי בשלב בספר שבו מתגלה מזימה בין-לאומית שיותר מדי מחוברת למציאות בת-זמננו, באופן שאותי לא שכנע. אין ספק שהיסטוריה חלופית מסוג זה שמוצגת בספר היא מרתקת, בגלל שהיא מעלה שאלות רבות לגבי ההתפתחויות בעולם היהודי בעשורים האחרונים (גם ברמה הפנימית - המתחים הפנים-חיהודיים, וגם ברמה המדינית - יחסי היהודים עם שאר העולם). אולם מהספר עלתה לי לפעמים תחושה שהשינויים בהיסטוריה היהודית הם בעיקר ברמה השטחית ולא בתהליכי העומק. ואם הספר רוצה להגיד משהו עמוק יותר על הגורל היהודי, הייתי מצפה להתייחסות יותר רצינית לכך.

בשורה תחתונה, ספר בלשי שכתוב בצורה טובה ומתאר מציאות אקזוטית בצורה די משכנעת, אבל בלי הרבה ערך מוסף מעבר לכך.

בדרך כלל אני לא משתגע על ספרי היסטוריה חלופית, קשה לי להיכנס לעלילת אילו כי היא סותרת את הסדר (המדומיין בלאו הכי) אליו ההיסטוריה מתכווננת. אבל ב'איגוד השוטרים היידים' העלילה מותקנת בצורה כל כך טבעית שהאמנתי בה כבר בפסקה הראשונה.

בלי עודפי שומן, קפיצות בלתי הגיוניות ואילוצים מתבקשים מייקל שייבון רקח עלילה מרתקת, מצחיקה וקולחת שמתנהלת בהיסטוריה חלופית כאילו התממשה במציאות: במלחמת העולם השנייה גרמניה הנאצית נכנעה לאחר פצצת אטום שהוטלה על ברלין ולא לפני שהספיקה לרצוח שני מיליון יהודים. הנותרים נפוצו בעולם חלקם בעקבות החלום הציוני לפלסטינה שם הובסה ישראל הצעירה בידי הפלסטינים ומדינות ערב השכנות. ארה"ב הקימה קולוניה יהודית לשארית הפליטה באלסקה עם אוטונומיה ל-60 שנה. ההווה של הספר מתרחש בחודשיים לפני שפג תוקפה של האוטונומיה באלסקה ועתידם של היהודים שוב לוט בערפל. מאייר לנסדמן הוא בלש המנהל חקירת רצח של נרקומן יהודי בעל ייחוס משפחתי מיוחד, חקירתו (מן הסתם) תוביל אותו למקומות אפלים ביותר ולגילוי מזימה שאפילו זקני ציון היו מתקנאים בה.

מייקל שייבון הוא רב מג של מילים, המליצות האינסופיות שלו לא רק שלא פוגמות במהלך הסיפור הזה אלא מוסיפות לו מימדיים ספרותיים שיש רק לו. הכתיבה של שייבון לא זורמת בכיוון הקריאה מימין לשמאל, היא דומה לתנועה של כספית בתוך נוזל מעיין קריאה ב-360 מעלות וזאת בפירוש לא מליצה. קראו והיווכחו בעצמכם.

הספר משתמש בכמה ז'אנרים במקביל ומצליח להפתיע ולבלבל וזה חלק מקסמו.

קודם כל זה סוג של רומן היסטורי/ מדע בדיוני, כבר הרעיון הראשוני מבריק, מלחמת העולם השנייה הסתיימה בפצצת אטום שהוטלה על ברלין וישראל הפסידה למדינות ערב ב1948, כך נוצרה בעיית פליטים גדולה שנפתרה ע"י כך שמדינת אלסקה הציעה ליהודים פיתרון זמני בתחומה לשישים שנה.
הספר מתחיל עם סיום התקופה הזו.

הסופר מצליח באמצעות תיאורי הנוף, האווירה והווי החיים ליצור סביבה אמינה ומלאת פרטים למציאות האלטרנטיבית שברא.

אבל זה רק פן אחד של הסיפור, הגיבור מאייר לנדסמן הוא שוטר, בלש גרוש מאשתו ומסובך עם המערכת כאילו הגיע מסרטי ה"פילם נואר" הבלשים האפלים של שנות החמישים. יש לו חבר קרוב אינדיאני יהודי ויחסים לא פתורים עם אשתו לשעבר.

בנוסף במרכז תעלומת הפשע שחוקר לנדסמן עומד נרצח שמתברר כבן לאחת המשפחות החרדיות השליטות בעיר, שהיא גם משפחת פשע בסגנון הסנדק, וכאן שוב יש לנו ז'אנר נוסף, בעצם שניים. אחד בסגנון העד של כניסה וחשיפה לארגון לא מוכר וסגור, ובנוסף מוטיבים השאולים מהסנדק של ספרי וסרטי פשע מאורגן .

אחד הדברים שמסייעים לאמינות של הספר הוא השימוש בשפה, יש עירוב של אידיש שהיא מעין השפה הרשמית במדינה, עם אנגלית. השימוש באידיש שוב מפגיש אותנו עם עולם נוסף עולמו של שלום עליכם, עולם העיירה היהודית שמתה באירופה רק כדי לקום לתחייה ב"סיטקה" העיר הדמיונית שבאלסקה.

השילוב בין ההווי היהודי המוכר על רקע נופי אלסקה המושלגים, המסורת האינואיטית, ועולם החרדים המשיחי, וכן עולם השחמט שקשור למשפחתו של לנדסמן כל זה יוצר תבשיל מפתיע ומרתק כל פעם מחדש.

למייקל שייבון יש עולם דימויים עשיר,מאד ויזואליים, קומיקסיים אפילו (שועט ברחבי סיטקה כמו אחד שבוער לו טיל במכנסיו) הכולל שימוש בתבשילים וריחות, הגיבור שלו הוא ציני ומיואש אך התעלומה מצליחה להוציא ממנו יושר ואומץ המפתיעים אפילו אותו.

משהו בסגנון מזכיר את דאמיון רניון וסיפורי הברנשים והחתיכות שלו. סופר אמריקאי יהודי נפלא שכל אחד מספריו הוא הפתעה מענגת.

יש ספרים שצריך שאר רוח כדי לקרוא אותם.
מה שיפה במונח הזה היא העובדה שניתן לפרש אותו במיליון דרכים. והספרים של מייקל שייבון הולכים למיליון דרכים שכאלו.
הספר הזה נשען על נקודת המוצא שהיהודים הפסידו במלחמת העצמאות ב-1948. שאר הרוח הדרוש לקריאתו דורש ידע בהיסטוריה, יהדות, תולדות ספרי הבלשים העצובים והכושלים, אבל אלה שתמיד מצליחים בסוף,ועוד כמה תחומים.
שייבון הוא אמן ברקימת עלילה המתפצלת לכל כך הרבה כיוונים, אבל כזו שתמיד סוגרת את כל הקצוות.
ספר נהדר מכל הבחינות, אבל במיוחד לנו, הישראלים, אלה שנולדו כאן ומעולם לא חוו את תחושת הארעיות של "היהודי הנודד", זה שצריך להיות מוכן כל רגע לפוגרום העונתי או לחילופין, כפי ששייבון מפליא לתאר, לרגע בו יטיס המשיח את כולם אל בית המקדש, גם אם בית המקדש הזה מוקם בעזרת כמויות דינמיט אדירות. ספר שקשה להוריד מהיד.