אני עדיין זוכרת את ראיון העבודה ההוא. כמעט 15 שנה אחרי.
תל אביב, טריטוריה זרה, כמט חו"ל בשבילי.
את הראיון הטכני עברתי, הייתי בשיחה במשאבי אנוש.
אז למדת באולפנה? נחקרתי.
ו...איך תסתדרי עם, את יודעת, לעבוד עם גברים?
הבחורה ממשאבי אנוש בחנה אותי כאילו היא מצפה לראות את שביס הנזירה שהסתרתי עד עכשיו נופל מהתקרה ועוטף אותי לפתע.
אולפנה היא לא מנזר, רציתי לגיד לה, אבל במקום זה הסברתי לה בנימוס שכפי שכתוב בקורות החיים שלי, למדתי באוניברסיטה העברית. כן, עם גברים. חוץ מזה, הייתי חניכה ומדריכה בתנועת נוער. אני לא נבהלת או נרתעת מהרעיון של לעבוד עם גברים.
הפקפוק בעיניים שלה נשאר, ובכל זאת התקבלתי.
במקביל התקבלתי למקום נוסף, בחוף המבטחים של ירושלים.
ויתרתי על תל אביב בקלות.
אבל הבחורה ההיא ממשאבי אנוש ודאי היתה מופתעת לגלות שגם בירושלים עיר הקודש, נשים וגברים עובדים יחד...
היה נראה לי שהיא פשוט מנותקת מאוד. אין לה מושג איפה ואיך גדלתי, היא הניחה הנחות על היכולות והכישורים שלי על סמך סטיגמות.
ואז קראתי את הביקורת של יעל על הספר הזה:
"הנערות מאז אמנם גדלו בעשרים ומשהו שנים, אך לא התבגרו אפילו ביום. אותה מנטליות – מלחמה קבועה על טריטורייה התייחסות לכל זכר כאילו הוא חייזר אבל החייזר שלי"
"בנות שגדלו בהפרדה מגדרית לעולם יהיו "בנות" גם כשעברו את גיל הנוער."
אז נראה שההנחה שמי שגדלה בהפרדה מגדרית נושאת איתה את ה"שריטה" לנצח היא הנחה רווחת, ומכאן למסקנה שהיא איננה מסוגלת לתפקד כראוי בסביבה שאיננה מופרדת מגדרית הדרך היא קצרה.
(ואולי גם נכונה, מה אני יודעת. אני לא מרגישה כך, אבל אני הרי לא יכולה לראות את עצמי מהצד).
אני מסכימה עם יעל שהספר הזה יכול להיראות כמאשר את ההנחה הזו, רק שלדעתי המוקד פה הוא לא איך גדלה גיבורת הספר אלא העובדה שהיא בעצם אף פעם לא גדלה.
היא סוג של פיטר-פנית, ילדה שלא רוצה לגדול.
היא מקיימת מערכות יחסים רק עם בחורים צעירים ממנה, מבועתת מהמחשבה על ניהול משק בית (בעידן המודרני של מדיחי כלים ומייבשי כביסה, שלא לדבר על אאוטסורסינג של הניקיון... נו.) היא פוגשת אנשים ומתייגת אותם לפי המגניבות הפוטנציאלית שלהם בסניף של בני עקיבא.
היא טוענת שכולם עושים את זה, אבל תרשו לי לפקפק.
אני לא יודעת אם הכותבת מדברת מפיה של גיבורת הספר או שהכותבת מאפיינת אותה כך ברוב תחכום.
בכל מקרה, ההשלכה ממנה אל כלל העולם המופרד מגדרית (חלקית, אם לא אכפת לכם. מדובר בסך הכל על מערכת החינוך. מערכת חשובה ומכובדת, אבל יש עוד כמה מערכות בחיינו שהן לאו דווקא מופרדות מגדרית) - היא על אחריות הקורא בלבד.
וחוץ מזה, איך הספר?
ככה ככה.
שהרה בלאו אוהבת את הגרוטסקי, את האפל, את הדוחה והמושתק.
בספר הזה, זה לא כל כך עובד.
נושא האל-הורות שעומד במרכזו, כנושא מסעיר, מעורר מחלוקת ושנאה לא שכנע אותי במיוחד. אולי בגלל שבאופן אישי אני אדישה לעניין.
יותר מזה, גיבורת הספר הילדותית, האינפנטילית כמעט, המסרבת להתבגר ולקחת אחריות, עושה שירות דב לנושא שהיא לכאורה אמורה לייצג.
והמתח? אולי יש מתח, אבל זה לא עיקר העניין, כי בלאו היא הרי יותר מאשר כותבת מותחנים.
נשארתי עם ספר מעורר סקרנות, כתוב היטב ובכל זאת - בינוני.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
