יש סיפורים שמלווים אותך כל החיים ואתה מוצא את עצמך חוזר אליהם שוב ושוב. וכזה הוא הסיפור של טולסטוי, "האם אדמה מרובה נחוצה לאדם"- סיפור אחד מתוך אסופה יפיפייה שהוא גם שם הכותר .
האם ה-מרובה- נחוץ בכלל ? זו שאלה שאלתית ...
כשמדובר על נחיצות– על צורך, רצון, השתוקקות היצטרכות, שיש בהם גם מידה של דחיפות וחיפזון, לבטח נתקשה בהגדרה, כי אי אפשר לכמת אותם. והיות והם אינם מדידים, קל מאוד לקשר אותם לחמדנות, כאשר מתייחסים למרובה...
אז כן, זה סיפור קלאסי על יצר החמדנות. ברשימת 7 החטאים של הנצרות – החמדנות נמצאת במקום השני. ביהדות הדיבר האחרון מעשרת הדברות הוא "לא תחמוד", ואם בעת האחרונה הגדירו את המילה "סלפי" כפופולרית ביותר וכזו שבעצם שמה את ה"אני" במקום הראשון לפני הכול, ובמילים אחרות מגדירה גם את העידן שלנו, אז ניתן להציב לצידה גם את החמדנות, התאווה המוגזמת לכסף ולרכוש, עד כדי צריכה קומפולסיבית, תרבות שמקדשת את הצריכה הרבה מעבר לנחוץ.
אז אני שואלת את עצמי האם אפשר לתאר עולם שבו בני האדם ישתפו פעולה זה עם זה במקום להתחרות בינם לבין עצמם? בלתי אפשרי. זו משאלה אוטופית וככזו היא בלתי ישימה. כי התחרות גם היא צורך, אפשר לומר חיוני אפילו, שהפך למפלצתי כמעט ברבות הימים. זה טבעו של האדם.
וגם הגיבור בסיפור הזה של טולסטוי -פאחום, לוקה באותה מחלה, שמביאה אותו לידי כליה בסוף.
סיפור חובה, להזכיר ולהיזכר בסדרי העדיפויות הנכונים....ועל הצורך הכול כך חיוני להציב לעצמנו גבולות ולבחור. "הכל צפוי והרשות נתונה, ובחרת !!!"
בעצם כל הסיפורים בעלי משמעות, כי הקסם הטולוסטואי נובע מכך שהסיפורים נוגעים בבעיות המוסר שהם מעלים ולכן הם מרתקים ואל זמניים.
טולסטוי "בוחן כליות ולב" ומיטיב להתבונן לעומקה של הנפש ובדרך כלל גם מבין את הנסתר שבה, ואנחנו מבינים גם אחרי שנים שאין חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה ...
מומלץ בחום .
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
