יוסי גנוסר (1946-2004) הינו מבין האנשים החשובים שמדינת ישראל התברכה בהם. בשנת 1968 התגייס גנוסר לשב"כ ושם עבד במס' תפקידים חשובים - ביניהם ראש צוות אגף חקירות, ראש מחלקה במטה השב"כ, ראש מחלקה באגף אבטחה, ראש מרחב צפון וכן יצא לשליחות בצפון אמריקה כאחראי על תחום הביטחון בצפון ובמרכז אמריקה. בחלק מתפקידיו גנוסר שימש גם כראש האגף לענייני זרים ושם נטל חלק חשוב מאד באיתורו של 'מרגל האטום' - מרדכי ואנונו. יוסי גנוסר נתן את כל חייו לשירות המדינה ולמען אזרחיה אך התפרסם בעיקר בשל 'מעלותיו הרעות'.
בשנת 1948 את המדינה זעזעה פרשה שככל הנראה רובנו מכירים - פרשת "קו 300" או בשמה הנוסף "פרשת השב"כ". ביום בהיר אחד עלו על קו 300 מתל אביב לאשקלון 4 מחבלים כאשר מטרתם הייתה לחטוף את הקו עם כלל הנוסעים עליו ולהובילו לרצועת עזה כאשר בסופו של דבר הנוסעים היו אמורים להוות קלף מיקוח בין החוטפים לממשלת ישראל בסוגיית שחרור אסירי, מחבלי, הפת"ח הכלואים בישראל. האוטובוס נעצר בעזרת כוחות משטרה וצבא גדולים בכניסה לדיר אל בלח ושם, באופן מתוקשר למדי (מה שהתברר אחר כך כטעות הגורלית הגדולה של הפרשה), בוצעה השתלטות על האוטובוס שכתוצאה ממנו נהרגה חיילת וכן שניים מתוך ארבעת המחבלים. גורלם של שני המחבלים שנותרו בחיים במהלך ההשתלטות לא שפר עליהם - זאת בזכות הוראה שהתקבלה מראש השב"כ דאז - אברום שלום, אשר הורה לאהוד יותם לחסלם לפני הגעתם לבית החולים באשקלון. הוראות כגון אלו אינן דבר חדש בשב"כ, או בכלל בעולמנו אנו, חיסול מחבלים בשל היותם מחבלים היה נפוץ בארגון ואף אחד לא חשב לצאת עם הידיעה הזו לתקשורת ולזלזל בהחלטת השב"כ והעומדים בראשו.
פרשת קו 300 התפוצצה פעמיים. הפעם הראשונה התפוצצה בשל תמונות שצולמו ע"י עיתונאים במהלך ההשתלטות על האוטובוס ולאחריו ובו נראה אחד המחבלים מובל בחיים מהאוטובוס - הדבר הציף שאלות רבות, שכן השב"כ פירסם כי ארבעת המחבלים נהרגו בהשתלטת והנה - מחבל חי. אז מה באמת קרה שם? השאלות המשיכו לזרום ואין מענה. אם תשאלו את רוב הציבור בישראל פרשת 'קו 300' לא מעניינת אותם כהוא זה - השב"כ הינו גוף אירגוני חשאי אשר סומכים עליו כי הינו יודע לעשות את עבודתו נאמנה וכי כנגד מחבלים כל האמצעים כשרים. כפי שאמר פעם מישהו במדינתנו "מחבל שעושה דרכו לבצע פיגוע יודע שבדרך לא דרך הוא לא יחזור ממנו חי" - משמע או שהוא יהרג בפיגוע או שהוא יהרג, בשל היותו מחבל, ע"י כוחותינו. זו הסברה הנכונה לדעת הרוב.
אבל, בעקבות פרסום התמונה בחדשות, למרות איסורי הצנזורה, ולאחר לחץ אדיר הוקמה ועדת זורע ע"י שר הביטחון משה ארנס והיועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, בראשות האלוף במיל' מאיר זורע. לוועדה זו נבחר כחבר גם יוסי גנוסר - מה שחברי הועדה לא ידעו הוא שגנוסר נשלח לוועדה מלכתחילה, מטעם השב"כ ומטעם אברום שלום (ראש השב"כ) וזאת לצורך קבלת עדכונים טריים יום יום ממנה על מנת שבסופו של דבר ידעו כיצד ואיך לשנות את עדויות המעורבים בפרשה כך ששב"כ יצאו ממנה בצורה חלקה.
יוסי גנוסר הינו שוליית הקוסם בסיפור. גנוסר נבעט פנימה לוועדה ע"י אברום שלום ובדרך לא דרך היה זה שנאכל בסופו של דבר ע"י התקשורת מכל כיוון ומכל היבט בחייו עד לרגע מותו ב2014.
הספר הזה הינו כביוגרפיה על חייו של גנוסר כנפגע העיקרי בפרשה. הספר אומנם מוגדר כעדות ממקור ראשון אך הוא מכיל בתוכו עוד הרבה הרבה מעבר לכך. רון מיברג, עיתונאי, חברו הקרוב של גנוסר שנים רבות אסף במשך זמן רב חומר אודות הפרשה המדוברת וכן אודות גנוסר עצמו בין אם זה משיחות אישיות עימו, בין אם זה משיחות אישיות עם המעורבים מסביב לחייו של גנוסר והפרשה ובין אם זה ממקורות נוספים שהיו זמינים למיברג. את כלל החומר הוא אסף לצבר עדויות אשר משלימות לכדי תמונה אחת אשר אמורה לתת לנו סקירה מקיפה אודות השתלשלות האירועים, התככים והמזימות שלקחו חלק במהלך כל השנים הללו.
הספר מציג בפנינו את שלל הפרצופים של המעורבים ורון מיברג אינו פוסח על אף אחד - מראשי ממשלות ועד אחרוני החיילים - על כולם ישנה מילה כתובה בספר ואף אחד לא יוצא שה תמים.
------------------------------------------------------------------------------------
העניין בפרשה לא שכך שנים רבות וזאת בשל אותם אנשים שהתעקשו להשאיר פרשה זו באויר - כל אחד מסיבותיו שלו. זוכרים כי בתחילת הסקירה רשמתי שהיו שתי התפוצצויות עיקריות של הפרשה? סיבה נוספת היא אדם שנקרא ראובן חזק, סגן ראש השב"כ דאז, אשר היו לו סיבות משונות ורבות ובעיקר צבועות למה לפוצץ את הפרשה פעם נוספת לאחר כמעט שנתיים - על כך אשאיר לכם לקרוא בספר ולהדהים את עצמכם.
העניין בספר הוא השלל של נקודות המבט המוצגות בו - משני צידי המתרס, הן מהימין - אשר תמך ברובו בגנוסר ובמעורבי ההרג (למרות חברותו של גנוסר לערפאת) והן מהשמאל - אשר ניסה בכל כוחו לפרק את צמרת השב"כ ואם היה אפשר גם לתלות את הראשים שלהם בכיכר העיר למען יראו וייראו - מה שנקרא, "כך יעשה למי שמנסה לשמור על בטחון המדינה ואזרחיה". הפרשה הוציאה שוב ושוב את מרצע השמאל מהשק והדבר מוצג בספר בצורה מובהקת ואף נאמר כי "הימין פרש את חסותו על גנוסר" וההסבר שצורף לכך הוא ההבנה כי ישנם דברים שאזרחי המדינה לא צריכים לדעת ובטח לא צריכים לעזור לכבס את הכביסה של ארגון חשאי בחוץ לעיני כל העולם שרק מחכה לשפוט אותנו על "רעותינו". אך השמאל בשלו - "נא להקים ועדות חקירה על רצח המחבלים", "נא להקים ועדות חקירה על שקרי וטיוחי האמת של השב"כ", כפי שנכתב בספר על המתרחש לאחר ועדת לנדוי - ועדה שהוקמה לחקור את שיטות החקירה של השב"כ בעקבות פרשת 'קו 300' ובעקבות פרשת עיזאת נאפסו (שגם בה גנוסר היה מעורב) -
"המחאה הציבורית מחוגי השמאל נגד המסקנות הרכות לכאורה שהתקבלו בדוח התמקדה בטענה כי על השב"כ לבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר - ברכות. השמאל, כהרגלו, ניסה לאחוז את האלה משני צידיה - גם לישון מוגן בלילה, וגם לדרוש שהביטחון האישי יישמר ללא אלימות נגד מחוללי הטרור." (עמוד 310)
הספר מציג את הבעיות הפנימיות שמדינת ישראל נמצאת בהם הן אז לפני 30 שנה והן היום - חוגי השמאל פועלים בשם זכויות האדם וגם טרחו לקחת על כך מנופול מידי חוגי הימין (שהרי ידוע בחוצות העיר כי כל הימנים הולכים ברחוב עם דם של ערבים על הידיים ועל כן אל לנו לדבר על זכויות אדם) אך מה שהשמאל שוכח הוא שלעיתים 'עניי עירך קודמים' - הניסיון להפיל את השב"כ מרגליו והדרישות הרבות להקים ועדות חקירה, העליהום שנעשה על גנוסר שנים על גבי שנים רק בשל הריגת שני מחבלים שלא הגיעו לארץ במטרות שלום - כל הסיפור הזה הוא פשוט מוגזם בעיניי! ואינני היחידה. מיברג מציג עדויות רבות וממקורות שונים לעובדה כי המקרה של 300 אינו חריג ואף אינו בראש של סדר העדיפויות בטיפולי המדינה ואף לא של אזרחי הארץ - זאת כל עוד ההריגה נעשתה לצורך הגנה על בטחון ישראל ובמטרה ברורה למנוע ניסיון לפעולות דומות שכאלו בעתיד.
ההתנהלות כלפי גנוסר כאשם העיקרי, שוב אני מזכירה כי היה בסופו של דבר רק שולייה שהעבירה מידע מהועדה פנימה, לשב"כ - הינה רק לצורך מציאת אשם כלשהו שאותו היה ניתן לסקול מול כל ענפי התקשורת ושלעיתונאים בארץ יהיה על מה לכתוב במוספי השבת של העיתונים הבזויים שלהם. גנוסר עצמו - בכמה וכמה פעמים בשיחות עם מיברג ציין כי אומנם ההריגה בפרשה הזו ספציפית הייתה מיותר בשל הסיקור התקשורתי הרחב שלה זכתה עוד ברגעי ההשתלטות אך אין זו פעולה חריגה והנזק שנגרם לשב"כ כארגון חשאי בעקבות הסאגה סביב זה היה בלתי הפיך.
ואכן כך הדבר. עד היום אנו רואים עוד ועוד ארגוני שמאל שקמים עלינו לרעה כמו פטריות אחרי הגשם, אשר איבדו פרופורציות לגמרי ע"י חדירה לתוך מעוז עבודתם של השב"כ/המוסד/צה"ל והממשלה ואשר לא נותנים לשום פעולה של ארגוני הבטחון לעבור בשקט ומאלצים לחקור על כל דבר הנראה להם כחריגה בזכויות האדם (של הפלסטינאים/ערביי הארץ/השטחים בלבד יש לציין, חס וחלילה של יהודים...) וזאת שוב ללא מחשבה מועטה בנוגע לעתיד המדינה שלנו ולבטחון אזרחיה.
לאחר פרשת קו 300 החל להתוות עצמו "חוק השב"כ" וזו היא בעצם נקודת המפנה שגרמה לארגון הזה לחשוב פעמיים לפני כל מעשה ואולי אף בגלל כך לאבד מיכולתו הסיכולית וההתרעתית.
אצטט את רפי מלכא, ראש אגף המבצעים בשב"כ בזמנו, שמסביר מדוע הדבר בעייתי כאשר ישנו פחד מהתערבות התקשורת:
"אנשים שילמו בחייהם אם ניסו לנהוג לפי הנורמלות המקובלות. ראיתי את חיילי צה"ל פועלים בחשש מול כל שיח ואבן, מה שגרם להם לתגובה של אוברדואינג בכל מקרה, משום שהיריב היה חסר מעצורים לחלוטין! אם התנהגת על פי אמות המידה שלך, הפסדת עוד לפני שהקרב התחיל." - זה אומר הכל.
פרשת 'קו 300', יוסי גנוסר והשנים ההן היו נקודות מפנה בשגרת מדינת ישראל וזה משפיע,לצערנו, עד היום.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הספר הזה מרתק מכל הבחינות, סוחף ומכיר לקורא המון רבדים בחברה הישראלית. מלבד סגירות החשבונות של מיברג בסוף הספר עם עיתונאים אחרים אני יכולה להבטיח שמדובר בספר מצוין הכתוב בצורה מעולה ומפורטת במינון הנכון והקולע. למי שהדבר נוגע לו ורוצה להתחבר קצת יותר מוזמן לקרוא את הספר ואני מבטיחה לכם שלא תתחרטו.
