באזור הנגב, בלב שטחי אימונים של כוחות צבא ומבריחים מסוגים שונים, סלולה לה דרך כורכר לבנה שמובילה משום מקום לשום מקום אחר.
פאף, פאף, פאף, פאף... ממטרות הפטיש השפריצו סילוני מים בקשתות גבוהות, ממטירות טיפות חצי שקופות שהתפזרו על פני השדה החום שבליבו ניצבו, משקות שתי וערב את השדות כמו פסי בצק שמעטרים פשטידת פאי בדיינר אמריקאי באמצע המדבר.
נסעתי לאטי בדרך הלבנה, מביט על פסי המים שזורמים כמו חלזונות ארוכים בתוך התלמים העמוקים, החום ההביל והמים המסתחררים שינו את פני האוויר ולשנייה טעיתי לחשוב שאני רואה גלי אויר שמתקדמים לעברי וחובטים בזעם כבוש על חלון רכבי.
פאף, פאף, פאף... רעש הפטישים שנחבטים בצינורות ההשקיה, הזיעה הניגרת ממצחי ואויר הקשה והחם שעומד בחלל ומזגן הרכב שנאנק לשבור אותו ונכשל.
עצרתי את הרכב בכדאי להתבונן ואז באחת פסקו הממטרות להסתובב ולהרעיש ובמקביל כתם שחור וקטן הגיח מתוך השמים ואט אט התקרב ועד מהרה קיבל צורה של עוף דורס כהה צבע שנחת בצורה פרופורציונלית על הממטרה הקרובה אלי, מבטו קפוא ועיניו חסרות הבעה. מבט הצידה גילה עוף נוסף שמתקרב ועוד אחד ועד מהרה זיהיתי עופות נוספים בדרכם כשכל אחד שמגיע מתקיים על ממטרה חשופה.
עד מהרה על כל ממטרה חשופה נעמד עוף דורס חסר הבעה וחבריו שנותרו יתומים ממטרות פנויות התמקמו על ענפים של עצי אשל סמוכים וכולם השירו מבט אטום אלי ועיניים חסרות הבעה.
בלעתי רוק ובאחת כל היצורים מכונפי הנוצות סובבו את ראשם אלי, הנמיכו את מקורם וכולם שידרו מסר אחיד: סע מפה, בן אנוש, אינך רצוי.
הזיעה ניגרת מעורפי לגבי וזאת לא זיעה של חום ולחות, תחושה של חוסר נוחות ואי נעימות מלווה אותי והיא נובעת מהישיבה בטנדר הצר... משהו לא בסדר, משהו לא הגיוני מתרחש כרגע ואני בעל כורחי מככב בתסריט הזוי שלא קרא הגיוני.
בספר 'מזדחלים' של דויד מורל, קבוצה של אנשים נורמטיביים למדי חודרת בערבו של יום אחד למבנה נטוש, מיועד להריסה ממטרות של למידה, סקרנות, תאוות בצע. עשרות פעמים הם בצעו זאת בעבר, סוג של סיירים עירוניים שנכנסים לחקור מקומות נטושים, זה קיים, זה מציאותי ואפילו בארצנו הקטנה התופעה קיימת ואנשים אפילו מרחיקים וחוקרים מקומות נוספים כמו מערות וכד'.
אבל משהו משתבש, אפילו בתחילת הערב, סופה מתקרבת והולמת במבנה שניצב בשכונה נטושה על חופו של ים ורוע חבוי צץ מנבכי המבנה, והוא אורב והוא רוצה את ליטרת הבשר שלו..
דויד מורל הוא אחד הסופרים שאני אוהב לקרוא; המתח המובנה והמתגבר ועלילות הסיפורים שבנויות לאור עבודת מחקר מקיפה שהוא עושה כהכנה לקראת כתיבת כל ספר מוסיפים קורטוב אמינות ובוודאי תורמים להנאה של כקורא ספקן וציניקן.
הפעם, משהו חדש נוסף לסיפור; אלמנט של פחד... לא פחד שמדיר שינה מעיניך אלא פחד ממשהו לא טבעי, משהו לא צפוי, רוע שאני כקורא יודע שהוא טמון בין הדפים אבל עד שאינו מתגלה, וגם אחרי, איני מסוגל להניח אצבע מדויק עליו ולזהות אותו כמקור תחושת אי הנעימות שלי כקורא.
בהיותי צעיר בגיל שודרה בערוץ אחד הסדרה טווין פיקס, של הבמאי דויד לינץ, והיא גוללה עלילה של חקירת פשע בעיירה אמריקאית באמצע יערות עד על גבול קנדה כאשר הרבה פחד ועל טבעי סובב אותה ובא לידי ביטוי בזוויות הצילום ותפאורת רקע: רמזור מתנדנד, על גבי כבל, ברוח העזה באמצע הלילה וצמרות האשוחים מתנדנדים... יש משהו רע ביער והוא חי וקיים.
חדר אדום כולו עם שטיחים ואפיריון וברקע מוזיקה מתגברת ומפחידה עם גיטרת בס בודדה שפורטת לתוך הלילה...אלמנטים שמרמזים בגלוי הרוע נמצא אי שם.
זה היה חידוש מרענן לקרוא את הספר; ראשית נהניתי מהעלילה המקורית והרעיון שעמד מאחורי והנאתי הוכפלה בגלל המוטיב החדש של הפחד אותו לא הכרתי בספריו של דויד מורל.
אני ממליץ בחום להיכנס לקישורית ולהנות מהאווירה של אנגלו בלמנטי ודויד לינץ https://www.youtube.com/watch?v=v-n_A7OmgKE
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
