ארי הוא הגרסה האפלה שלי. לא, סתם אני צוחקת.
אין בי צד אפל. אני כולי דנטה אחד גדול.
אני אעשה מן אמ;לק כזה ואגיד מההתחלה שהספר מומלץ לאלה שלא ירצו לקרוא את הביקורת הזו.
לא שיש לי בעיה עם זה שלא תקראו, כי הביקורת הזו היא ספציפית יותר לעצמי.
אני אוהבת לשחות. אהבתי לפחות, עד שלב מסוים. ומי שהגיע עד לפה בטח חושב "מה את קשורה עכשיו? אנחנו רוצים המלצה!"
ואז אני אגיד לכם לא להתעצבן, כי זו חלק מההמלצה שלי. ותלכו בעצבים, כי אני מושכת את הזמן עוד יותר.
ארי הוא ארי. דנטה הוא דנטה.
הם נפגשו בבריכה, דנטה לימד את ארי לשחות.
אני מאמינה בגורל? אולי.
אני בעד להאמין במשהו אם הוא נותן משמעות לקיום שלכם.
השחייה זה מה שקישר בינהם, גם אם בדיעבד בטוח שארי הביט לתוך עיניו של דנטה ולא יכול היה לעמוד בזה והרגיש תחושת---
כן, זה לא קרה. רוצים ספוילר? זה יקרה. או שלא. זה באמת לא הפואנטה של הסיפור.
הפואנטה היא מה שאנשים יכולים להיות אחד בשביל השני. ארי הוא ארי בשביל דנטה, ודנטה הוא דנטה בשביל ארי.
הספר גרם לי לרצות לחזור לשחות, וליצור לי את הגורל של עצמי. ואולי למצוא את הדנטה שישלים אותי.

חברים יקרים, ברוך הבא לשנות ה60!
השנים שבהם גם אם היית מתגפף, מתכרבל ואומר לבנים שאתה אוהב אותם - לא היית הומו.
סליחה, אני מתנצלת, זה לא במקום. ממש מכליל מצדי להגיד שכל בן שמתגפף ומפגין חיבה הוא הומו.
למקרה שתהיתם, "כרך" זה עיר גדולה. אני לא ידעתי את זה, אבל אני לא יודעת הרבה דברים. אני בת 14, מה אני יודעת בכלל?
אוף כל הביקורת הזאת התחילה באופן ציני. תתעלמו ממני בבקשה.
בכל מקרה, נערי הכרך. לא ראיתי את הסרט שכולם אומרים שהוא מעולה, אז אין לי למה להקביל.
חברה טובה שלי המליצה על זה, וקצת גיכחתי שקראתי את התקציר.
שאלתי אם היא המליצה לי על זה בגלל החיבה שלה לרומנים חד מיניים, ואז היא צחקה עליי ואמרה שזה ספר קצת הומופובי אפילו ("הומו ארור", פוניבוי, עמוד 100 ומשהו).
באופן מפתיע, אהבתי את הספר. אהבתי את הכתיבה. אהבתי לקרוא ספר שונה מהספרים האחרים שאני קוראת.
זה ספר שבהחלט קראתי מהר, וסיימתי מהר. לא מרתק או מסעיר, אבל ספר טוב ואייקוני.

הילדי היא הדמות ההיפית המוזרה היחידה שהצלחתי להתחבר אליה בספרים בכל ימי חיי.
ברצינות, לפעמים קשה להבין אם היא בת 200 או בת נוער.
כי הצורת מחשבה שלה מתחלקת ל2: או פעילה בעצומה לשלום עולמי (אני מחרטטת, עזבו אותי) או ילדה ששכחה לשחרר את הדובי.
פול הוא חתיך. סליחה, אבל זה מה שהוא. לפחות בהתחלה.
אם הייתי סופרת את כמות הפעמים שאמרו שהוא נראה טוב, או את כמות הפעמים שהילדי אמרה שהוא גברי, היה המון כאלו.
אז הם מהאנשים הכי לא קשורים שהכרתי, ואני אוהבת לקרוא ספרים עם אנשים שונים, כי זה וויכוחים פנימיים בכל הספר. וזה נחמד, אני אוהבת את זה.
יש אנשים שלא אוהבים את זה, יש אנשים שהיו חושבים שהם מתווכחים הרבה יותר מדי בספר וזה מוציא את העניין.
אני לא חושבת ככה, אני חושבת שזה דווקא הוסיף עניין.
זה באמת ספר טוב, ספר קליל. ספר שמשלב אהבה ותשוקה, דימוי עצמי וביטחון עצמי. ובעיקר - בעיות משפחתיות ומוות שאופפים את רובנו. כי לא משנה כמה תנסו להוכיח שהמשפחה שלכם מושלמת, היא לא. אף אחד לא.
הקטע המדהים בספר הזה זה שהוא נגמר בסוף פתוח. רוב הסופים הפתוחים הם לא טובים, הם יותר תוקעים עלילה או משהו בסגנון ואז הקוראים מדוכאים כי הם יודעים שלא יצא עוד ספר המשך. אבל ממש אהבתי שבספר הזה השאירו אותנו לחשוב מהם התוצאות של הניסוי.
אני בכלל לא יודעת אם זו הייתה הכוונה של הסופרת, אבל גם אם לא - הפכתי את זה לפואטי ושווה, אז מחיאות כפיים לי.
בכל מקרה,
יש אנשים שיחשבו שהספר לא ריאליסטי. הוא באמת לא. אני לא חושבת שבמקרה הזה זה הופך את הספר ללא טוב. מי שקרא את ההמלצה שלי על 13 סיבות, יודע שאני לא בעניין של שינוי דמות כל פרק. אבל דווקא כאן זה יכול היה להתאים, בעיקר כי בעיניי לפול יש הרבה יותר הילת מסתורין מעל הראש בהתחלה. זה יכל לגרום לי להבין את כיוון המחשבה שלו.
לסיכום, זה ספר טוב. מומלץ.

היי כולם, היי אנשים שבאמת קוראים ביקורות לפני שהם בוחרים אם לקרוא ספר או לא. מה נשמע?
אני באמת ממש סלחנית לגבי ספרים, נשבעת. יצא לי לקרוא הרבה ספרים הזויים שלא אהבתי, אבל הרגשתי ממש רע לא לסיים אותם - כי, נו אתם יודעים, בן אדם כתב והשקיע מזמנו על הספר הזה.
אז אני אתחיל בביקורת שלי.
13 סיבות. הספר שאפילו כמה מהבנות היותר פאקצות שהכרתי טרחו לקרוא.
אתם יודעם, השם של הספר הזה קפץ לי מכל חור. אפילו יש על זה סדרה בנטפליקס,
כי משום מה, כל האנשים שאני מכירה נורא אוהבים את 13 סיבות. בין אם זו הסדרה ובין אם זה הספר.
אני אומרת את דעתי הכנה ביותר כאן; כי זו בעצם הפואנטה.
זה ספר כל כך גרוע. באמת, כל כך כל כך גרוע. (גם הסדרה לא טובה).
ניסיתי לקרוא את הספר הזה 3 פעמים. כדי שתבינו את מצב החומרה.
אנשים מתלהבים מזה, ממש מתלהבים מזה. אני אחלק את הביקורת שלי ל-3-
1. "אני כל כך אוהב/ת את האנה, היא מדהימה ורגישה! ובכיתי בסוף הספר\סדרה!"
לא, פשוט לא. האנה היא דמות שבנויה גרוע, ובכל חלק וחלק בספר הזה הרגשתי מובכת בשבילה.
הספר הזה גרם לי להרגיש שאני צריכה להרגיש מין אהדה לאנשים אובדניים.
מן תחושה כזו, שגרמה לי לחשוב "אם מישהו שאני מכירה יתאבד, יכולתי למנוע את זה".
אבל לא. כלומר, כן, יש מצב שיכולתם למנוע את זה. אם אתם קרובים לבן אדם.
בן אדם שמתאבד הוא בן אדם שוויתר. אם אתם הגורם להתאבדות שלו, אז יכולתם למנוע את זה.
אבל לא יכולתם לדעת שיכולתם למנוע את זה.
אני מעורפלת קצת,אה?
הכוונה שלי היא שאתם לא יכולים לדעת בלי סימנים מובהקים אם בן אדם עומד להתאבד.
כל הקטע הזה של התסמינים לפני התאבדות שהוצגו בספר הזה, כמו הגזירת שיער - ואם אני סתם רוצה לגזור לעצמי את השיער??
הפואנטה שלי היא שהספר הזה מציג את הקטע של ההתאבדות באור שונה לגמרי ממה שהוא,
כי בעולם האמתי, אנשים שבאמת רוצים להתאבד - לא ישלחו אותות מובהקים.
ג'יי אשר פשוט ניסה להכניס את האנה לקטגוריה המושלמת הזאת של "בת נוער מתאבדת".
2. עניין הקלטות. ה-2 הזה בעצם מתחבר ממש ל1, וזו השנאה שלי לדמות של האנה.
האנה, אהובתי, נשמה של ברבור, למה את עושה את זה?
התאבדת. רצחת את עצמך, הרגת את עצמך, עברת לעולם הבא. זה מספיק קשה לאנשים שאוהבים \ אהבו אותך.
נכון, היו כמה כאלה שלא אהבו. כמה שפגעו, היו נבזים, מרושעים.
את יודעת שלכל אחד בחיים יש את האנשים הרעים והנבזים שעוטפים אותו?
למה להעביר קלטות, למה לפגוע בסביבה שלך עוד יותר? ולמה זה פשוט לא אמין בעיניי?????
אלוהים שיעזור, קלטות!
אני לא מבינה, ניסו לעשות את הדמות הזאת אדג'ית ומגניבה וחיה על הקצה?
כל הדמות הזאת היא דמות שקרית - האנה מנסה להיזכר כאלילה קדושה וצדיקה, אבל בעצם היא הייתה לא יותר טובה מכל האנשים שהיא הזכירה. אז שתפסיק לחיות בסרט ההזוי שהיא בנתה לעצמה. כי יש אנשים שעוברים חרדות ממשיות - התעללות פיזית, מילולית. להאנה לא היה שום דבר מזה. אז הפיצו עליה כמה שמועות. בוקר טוב, ברוך הבא לעולם בני הנוער. אנחנו זבלים, אנחנו רכלנים ואנחנו כל הזמן מפיצים שמועות. מה הייהה הכוונה בלהכין את הקלטות האלה? למרר לאנשים שמיררו (מיררו זה מילה הרבה יותר מדי משמעותית כדי שתוכלי להשתמש בה, אבל נזרום איתך) לך את החיים? ברכותיי, יצאת עוד יותר כלבה מהם.
3. עכשיו אני אעבור למשהו יותר ענייני, וזה הצורה שבה כתוב הספר. וזה זוועה.
אם תשימו לב ממש בדקדקנות - כל הספר בנוי משאלות ללא תשובות. כאילו הסופר מנסה שנחשוב אנחנו, שזה יפתח לנו את העניין וכל משמעות החיים פתאום תתבהר לנו. לא זה לא, זה הכי לא שיש. וגם ההחלפות בין הדמויות. זה כזה מציק לקרוא ספר ככה. אני מכירה הרבה ספרים שבנויים ככה, ולפעמים אני מתחברת כי העלילה טובה ואיכשהו זה מפצה על זה, אבל בספר הזה זה פשוט לא פיצה על זה. המעקב המתמשך אחרי מהלך האירועים של 2 הדמויות, בעבר ובהווה, היה מעצבן בטירוף.


כן זהו. זו הביקורת הכי ארוכה שאי פעם כתבתי. אבל הספר הזה הוא בזבוז מוחלט של זמן.
אגב, לא כתבתי שום דבר על קליי כי הוא פתטי בעיניי. יום טוב.

לא היו צריכים להקביל את הספר לאשמת הכוכבים.
לדעתי הספר הרבה יותר טוב מאשמת הכוכבים.
בעיניי לאשמת הכוכבים הוציאו שם יותר טוב ממה שהוא באמת,
ו"כל המקומות המוארים" היה מקסים הרבה יותר.
יש ספרים שפשוט גורמים לי להרגיש- 'עכשיו אני יודעת קצת יותר'.
הספר הזה הוא מסוג הספרים שגורמים לי להרגיש ככה.
הסוף לא שמח. ציפיתי לסוף טוב.
רציתי שהם יתחתנו ויחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
בסוף הספר מופיעים מספרי טלפון של מרכזי תמיכה באינטרנט, שזה בין הספרים היחיד שקראתי שיש בו דבר כזה.
אני די מוציאה דברים מהקשרם, אבל אתם חייבים להבין שהרגע סיימתי לקרוא את הספר ואני ברגשות מעורבים.
זה מסוג הספרים שגורמים לך להרגיש קטן לעולם הזה.
אני קטנה בהשוואה לספר הזה.
"לפני שאמות אני רוצה לדעת יום מושלם"

ספר ממש חמוד.
זה לא ספר מתח, אקשן, פעולה או איזה ספר מרתק. הספר פשוט נמצא אצלי בז'אנר של "אני חייבת לחייך קצת, אתה ספר שאני צריכה עכשיו!".
ואה כן-
הבחור גיק רציני של הארי פוטר! הייתי כולי בהתלהבות כל פעם שהוא התחיל לדבר על הארי פוטר.

ספר מעולה, כתיבה מעולה, דמויות מעולות (נו טוב, חוץ מרינגר).
אני יודעת שממש אהבתי את הספר הראשון- לא הרפיתי ממנו, וקראתי אותה איזה 3 פעמים.
אני אמורה לתת חוות דעת רק על הספר הראשון, אבל קשה שלא להזכיר את הספרים האחרים בסדרה ואני אנסה לנמק את דעתי מבלי שאכיל בביקורת ספוילרים.
העלילה קצת מעומעמת, ולקח לי זמן להבין מה רוצים ממני.
קאסי היא דמות מדהימה בעיניי, ואהבתי כל כך את סאמי והדובון המחורבן שתפס יותר מדי בספר.
שנאתי את סאמי בספרים הבאים, ועוד יותר את הדובון.
הכתיבה שלי ממש לא מאורגנת, ואני לא ככה בדרך כלל. אולי זה כי הספר כזה?
בכל מקרה, הספרים הבאים בסדרה באמת פילוסופיים בקטע לא מובן בעליל.
על מי אני עובדת?
הספר הראשון (כמו שכבר טרחתי לציין) אכן מעולה, אבל אתם וגם אני לא קיבלנו ולא נקבל תשובות על מה הולך ומה הלך בספר הזה.
זה סוף פתוח (אני אפילו לא יודעת אם זה נקרא סוף פתוח!) וחסר משמעות בעליל.
ברצינות שריק יכל לעשות ספר בודד ולהשאיר בסוף פתוח, כי הספרים הבאים היו פשוט כישלון מוחלט.
וזה חבל, כי באמת התחברתי ואהבתי נורא את הספר הראשון.

מסקנה- אם זה הז'אנר שלכם, תקראו את הספר הראשון. ואני אומרת מראש, זה לא ספר חייזרים. הם חייזרים שלא חייזרים. זה פשוט מוזר.
ואם אהבתם את הספר הראשון, אל תקראו את הספרים הבאים. זה פשוט יהרוס לכם.
אני לא אדרג את הספר, אין לי מושג איך אפשר לדרג ספר כזה.

ספר מאכזב. אידליין מעצבנת, והספר כולו הרגיש חסר משמעות ומושך את הזמן.
היו צריכים לסיים את הסדרה בטריולוגיה של אמריקה.