לא אשכח את הרגע בו הבת שלי נתנה לי את הספר אשמת הכוכבים לפני כמה שנים ואמרה " אף פעם לא צחקתי ובכיתי בו זמנית מספר"
כמובן שקראתי, בכיתי צחקתי בדיוק כפי שהבטיחה לי.

כאשר נתקלתי בספר הזה עם הכותרת המאירה "מתגעגעים לאשמת הכוכבים?" קחו את הספר הזה - אז לקחתי.

הספר מתחיל בסיטואציה קצת מלחיצה של שני בני נוער העומדים בראש מגדל פסע מקפיצה - התאבדות - כן זו המילה!!!
שם נפגשו ויאולט ופינץ, ושם נרקם

אני רץ
אני חייב להספיק כל עוד שאני מגיע
כל זמן שאני מזיע
וזה לא מפריע וממסטל אותי
ויש אצלך אור אני בטח עוד אחזור

אני יודע אני זז וזה פוגע
בלב שלי יש חור
שאי אפשר לסגור
ואני רץ

אני רץ/ דודו טסה

הספר הזה היה קשה . כי הוא מצד אחד מכניס אותנו לעולם של מישהו עם מאניה דיפרסיה.
ומצד שני גרם לי לתהות על חיי והאופן בו אני רואה אותם. האופן בו אני מתמודדת עם קשיים בחיים.

מסתבר שמאניה דיפ

זה
פשוט
הספר
הכי
עצוב
בעולם.


לדעתי.
הוא מקסים, והוא יפה

ויולט מקובלת, בית הספר לא היה בעיה מבחינתה, עד שאחותה נהרגה בתאונת דרכים.
עכשיו היא הולכת ליועצת, דבר שלא ממש עוזר.

פינץ' תמיד היה מוזר, וכועס, ולא צפוי. מופרע כזה שתמיד רב ומסתכסך ומושך אש.
מצבי הרוח השחורים שלו מושכים אותו למטה והוא נמחק ושוקע באפלה.

אז זה לא מפתיע ששניהם נפגשים על גג בבית הספר.
אבל מי רוצה באמת לקפוץ? ומי הציל את מי?

הספר מורכב ומעניין, והדמויות- ובמיוחד פינץ'- מוש

אני לא זוכרת באיזו אחת מהביקורות שלי דיברתי על מוות, אבל דיברתי על זה. דיברתי על למה הכאב הזה יותר כואב מכל כאב אחר שקיים. ואני אסביר למה. מוות הוא נצחי, ואם אתה מאבד מישהו לנצחיות של המוות - הוא לא יחזור. תמשיך לחפש אותו, תמשיך לבכות על הכאב שנגרם עקב המוות, תמשיך לראות אותו בכל מקום… זה נגמר. נקודה. וזו הסיבה שמוות הוא כואב, כי אי אפשר להחזיר את הבן אדם לחיים. החלק בחיים שלנו שאומר, אני אגיע לזה

לא היו צריכים להקביל את הספר לאשמת הכוכבים.
לדעתי הספר הרבה יותר טוב מאשמת הכוכבים.
בעיניי לאשמת הכוכבים הוציאו שם יותר טוב ממה שהוא באמת,
ו"כל המקומות המוארים" היה מקסים הרבה יותר.
יש ספרים שפשוט גורמים לי להרגיש- 'עכשיו אני יודעת קצת יותר'.
הספר הזה הוא מסוג הספרים שגורמים לי להרגיש ככה.
הסוף לא שמח. ציפיתי לסוף טוב.
רציתי שהם יתחתנו ויחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
בסוף הספר מופיעים מ

לאחרונה פילוח הגילאים של ספרי הקריאה עברו מתיחה והתגמשות, והרבה ספרים שהיו מפולחים בעבר לנוער, עשו קפיצת מדרגה, ועברו לשחק במגרש של "הגדולים". והספר הזה המשתייך לסוגה הזו-Young Adults- הוא אחד היפים והמרגשים שקראתי.


ויולט ופינץ' הם שמיניסטים הלומדים באותו תיכון. היא איבדה את אחותה הגדולה בתאונת דרכים, ולא ממש מתאוששת מזה, והוא האאוטסיידר של השכבה, ולא חף מבעיות משלו. השניים נפגשים במקום הכי

יאיי, ביקורת ראשונה שלי!
(למעשה אני רשומה כבר שנה ומשהו באתר אבל לא ביקרתי/כתבתי/אפילו קראתי בו...{וואו, ממש לא נוח לכתוב פה...})

אז למה עכשיו..?
-כי ככהx)
ולמה דוקא על הספר הזה?
-0.0 כי ככה.


טוווב.
אז הספר הזה לא היה ממש בחירה ראשונה שלי... מהעובדה הפשוטה שאני לא אוהבת ספרים "מהסוג הזה".
מהסוג שמיועד לבני/(ובעיקר)ות נוער שמחכים להתרגש בספר ולהוזיל דמעות/בכי פורץ סכרים...
ספרים על ח

צונזר