ורטיגו בין מים לשמיים

יש בי חולשה לתמונות כריכות ספרים, לעיתים הן מצליחות לרגש אותי, לחבור למאוויי ולחלומותיי, חלקם נסתרים וסמויים מעמקי נשמתי. לא פעם אני מתפתה לרכוש ספר לאחר מבט חטוף לתמונת הכריכה, מצב הדומה לעתים לאהבה ממבט ראשון, כמשיכה שאין לה הסבר הגיוני. לפעמים הבחירה מוצלחת, ולפעמים היא כמקסם שווא. איך זה קשור לספר ארי ודנטה מגלים את סודות היקום ? הקשר הזה הפתיע אותי.

תמונת הספר של

"ארי ודנטה" לא מושלם. רחוק מזה. הוא רומן התבגרות עם יותר מדי מילים, קצת ילדותי, קצת הרבה יומרני, קצת פחות מדי מקורקע.
וגם ארי ודנטה לא מושלמים. דנטה הוא אור וכנות ורגליים יחפות וארי הוא זוויות וכעס, ומִדְבָּר, וכוכבים. הם מבולבלים והם טועים והם מתמרדים והם עושים שטויות. ארי עושה הכל הפוך איכשהו; דברים מסתבכים רק כי הם יכולים. דנטה אומר הכל, כל דבר, גם כשעדיף שלא. אבל אני אוהבת אותם. את שניהם.

אני מרגישה שאני כותבת את הביקורת הזו מהסוף להתחלה.

אני חייבת להודות שלא חיבבתי את ארי. אם הייתי נפגשת איתו במקרה בחיים האמתיים, לא הייתי מתחברת איתו. הייתי מתרחקת ממנו כמה שיותר מהר. לא היינו נעשים חברים.
אבל אני מעריכה אותו, בגלל שהוא מה שהוא, וגם זה בסופו של דבר תכונה נערצת. ארי אומנם לא בנאדם שהייתי אוהבת, אבל בתור דמות הוא דמות מעולה. מה שהופך אותו לכזה זו העובדה שהוא באמת מרגיש כמו בנאדם

האם ספרי ילדים ונוער יכולים להתאים גם למבוגרים? מניסיון העבר שלי, בהחלט, אם הכתיבה רב שכבתית ונוגעת בחוויות חיים אוניברסליות ועל-גילאיות. הדוגמאות הקלאסיות שזכורות לי הן 'הנסיך הקטן' וסדרת 'המומינים'. 'ארי ודנטה מגלים את סודות היקום' תוייג כספר נוער שמתאים גם למבוגרים. בעיניי הכתיבה שלו, בגוף ראשון ובמעין עילגות מכוונת של בני נעורים, חלקה בפרגמנטים קצרים מאד, לא עוברת את הסף. גם מספר נושאים שמהווי

5/5 כוכבים
מאוד חששתי להתחיל את הספר הזה. הביקורות עליו היו מטורפות, האהבה הייתה ענקית וחשבתי שלא אוהב אותו, במיוחד בגלל שהרבה זמן לא קראתי ספר התבגרות שבאמת אהבתי.
אז כשהתחלתי אותו, סקפטית מעט, לא ידעתי אם אני אוהבת את הכתיבה או את הדמויות. אבל המשכתי.
לאט-לאט הבנתי כמה טעיתי בהתחלה כשחשבתי שהכתיבה פשוטה מדי.
המילים בספר הזה נבחרו בקפידה, כמו בפינצטה. הכתיבה שלו הייתה יפיפייה, מרגשת וכואבת.

חד משמעית, זה ספר מתחכם. ואני לא מאוד אוהבת שספרים מתחכמים איתי. פה בספר הזה ספיציפית, ההתחכמות מרגישה לי מאולצת ומתאמצת לפעמים. למשל, הדמויות חוזרות אחת אחרי השניה בעקביות. זה כנראה אמור להיות עמוק ובעל משמעות נשגבת. לדעתי , זה סתם מוזר. תראו דוגמאות:

~~~
"מה אתה מתכוון לעשות היום?" זה נשמע כמו קריאת תיגר.
"אני מתכוון להצטרף לכנופיה."
"לא מצחיק."
"אני מקסיקני. זה מה שאנחנו אמורים לעשות,

"סוף טוב הכל טוב" זה משפט שלגמרי מגדיר את חווית הקריאה שלי בספר הזה.

עד בערך 50 העמודים האחרונים שלו, הייתי בטוח שהוא עומד להסתפק ב-4 כוכבים בלבד. סיפור העלילה היה טוב ומעניין בסך הכל, אבל לא ממש וואו. סיגנון הכתיבה אמנם היה מרווח והתאפיין בפרקים קצרים (הפרק הקצר ביותר מנה אולי 3 או 4 שורות, והארוך יותר אולי 3 או 4 עמודים) ובדיאלוגים קצרים (אבל ממש קצרים, כאילו לשני האנשים שמנהלים ביניהם את הדי

יש לי ימים מיוחדים במינם, ימים שאני לא באמת יכולה לקרוא ספר, כי אני לא ממש יכולה לעשות משהו אחר.
בימים האלו, אני רואה את השלילי שבדבר, אני עייפה, ואני מרגישה ששום שעות שינה לא יגרמו לי לרצון באמת לעשות איזה משהו חוץ מסתם לשבת ולהתבטל, מצב שאפילו לספרים אני לא רוצה להתקרב.
אחרי יותר מידי זמן(שבועיים בלי ספר טוב זה הרבה זמן) שלא הרגשתי מנוחה עם עצמי, זה היה נהדר לקרוא ספר שאני יכולה להשאב אליו ולנ

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום
בנג'מין אלירה <mark>סאיינז</mark>
הוצאת טל מאי + הוצאת ידיעות ספרים

תקציר הספר:
כשדנטה ראה אותי מביט בשמים מבעד לעדשת הטלסקופ, הוא לחש, "יום אחד עוד אגלה את כל סודות היקום."
זה העלה חיוך על פנַי. "מה תעשה עם כל הסודות האלה, דנטה?"
"אני כבר אדע מה לעשות בהם," אמר. "אולי אשנה את העולם."
האמנתי לו.
ארי הוא נער כעוס (לא ממש) ומבולבל שחי עם אמא מגוננת ועם אבא מרוחק, ואת פשר