לפני כ-10 שנים, עוד בטרם התוודעתי אל ספרה של זורה ניל הרסטון, כבש את לבי משפט שכתבה, ומופיע כמוטו בספר "זכרון ארוך" של פרד ד'אגיאר (מומלץ מאד). "הייתי במטבחו של הצער וליקקתי את כל הסירים".
גם בפסקת הפתיחה של "עיניהם צופות באלוהים" התאהבתי.
"אוניות במרחק נושאות על סיפוניהן את משאלות ליבו של כל אדם. יש אנשים שהן מתקרבות אליהם עם הגאות. אצל אחרים הן נשארות תמיד בקו האופק, לעולם לא מחוץ לטווח הראייה, לעולם לא מגיעות, עד שהצופה מוותר ומפנה מהן את מבטו בהשלמה, חלומותיו גוועים בלעגו של הזמן. כאלה הם חייהם של בני האדם.
אבל נשים שוכחות את כל מה שהן לא רוצות לזכור, וזוכרות כל דבר שהן לא רוצות לשכוח. החלום הוא האמת. ואז הן פועלות ועושות דברים בהתאם לזה".
ספרה של הרסטון, סופרת אפרו-אמריקנית, הופיע ב-1937. הרסטון לא הלכה בזרם המרכזי של האינטלקטואלים והסופרים השחורים באותה עת, ולא תקפה את הגזענות הלבנה. היא סיפרה על הפרט – האישה השחורה ודרכה ניסתה להעצים את הנשים השחורות ולהעביר ביקורת פנימית על הקהיליה השחורה. כך, הספר כתוב בקלילות, משלב עגה מדוברת וכוּון כנראה לפנות לקהל עממי. למרות זאת גלומים בו כמה רעיונות חתרניים מאד לתקופתם.
בספר, המתרחש בתחילת המאה העשרים, מספרת ג'ייני את קורות חייה לחברתה הטובה פיבי.
ג'ייני נולדה לאם שחורה שנאנסה ע"י גבר לבן. האם נעלמה וג'ייני גודלה ע"י הסבתא. הסבתא נולדה עוד בימי העבדות ולא יכולה הייתה להגשים את חלומותיה לגבי מה שאישה צריכה להיות וצריכה לעשות. אך היא זרעה בג'ייני את הרצון למצוא לעצמה זהות עצמית נשית ובעלת רוח חופשית, ונטעה בה את השאיפה להגשים חלומות. מצד אחר, הסבתא גם חסמה את דרכה, כאשר דחקה בה להינשא בגיל צעיר לגבר מבוסס כלכלית שבחרה עבורה.
ג'ייני לא אהבה את בעלה. זמן קצר אחר הנישואים הוא התחיל לזלזל בה ואפילו הִכה אותה. היא ברחה ממנו והתחילה במסע אל הגשמת חלומה - חיפוש אחר אהבת אמת. היה זה מסע חיים לא פשוט. דרך חתחתים של ממש. היא קמה ונפלה וקמה שוב, חשה מפח-נפש וייאוש אבל לא ויתרה על התקווה, שתקה לפרקים אך בסופו של דבר אמרה את דברה, גילתה את יכולותיה והפכה לאישה חזקה. היא הלכה אחרי ליבה, והצליחה לטפס מבורות עמוקים לפסגות של חלומותיה.
הרסטון, מראשונות הפמיניסטיות השחורות, ביקרה דרך סיפור חייה של ג'ייני את התפיסות השוביניסטיות של הגברים השחורים באותה תקופה והציפייה מנשים לציית להם ולשתוק. הנורמה השלטת הייתה זלזול באישה ואלימות כלפיה. גברים הבטיחו לג'ייני הרים וגבעות ולהתנהג אליה יפה. אך במציאות רובם גרסו שאישה מקומה בבית והיא מגודרת ומוגדרת ע"י נישואיה לבעלה, ולא בזכות עצמה.
נקודה מאד בולטת בספר היא כי לג'ייני לא היו ילדים, מאף אחד מבעליה, ובכלל סוגיית הילדים אינה עולה. גם להרסטון עצמה לא היו ילדים, (וזה אינו הפרט האוטוביוגרפי היחיד בספרה). תהיתי האם הדבר נבע מבעיה או מבחירה. האם יש כאן אמירה מהפכנית, "לפני שתהיו אימהות מצאו את עצמכן." או אחרת. ואולי יש כאן רק רצון לתחום את הדיון ליחסי נשים-גברים בלבד, מבלי להכניס למשבצת את נושא הילדים. אלו רק הרהורי לב – תשובה אין לי.
הרסטון מבקרת גם את הפסיביות של השחורים, ש"מזיקים לעצמם ומאשימים את הלבנים" וגם את הגזענות בתוך הקהיליה השחורה, שגם בה נמדדים אנשים על פי מידת כהות עורם השחור. מעמדם של השחורים הבהירים נוטה להיות גבוה יותר, והם מתייחסים בגזענות אמיתית לשחורים הכהים יותר.
אבל, לטעמי, הנקודה החשובה ביותר בספרה של הרסטון היא הקריאה לנשים צעירות לקחת את גורלן בידן, לקרוא תיגר על זלזולם ואלימותם של הגברים כלפיהן, לפעול ולנסות להגיע אל אופק חלומותיהן, גם אם הדרך אינה קלה.
צריך לומר שהספר לא התקבל באהדה רבה בתקופתו, לא ע"י השחורים ולא ע"י הלבנים. שאלתי את עצמי איזו השפעה הייתה לו על נשים בתקופתו, ונראה שזו לא הייתה רבה. רק אחרי כמה עשורים נחשף שוב הספר וזכה לתהילתו. אני מאד מקווה שהצליח להגיע לשכבה גדולה של קוראות אפרו-אמריקאיות ואולי גם אחרות, ונטע בהן מוטיבציה כמו זו שנטעה הסבתא בג'ייני, וברוח הדברים שג'ייני אמרה לפיבי "אני כבר הלכתי עד האופק וחזרתי"...זה דבר ידוע, פיבי, שצריך ללכת לשם בשביל לדעת מה יש שם".
********
בחרתי לא לדרג את הספר.
הסיפור לכשעצמו מעניין וקולח. קל מאד להתחבר רגשית לדמותה של ג'ייני. אני גם מודעת לחשיבות הרעיונות שעומדים בבסיס הספר, ולהיותם פורצים דרך בתקופה בה נכתב. אך אני גם חצויה לגבי מידת הרלוונטיות שלו לימינו.
ברור לי שנשים מוחלשות בכל חברה ימצאו בו מסרים מעצימים. מן הצד האחר, נראה לי שהסתפקות באהבת אמת כפסגת חלומות יחידה לא עומדת במבחן הזמן.
לנשים יש היום חלומות גדולים ורבים יותר לשאוף אליהם ולהגשימם.
בכל מקרה, הפיסקה הפותחת את הספר אותה הבאתי בתחילת הסקירה ודבריה של ג'ייני שציטטתי לקראת הסוף יהיו נכונים לנצח, וראויים שיעמדו לנגד עיני כל אישה ואיש מימי ילדותם לאורך כל חייהם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
