הרומן "עיניהם צופות באלוהים" פורסם בשנת 1937, סובב סביב ג'ייני קרופורד, ומתרחש בדרום ארצות-הברית של ראשית המאה העשרים, לאחר ביטול העבדות ותחילת חקיקת חוק ג'ים קראו ("נפרדים אך שווים").

יסודו בחיפוש אחר אהבת אמת ו<mark>זורה ניל הרסטון</mark> מטיבה לתאר בעדינות, ברגישות עם מסרים, וביקורת פוליטית בנוגע לאדם הצבעוני, ומעמדה של האישה באותה תקופה.

<mark>זורה ניל הרסטון</mark> נועצת את עיניה בקורא ומציפה קונפליקט, בין עצמ

לפני כ-10 שנים, עוד בטרם התוודעתי אל ספרה של <mark>זורה ניל הרסטון</mark>, כבש את לבי משפט שכתבה, ומופיע כמוטו בספר "זכרון ארוך" של פרד ד'אגיאר (מומלץ מאד). "הייתי במטבחו של הצער וליקקתי את כל הסירים".

גם בפסקת הפתיחה של "עיניהם צופות באלוהים" התאהבתי.
"אוניות במרחק נושאות על סיפוניהן את משאלות ליבו של כל אדם. יש אנשים שהן מתקרבות אליהם עם הגאות. אצל אחרים הן נשארות תמיד בקו האופק, לעולם לא מחוץ לטו

עם פיסקת פתיחה שהיממה אותי ביופייה הנדיר כמו שלא חוויתי כמעט עם אף ספר אחר, מתחיל הרומן המופתי הזה את סיפורה של ג'ייני קרופורד, היפה והאמיצה והשחורה.

הימים הם ימי העשור השני או השלישי של המאה ה-20, המקום הוא דרום ארצות-הברית. ג'ייני חוזרת לעיירת השחורים איטונוויל לאחר תקופת היעדרות, ומגוללת באוזני חברתה הוותיקה פיבי את כל קורותיה המסועפים. כמעט מיד נוטלת לעצמה את המושכות הסופרת, אשר מוסרת את הא

לפעמים תיאורים בספר הם שירה מדהימה בפני עצמה.

"ג'ייני התנמנמה אבל התעוררה בזמן לראות את אדון שמש מטפס לו ושולח מרגלים לפניו שיסמנו לו את דרכו בחשכה.הוא הציץ מעל מפתן העולם והשתעשע לו קצת בגוני אדום.אך הוא הניח לכל זה ופנה לענייניו לבוש כולו לבן" (עמוד 146)

"ואז ההוא עם הבהונות המרובעות חזר שוב לביתו.הוא עמד שוב בביתו הגבוה והשטוח שאין לו צדדים ואין לו קורת גג ובידו מונפת חרבו נטולת הנשמה.סוס

לפעמים זה עניין של טיימינג. אני רוצה לומר ש"עיניהם צופות באלוהים" בא לי בזמן טוב. אני משום מה קצת חוששת להוסיף סימן קריאה ולומר שגם לכם, ויאללה רוצו לפני שיגמר. השפה של <mark>הרסטון</mark> מבקשת לחקור את החוויה הנשית השחורה שני דורות מסוף העבדות בארה"ב. היא מנסה לבדוק בלי הרף את עצמה שהיא מאה אחוז כנה ומבקשת לא למכור לנו, הקוראים, שבב נוסטלגיה או המתקה של החויה. במובן זה היא מתארת את קמטי הקהילה השחורה, על המק

סיימתי את הספר הזה בתחושה של הערצה כלפי הסופרת הזו. כל כך גאוני ואינטליגנטי לכתוב משהו שהוא כל כך אמיתי ופשוט ובאותו זמן גם נוגע בנושאים הרגישים ביותר, האנושיים והפוליטיים בעולם. זה תמיד מקסים אותי לקרוא סיפורים שנכתבו לפני זמן רב כל כך, בתקופה אחרת, במקום אחר ולאנשים שונים כל כך ממני ועדיין אני יכולה להתחבר ולהזדהות עם הדמות הראשית וגם עם הסופרת עצמה שמייצגת את כוחה של האנשות ושל הנשיות בעולם. (״

הספר נכתב ב-1937 ונכלל ברשימת 'טיים מגזין' של מאה הספרים הטובים ביותר בשפה האנגלית מאז 1923. המחברת נולדה ב-1891 ונחשבת לסופרת אפרו- אמריקאית פורצת דרך. ספר זה נחשב לטוב בספריה ולקלאסיקה אמריקאית. <mark>הרסטון</mark> נוגעת במקוון נושאים המעסיקים עד היום את החברה האמריקאית ככלל ואת החברה האפרו-אמריקאית בפרט.

בין מאפייני הביטוי האפרו-אמריקאים של <mark>הרסטון</mark> נמנים הדרמה, הרצון לקישוטיות, התרומה לשפה האנגלית במטאפור

ציון כולל: 4 ספר טוב
עלילה: 5 קצבית וסוחפת
דמויות: 4 מוגדרות ומובחנות
תובנות: 3 לא ישירות, קשורות היטב לעלילה
אירוניה : 3 מבצבצת ביו השורות ולעיתים כהבהק.

ג'ייני מופיעה בסיפורנו כנערה כושית שחיה בסיום מלחמת האזרחים בין הצפון והדרום.
היא משוחררת מרגשות נקם, או כעס ומקבלת את העולם כמות שהוא.
זאת הסיבה שהיא " נסחפת" עם חייה. היכולת הטבעית שלה להכיל ולספוג מצבים שונים , מביאה אתה יכולת

ככל הנראה הגעתי עם ציפיות גבוהות מדי לספר הזה...היה נחמד, השפה יפה וכל כמה עמודים יש ציטוט שרציתי לזכור ואולי גרם לי לחייך אבל לא יותר מזה. אין פה איזו מסקנה בסוף או משהו שלמדתי, נקודת התבוננות חדשה על הדברים...יותר מזה, היו פרקים שסיימתי ופשוט לא הבנתי בשביל מה עכשיו היה פרק שלם של סיפור על משהו שלא רלוונטי ושגם ממנו לא למדתי כלום. כאילו אם לא היה הפרק הזה (והיה יותר מאחד כזה), הספר היה נשאר אותו