נייר זכוכית לנשמה. כך אני מגדירה את סיפוריה של אליס מונרו. התחושה לאחר קריאתם היא של כאב עמום ומטריד מעורב בהלם. הלם בשל יכולת האבחנה, החדות והעומק המועברים באופן פשוט ורזה, כמעט שוות נפש אך התוצאה-רעידת אדמה!
אחת הדמויות של מונרו מגדירה כתיבת סיפורים קצרים כעמידה על סף הסיפרות (אירוניה עצמית אולי?). אך לעניות דעתי זהו ז'אנר בפני עצמו היכול להמריא לשיאים מדהימים. את היחס בין הסיפור הקצר לרומן הייתי משווה ליחס בין הרישום בעיפרון לציור השמן או בין תמונת הסטילס לסרט. נדרש כאן סוג אחר של כישרון אך התוצר, ולו מצומצם, עשוי להיות גאוני לא פחות, ומונרו היא מהמובילים בסוגה זו. כל מי שראה רישום עיפרון של אגון שילה מבין אולי את כוונתי, העוצמות שמתבטאות ביצירות הקטנטנות האלו "מכניסות בכיס הקטן" ציור שמן ענקיים ומורכבים.
זהו קובץ הסיפורים השלישי של מונרו שאני קוראת ולכן היא מקבלת רק ארבעה כוכבים, כי קובץ זה נופל מעט מהאחרים בעיקר מ"בריחה" המופתי. אך עדיין לעניות דעתי זהו קובץ מצויין מאת כותבת כישרונית, העומדת בשורה אחת עם ריימונד קארבר, ולהבדיל, גם עם אנטון צ'כוב. נסו ותיפגעו.
נב מונרו זכתה בפרס הבוקר הבינלאומי ל 2009 (מתי הנובל?)
נב2 שאפו על עיצוב העטיפה המעודן והנקי.

נב 3 נכתב ב 1.8.25 מאז היא קיבלה את הנובל ואיבדה את עולמה. לא אקרא שוב את ספריה. לא ארחיב על הסיבות, הן נמצאות בכול רחבי הרשת.

זהו הספר השלישי של מונרו שאני קורא השנה והרביעי בסך הכל. כל הספרים היו מעולים, אבל "יותר מדי אושר" מתעלה על כולם. עשרה סיפורים קצרים, יפים, מרגשים, מרתקים, מפתיעים, כתובים בצורה מושלמת. אליס מונרו מעניקה לקרוא חוויית קריאה מופלאה, שאני בתור קורא לא מעז לצפות לה משום ספר. הערצה, מילה שאני די סולד ממנה באופן כללי, אבל זו בהחלט הדרך הטובה ביותר לתאר את היחס שלי לכתיבה של מונרו.
לא קל להתחבר למונרו. אל הספר הראשון שלה שקראתי, "בריחה", לא ממש הצלחתי להתחבר. רק שבועות או אולי חודשים אחרי שסיימתי לקרוא אותו, התחלתי להבין עד כמה מונרו היא סופרת גדולה. זו פשוט לא הספרות שהייתי רגיל אליה, לא הדפוסים הקבועים, שמאפשרים לנו לשייט בנוחות בעלילה, להיאחז בעוגנים מוכרים ולזהות תפניות קילומטרים מראש. אצל מונרו העלילה מתפצלת בין דמויות משנה רבות, שלעתים מפתיעות והופכות לדמות ראשית, מתפצלת בין תקופות שונות בחיים, שמאפשרות נקודת מבט סלחנית יותר על מה שנראה כל כך טרגי בהווה.
למרות שמדובר בסיפורים קצרים, העומק של הדמויות והעושר של העלילה יוצרים תחושה שמדובר ברומן, אם כי ברומן מאד קצר. בעוד שסיפורים קצרים מתמקדים לרוב באיזו סצנה בודדת בחיי הדמויות, הרי שאצל מונרו מדובר בתקופות חיים שלמות, אותם היא מקפלת בצורה הייחודית שלה לתוך עמודים ספורים.
אם יש משפט שמסכם בצורה טובה את הספר, הרי זה המשפט האחרון בסיפור "ונלוק אדג'": "בעוד אנשים חולפים על פני בדרכם לשיעורים, בדרכם לעשן ואולי לשחק ברידג' במועדון הסטודנטים. בדרכם לקראת מעשים שהם עדיין לא ידעו שהם מסוגלים לעשות."

אז איפה היינו? היינו בתקופה עמוסה של עבודה. כזאת שלא מאפשרת להוציא את האף מהמים ולנשום. כזו שלא מותירה בסוף היום כוחות, אפילו לא לקפל כביסה. וכך ישבנו אני ובתי הצעירה בערב אחרי יום מועך, לפני יום מעייף נוסף, וצפינו באודישנים של מאסטר-שף. כן, נכון. לא צריך להגיד לי. זה טראש טלוויזיוני. מסכימה עם כל מילה. הוא גם לא ממש מלמד לבשל. אבל בישול הוא לא העיקר בתכנית. העיקר הוא סיפור החיים של המתמודדים. וככל שהסיפור טראגי יותר, אמא חולה קשה, אבא מת, עוני בבית, ילד נטוש - יותר טוב.

בשבת בכל זאת היה יותר פנאי, וגם הצלחתי לנוח. אז לא קיפלתי כביסה, כי מה פתאום בשבת, אבל כן קראתי ספר. ומתברר שהוא מתאים בדיוק לאווירה. הדבר הראשון שעולה הוא שאין בספר הזה יותר מדי אושר. נכון שזה רק שמו של אחד מהסיפורים, אבל לא בכדי הוא נבחר להיות שמו של האוסף כולו. לא שאפשר לצפות למשהו אחר, לאור העיצוב הגרפי המלנכולי והאפרורי של העטיפה. נכון שבאופן כללי אנשים נוהגים לכתוב על הצד הפחות יפה של האושר. כנראה מתוך מחשבה שאם טוב לאנשים אז זה די משעמם, וכדי ליצור עניין צריך למצוא את העצב והטרגדיה. כמו מאסטר-שף, נו.

בכל זאת קראתי. חשוב להגיד כאן שקריאת אסופה של סיפורים קצרים שונה במהותה מקריאה של רומן רחב יריעה. ברומן ישנן אותן דמויות, ואותה אווירה. אחרי שלומדים להכיר את הדמויות ונכנסים לאווירה, הקריאה קלה. לעומת זאת קריאת אוסף סיפורים קצרים מכריכה לכריכה דורש מאמץ של היכרות מחודשת עם דמויות ועלילה בכל סיפור. וגם יכולת ניתוק, כדי לשכוח את הדמויות והעלילה וכל מה שקרה בסיפור הקודם, ולהתחיל מחדש. בכל זאת קראתי, ומכריכה לכריכה. קצת קשה, אבל בספר הזה לא מאוד. כי האווירה זהה, ומוזרה. הדמויות די דומות זו לזו, אם כי לא במאפיינים חיצוניים שלהם. ומבחינת האווירה כבר אמרתי, אין יותר מדי אושר. הכל מלנכולי ועצוב, ובכל זאת בעל יופי משלו.

למרות הדימיון באווירה הסיפורים לא בעלי אותה איכות. אהבתי את "רדיקלים חופשיים" שבו הגיבורה היא אלמנה החולה בסרטן סופני, ומגלה שהמבקר האקראי בביתה הוא למעשה שודד. וכן את הסיפור הנושא את שם האסופה כולה, "יותר מדי אושר", העוסק במתמטיקאית בת המאה ה-19 סופיה קובלבסקה, ובסיפור החיים שלה הכולל ברית נישואים פורמלית בלבד, מחוסרת קשר גופני, שנוצרה על מנת לאפשר לה לנוע בחופשיות ולבצע את מחקריה. טוב, אני חושבת שהיה צפוי שאוהב סיפור, כל סיפור, שהגיבור שלו מתמטיקאי.

לפעמים אני חושבת שהיה צריך לעשות איזה "מאסטר-שף" של סיפורים. המתמודדים מכינים יצירה. השופטים בתחרות הזאת לא יצטרכו להתפייט על המרקם, הטעמים, הפריכות והתעוזה, אלא יעשו דבר פשוט יותר: יגישו למתמודד מאכל מתאים. לאחר הקראת אליס מונרו סביר שהשופטים עצמם יצטרכו אוכל מנחם.

אילולא היו לי ציפיות גבוהות מספר זה בפרט, ומאליס מונרו בכלל, זו לא היתה בעיה. אבל, הציפיות היו בבחינת עובדה מוגמרת לאחר שקראתי את קובץ הסיפורים הקצרים שלה "בריחה". אין לי בעיה עם סיפורים קצרים. אינני מתקשה לקרוא סיפורים קודרים, גם זו אינה הבעיה. הבעיה היא שחלק ניכר מהסיפורים בקובץ הזה לוקים בסרבול. מצאתי את עצמי קורא שוב ושוב אותם קטעים כדי להבין את התפתחות הסיפור, במיוחד "יותר מדי אושר" - סיפור מייגע למדי, שנתן לאסופה את שמה. בחלק ניכר מהסיפורים הסוף הוא בבחינת אנטי-קליימקס מאכזב למדי.

יש באסופה צדדים טובים וסיפורים מעניינים "ממדים", "רדיקלים חופשיים" ו"ילדות משחקות".אהבתי מאד את דרך בנית הסיפורים, הסיפור אינו נבנה באופן כרונולוגי. לעיתים קרובות המספר מספר לנו סיפור מעברו והקורא נחשף אט אט להתפתחות העלילה וגם אז יש מעברים חדים. האמצעי הזה מזריק לסיפור עניין נוסף - זוית הראיה המפוכחת יותר של הגיבור או שמא אף הפרספקטיבה שלו הצובעת את הסיפור באור מיוחד.

הדרוג: זה משקף, בין השאר, את היחס בין גודל הציפיות לגודל האכזבה.

השורה התחתונה: אם אשכתב את הביקורת של ענבל מלכה המופיעה על כריכת הספר: אם אתם חייבים לקרוא לקרוא רק ספר אחד השנה - דאגו לכך שזה לא יהא ספר זה. אם אתם חייבים, אבל ממש חייבים, לקרוא משהו משל אליס מונרו - נסו את "בריחה".

אני לא מבינה את הבאזזז סביב הסופרת הזאת. נכון יש לה תובנות יפות, היא "מצלמת" רגעי חיים, נותנת להם מילים מדויקות אבל בסוף אתה קורא ונשאר עם תחושה של: על מה לעזאזל היה הסיפור הזה? לדמויות אין "אופי" אלא יותר דברים שקורים להן. לא הרגשתי שאני קוראת "סיפור קצר" אלא סיפורים שמתארכים לנצח.

הסיפורים של אליס מונרו כמו מביאים את הקורא לאזור דמדומים הזייתי, בו הקורא מוצא עצמו מוקף בקור המקומי הקנדי ונסחף לתוך סיטואציות הזויות אותן יוצרת הסופרת.
חלק מהסיפורים בנויים ממש טוב והם גורמים לקורא להיות כמו חלק מהעלילה בהם, לעומת זאת ישנם סיפורים בקובץ שהם תיאוריים מאוד וככאלה נוטים להתיש.
חוסר האחידות בסיפורי הקובץ הפריע לי וגרם לי לקרוא את הסיפורים באופן לא רציף, בהפוגות, אך למרות כל ההפוגות קשה לומר שהקובץ איננו מעניין או איננו שווה קריאה. הוא פשוט רווי נקודות קיצון של שפל וגאות שלתחושתי הם במידה מה מכוונים כפואנטה כללית של הסופר לכלליה, כפי ששמו של הספר אומר למעשה משהו שכאמירה הוא משונה "יותר מדי אושר", איך יכול להיות יותר מדי אושר?

לצד מספר סיפורים שהיו בעיניי התקדמות מהאין-סיפור-למעט-הרגש (שזה הכי טוב שיש, אל תבינו אותי לא נכון); הסגנון שהרכיב את הסיפורים ב"בריחה", הספר הקודם של מונרו, היו בקובץ הנוכחי כמה סיפורים שהרגישו לי קצת כאילו נגזרו מכתבת מגזין עיתונאית. משהו צהבהב ולא סביר. כמה וכמה דמויות "משוגעות", שמלבד מבט של "אני משוגע", לא ברור מה בדיוק אומר ה"שגעת" שלהם. ובסוף ההיתקלות של הדמות הזאת עם דמות האישה המבוגרת שמובילה את הסיפור, מגיע רגע חסד משותף שכזה. לי זה לא ממש עבד.
מצד שני, אליס מונרו היא עדיין אליס מונרו. יש משהו אלוהי בכתיבה שלה.

אוסף של סיפורים קצרים מהחיים ועל החיים, מקרי קיצון ולצידם חיי יום יום, חלקם סיפורים מורכבים וחלקם פשוטים אבל הגדולה של מונרו היא הפירוט והדיוק, האבחנה העדינה, וההרגשה של הקורא כאילו הוא שותף למסופר, חווה את החוויה, מרגיש את המצב והמציאות וממש נכנס לסיפור בעניין ובהנאה
ספר ראשון של אליס מונרו שאני קורא, וכמי שלא אוהב בד"כ סיפורים קצרים (תנו לי ספר של 400, 600, 800 עמ') אהבתי מאד.
ספר טוב ומהנה.

בעקבות הביקורות הנלהבות שקראתי בעיתונות ופה

החלטתי לנסות לקרוא ,אולי אגלה סופרת חדשה ומסעירה לרשימת

אהבותיי הספרותיים . ובכן קראתי שני סיפורים בספר , ולא

המראתי בקריאתי . למרות שנושאיי סיפוריה מסקרנים אותי

באופן עקרוני .

ואני כאשר מרגישה כי הספר אינו מדבר אלי , חבל לי לבזבז

את הזמן כאשר מחכים לי ספרים אחרים לקרוא .

לסיכום: עוד ספר שהביקורות עליו נלהבות ,ואני לא שם .