אז הייתם שקרנים. יאללה, בסדר. אבל הייתם גם מה-זה משעממים.
ולמרות העומק עאלק שניסו לייחס לדמויות, הן היו רדודות כמו מי הים שבו הן טובלות בתמונת העטיפה. אולי הן לא היו, אבל ככה כתבו אותן. (יצא לי פה משפט שמי שקרא יבין את הגאוניות הצרופה שבו.)
והעטיפה. אם היא לפחות הייתה מושכת. אבל לא. גם היא כעורה וקיטשית להגעיל. בסדר, אז יש להם חדוות נעורים והם משתוללים וקופצים ושמחים ומתיזים מים. יאללה, שיהיה.

כל ספר ראוי שייתנו לו כבוד ושיתייחסו אליו בצורה ראויה. הספר הזה, על לא עוול בכפו, קיבל כאן ביקורות רבות שכל קשר בינן לבין הספר מקרי בהחלט (קשר שהוא שקר...). אז כשראיתי אותו במקרה בספרייה, נכמרו רחמיי עליו והחלטתי להשיב לו את כבודו האבוד.
אז תגידי לי בבקשה, <mark>א' לוקהארט</mark>, ככה זה יפה, לגמול לי רעה תחת טובה?

כבר עטיפת הספר הסכרינית והמתקתקה בישרה לי רעות, אבל קיוויתי שהיא משקרת. אז בסופו של דבר היא

אני מודעת למגרעות שלי. בסדר, אולי לא לכולן. אבל אני יודעת שאני אדם מאוד קולני, מפוזר, חולמני, מעצבנת לעיתים קרובות, בטוחה שאני צודקת. אז אני מנסה להימנע מלהראות אותן. <mark>א' לוקהארט</mark> הזאת לא מודעת לדברים שהיא לא יכולה לעשות. היא פשוט לא מודעת לזה שהיא לא יודעת, שאין לה שמץ של מושג איך לכתוב.
הסיבה הראשונה ששנאתי את הספר הזה, היא בגלל שהוא כתוב איום ונורא. אחת צורות הכתיבה הכי מעצבנות שנתקלתי בהן אי פע

אל הספר הזה הוביל אותי לא אחר מאשר טמטומי הנודע.

אני ירדתי מהשביל הרחב והבטוח עליו פסעתי עד כה, והחלתי לפסוע בשביל צר ותלול, מלא קוצים ומהמורות, רצוף שלטי אזהרה - "עצור!" "סכנה!" "חזור אחורה!" ככל שהמשכתי בשביל הצר הזה שלטי הסכנה רבו. "איש לא חוזר משם בחיים!" "מוות בטוח!" לבסוף הגעתי לקצה השביל. לתהום. אבל הסתבר שהיא לא עמוקה כל כך כמו שכולם אומרים. ומתחתיה השתרע עמק יפה ופורח. כל סיפורי הבלהות

לכל אחד מאיתנו יש "מדד שלמות". כי כולנו רוצם להיות מושלמים באופן לא אפשרי: שנהיה גבוהים ויפים עם עור חלק ונעים ושיער שופע, שיהיו לנו עיניים בורקות וגדולות, שנקבל רק ציון 100 במבחנים, שיהיו לנו חברים רבים שיהיו כמונו- מושלמים ושתהיה לנו משפחה מושלמת ובגדים מושלמים.

אבל הכל זה השליה. הרי אף אחד לא יכול להיות מושלם. כולנו מנסים אבל אין דבר כזה. אף בן אדם לא מושלם. לבדו או בקבוצות. כולנו מסתתרים מא

היום החלטתי על יום ללא טלפון. ברור שלא הצלחתי- מה לעשות, אני משועממת ואין לי תחביבים.
הלכתי לארון הספרים וראיתי את הספר הזה שקראתי לפני חמש שנים (מה יש לי עם ספרים שקראתי פעם בזמן האחרון?)
לקחתי אותו כי אין לי עוד ספרים מעניינים לקרוא בכל מקרה אז למה לא.
עכשיו, אני זוכרת שכשהייתי בת עשר ממש אהבתי את הספר. בכיתי בגללו. דיברתי עליו עם כל תולעי הספרים בכיתה שלי שגם קראו אותו.
ואם אני מדברת עם מיש

היינו שקרנים

כולנו שקרנים. אין אדם שיכול לומר- מעולם בחיי לא שיקרתי. השקרים הם חלק מאיתנו לטוב ולרע
אין תמורה לשקר אלא אמת ואמת. כמה קל לשכוח.

אז היינו שקרנים.
היית שקרן
היו שקרנים
הייתי שקרנית

איך מתארים ספר ששובר אותך, שמוליך אותך באשליה לטוב ומתנפץ אל מול עיניך
הספר הובא לידי ממכרה שלי והיא אמרה- ספר טוב, ספר יפה.
אין בפי מחלוקת. רק הכאב.
איך אתה מרגיש כל כך הרבה מדבר שמעולם לא

אז היינו סקרנים לגבי היינו שקרנים, כי יש לו שם מעניין וכריכה לא רעה בכלל. הלכנו לספריה והבאנו אותו הביתה.
עד כאן הכל סבבה. ומכאן אפסיק לדבר בלשון רבים, כי זה דיי מזכיר לי את מנהלת התיכון שלי שתמיד אמרה לי "אנחנו לא יכולים להעלים עין לנצח." אף פעם לא הבנתי מי זה לעזאזל אנחנו.

לפני שאתחיל, אני חשה חובה מוסרית להזהיר כי סקירה זו מיועדת בעיקר לאנשים שכבר קראו את היינו סקרנים. ייתכן שארמוז פה ושם ע

הרבה זמן לא קראתי ספר בשעתיים. כמה זמן חיכיתי לספר הזה! וואו!
אין ספק שהציפיות היו מאוד גבוהות אחרי "היינו שקרנים". האם <mark>א' לוקהארט</mark> עמדה בהן?
אממ...
טוב, אין ספק שהיא יודעת מה היא עושה!
הספר טמטם אותי מהעמוד הראשון ועד לאחרון.
אבל...

*ספויילר*

חיכיתי להפתעה דרמטית. גם בגלל שבערך חצי ספר גורמים לך לחשוב שאין לך מושג מה אתה קורא, גם בגלל ש<mark>א' לוקהארט</mark> ידועה בסופים שלה וגם בגלל שזה כתוב ב