"בנות ישראל - אל שאול בכינה! המלבשכם שני עם עדנים, המעלה עדי זהב על לבושכן. איך נפלו גברים בתוך המלחמה? יהונתן על במותיך חלל! צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה?!"
אני עובר עכשיו על שלושה תקנות מדברי סופרים:
א. אני כותב ביקורת עם ספוילרים.
ב. אני כותב ביקורת על ספר כאשר אני רק באמצעו.
ג. אני כותב ביקורת באתר סימניה, על מחשב, בשבת.
היום בבוקר התפללת והתווכחתי על סוגיות בכבוד הבריות וספר ישעיהו. עוד כמה שעות אלך להתפלל מנחה ואשמע שיעור בהלכות שבת, אבל עכשיו אני יושב מול מחשב ומקליד. מחר בבוקר אני אתווכח על "המחליף פרה בחמור", אבל עכשיו אני במחשב כותב על ספר שאני אוהב. עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?!
לפני לא הרבה זמן לא הייתי מאמין שאני מסוגל לעשות את זה. חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה! כנף בגדי עם פתילי ציציות עדי! הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עול. צדיק וישר הוא. תורה, תורה, חגרי שק והתפלשי באפרים!
אוי, יוסף! שא נא פשע אחיך וחטאתו! אוי, אחי! קול דמיך צועקים אלי מן האדמה!
אוי, יורם! אוי אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו!
הנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם!
הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה. אני לא בחרתי בביער, בחרתי בכיכר הירדן.
שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו, אבל האם רב יעבוד צעיר?
שמא צדקו הם, ואני טעיתי? שמא להיות טועה, להיות עיור, שמא זו הדרך הטובה ואני לא הבנתי זאת? וכי באמת חשובה כל-כך הידיעה איפה שוכנת המרה בצביון? או איפה אתה סבור שהיא שוכנת? כן, חשובה גם חשובה! המחזיק בסברה שכולה שקר הרי זה בוגד בעצמו. ומי שעוקף את האמת מפני שדרך הכזב כבושה יפה, נמצא בוגד בעצמו אף הוא. נוח לי להיות אשם בכל דבר ולא בדבר הזה!
אני כועס כשאומרים שהדתיים מטומטמים! הם אינם מטומטמים. איני אומר שכולם ידענים במידה שוה, אבל רבים מהם לומדים. אלא שלפעמים הם עיורים, ומפחדים. פחד ממין אחר הוא. פוחדים מכל דבר שהוא מחוץ לדת. מן העולם הזה. מעולמכם שלכם. הם רואים את עצמם בטוחים בדת, כי עולמכם שלכם אינו יכול להגיע אליכם שם. בסתר ליבם הם יודעים שהם ממיתים את הדת, אבל הם כופרים בדבר כי אין להם אמונה אחרת!
הטבעתם בי חותם של בוגד, כדרך שמטביעים חותם בספר בבית המדרש. כיון שאני מניח את רגלי בבית המדרש, מיד מחרפים אותי וקוראים לי כופר. כיון שאני מניח את רגלי בתל אביב, מיד מטיחים בי עלבונות שאני מטומטם וחשוך והומופוב מפני שמוצאי מהדת! ואם כן, אני שואל אותך, מי אני לעזאזל?
אז נכון, יצאתי מהיער אבל היער לא יצא ממני. כאשחי אומר לי "זה בערך כמו לומר - 'למדתי את הסוגיה עם רש"י ורשב"א'" אני מבין למה הוא מתכוון. יותר מזה, גם שאדמס או וודהאוס מונחים על מדף הספרים שלי, גם כשאני מרפרנס ללא הפסקה לספרי חנונים ומספר בדיחות של גיקים, הבדיחות הטובות באמת יהיו שייכות לאלתר דרויאנוב. לפעמים אני אומר אין מקום כמו 127.0.0.1, אבל זה לא נכון - אין מקום כמו היער.
כל עולם הדימויים, כל עולם הבדיחות והחידודים, כל עולם הרפרנסים שלי מושתת על הדת. כאשר ראיתי את הספר "מגדלים פורחים באוויר" הדבר הראשון שעלה לי לראש זה "גוילים נשרפים ואותיות פורחות באויר".
גם כשאני בקושי מצליח ללמוד בבקיאות דף גמרא, כשאני אצעק בעצבים שלא הגיוני שר"ח חלק על הרשב"א, וריטב"א לא מסתדר עם הר"ן אני אצעק את זה בביטויים שמעידים על יידיש קייט. אבל אני לא צועק רק על החברותא או הר"ם, אני צועק גם על חברים חילונים שלא מבינים את הביטויים ורק מהנהנים וחושבים לעצמם "דוס...".
אבל יש גם את הצד השני, גם שאני עדיין מתנגד לדמוקרטיה החילונית, מסכים עם חוק הפונדקאות, ומתנגד לרפורמת הכשרות, בבית המדרש יגידו שאני אומר דברי כפירה, או במילים פחות בוטות - "גושניק".
בבית המדרש הטביעו בי חותם כופר. כשאני מביט לבית המדרש אני לכוד, וכשאני מביט בתל אביב אני לכוד. בתל אביב הטביעו בי חותם של דתי. יבוא יום ולא יישאר עוד מקום על גופי מרוב סימני הטבעה.
דז'נייב גמדון בית חופשי! האומנם?
בינתיים, יוסף, אחי, הוא בן בראנארד שתוכו עץ קשה כברזל. בייניש היה אחי מעודו, ולא ביקש להיות כל דבר אחר.
אחי יודע שהמרה בראש הצביון. הוא מעולם לא יפתח את ראשו ויבדוק, אבל הוא ימצא עשרות טיעונים למה היא חייבת להיות בראשו. לא יתכן שלא, הדבר בלתי מתקבל על הדעת. הרעיון המטופש הזה הוא תוצאה של אנשים שחושבים שכל מה שהם מדמיינים יכול להתרחש במציאות, למשל ספינת מתכת מעופפת באוויר.
כבר מן הילדות היו דרכי חשיבתנו שונות. בעיני אחי תהיה המרה של הצביון בראשו תמיד. בעיני אחי, אני עזבתי את דרך האמת ותו לא.
אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה.
נשאר לי רק לברך את הדת - באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך. אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר שדי לי מאד. ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם.
איני יודע איך יצאתי סורר שכזה, ואני הושחזתי כדרך כל האחרים, אבל נשארתי קהה. מה קרה לי?
והשאלה האמיתית - שנה הבאה, כשאצטרך לבחור, האם אצליח להרוג את זקן-רגל?


















