סיפור המתבסס על קורות משפחתה של הסופרת, ג'ורג'יה האנטר, במהלך מלחמת העולם השנייה.
באביב 1939, בני משפחת קורץ, התגוררו בראדום, פולין.
משפחה מלוכדת, שלושה דורות, חוגגים יחד את ליל הסדר, כשהאיום הגרמני כבר בפתח...
במהלך המלחמה בני משפחת קורץ מתפזרים בכל רחבי העולם ומנסים לשרוד,
כל אחד בדרכו...
הרבה שנים לאחר סיום המלחמה, הסופרת מגלה שהיא שייכת למשפחה ניצולת שואה
ואת כל מסע חיפוש המידע אודות משפחתה, היא כותבת בספר זה, בצורה יפה ומרגשת.
מומלץ בחום.

בשורה התחתונה - ספר טוב, מהנה, מרתק.
אבל פתחתי בקריאה אותו בהסתייגות: עוד סיפור של סופרת יהודייה אמריקאית. ושוב על משפחה יהודייה. זה בטח יהיה רגשני, מבוסס כולו על התנהגות יהודית גלותית... מה לי ולזה?
וסיימתי את הספר בדמעות. שמח בשמחתם של אלו שהצליחו לחיות בשולי המלחמה ההיא, למרות שפיזית היו ממש במרכזה.
זהו לא סיפור ציוני. אין כאן גיבורים גדולים ובסוף השואה באירופה לא עולים לארץ ישראל אלא נוסעים לברזיל ואחר כך חיים באמריקה. אין כאן מחתרת שעושה פעולות נשגבות אבל יש כאן מאבק יומיומי לחיים במקום בו לא היו חיים. יש כאן גידול ילדים בתנאים בלתי אפשריים (העיניים שלו היו מתייבשות מהקור בסיביר ורק כשאמא שלו טפטפה מחלבה לתוכן הוא הצליח למצמץ). ורעב. ופחד. ואומץ של אנשים רגילים - אימא, בן, רעיה, ילדה.
אין כאן התחשבנות עם הגויים ולא קריאה לנקמה בנאצים. יש כאן חתירה בלתי פוסקת לחיים ורק אחר כך לחוף מבטחים. נלחמים על העתיד.
זהו ספר טוב בשל כנותו ואמינותו. והכל כך היה.

מצויין.
לא אוסיף על עלילתו מעבר לתקציר הספר.
מדהים המזל אשר פגש במשפחה זו! כולם עברו את מאורעות השואה וכולם ניצלו.
מרתק.
בוודאי ספר מלא וגדוש במעללי התקופה למתעניינים במיוחד בתקופה זו.

איזה ספר נפלא, פשוט מרתק, מרגש, מעורר כל כך הרבה תחושות - שלל תחושות! - ממש נהניתי מקריאתו ואני ממליצה עליו בכל פה. כמו כן, אני רוצה לציין לשבח את התרגום המעולה של יעל אכמון. זהו הספר השני שאני קוראת שאכמון תירגמה ואני מתפעלת מאיכויות התרגום המצוינות שלה. ממש מתרגמת ענקית. מעולה!
מצאתי בספר מספר מצומצם של טעויות הגהה - רק שלוש, בסך הכל - ואני רוצה לציינן כדי שהן יתוקנו במהדורות הבאות של הספר: 1. עמוד 232 שורה 10 מלמטה: כתוב "ככל יכולה" במקום "ככל יכולתה". 2. עמוד 274 שורה 5 מלמטה כתוב: "ומושכת את יריכיה" במקום "ומושכת את ירכיה". 3. עמוד 335 שורה 13 מלמעלה כתוב "שמכופרת מלפנים" במקום "שמכופתרת מלפנים". זהו. ציינתי זאת לא מתוך קטנוניות, חלילה, אלא אך ורק כדי שטעויות קטנטנות אלו יתוקנו במהדורות הבאות.

סיפור מרתק על בני משפחה שלא וויתרו. כנראה זה טבוע בדמם. מצאו את הדרך להיחלץ בכל מצב גם שהדרך היתה חסומה בסלעים. קצת מאכזב - זה לא סיפור ציוני. ארץ ישראל היא לא המקום איליו נושאים את העיניים.