סיפור המתבסס על קורות משפחתה של הסופרת, ג'ורג'יה האנטר, במהלך מלחמת העולם השנייה.
באביב 1939, בני משפחת קורץ, התגוררו בראדום, פולין.
משפחה מלוכדת, שלושה דורות, חוגגים יחד את ליל הסדר, כשהאיום הגרמני כבר בפתח...
במהלך המלחמה בני משפחת קורץ מתפזרים בכל רחבי העולם ומנסים לשרוד,
כל אחד בדרכו...
הרבה שנים לאחר סיום המלחמה, הסופרת מגלה שהיא שייכת למשפחה ניצולת שואה
ואת כל מסע חיפוש המידע אודות משפחתה, היא כותבת בספר זה, בצורה יפה ומרגשת.
מומלץ בחום.

ההחלטה לקרוא "היינו בני המזל" מלווה ביראת קודש ובציפיות גבוהות, בפרט נוכח הסטטיסטיקה המצמררת המוצגת בפתח הספר: מחיקתה של כמעט כל יהדות פולין והישרדותם של פחות מאחוז אחד מיהודי העיר ראדום. ההבטחה לעקוב אחר סיפורה האמיתי של משפחה אחת שעברה את התופת הזו עוררה תקווה למסע ספרותי עמוק ומטלטל, אולם הציפייה הזו נתקלה במהרה במחסום של כתיבה נוסחתית.
תמצית העלילה
הספר נפתח בליל הסדר האחרון והסמלי של משפחת קורץ בראדום, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. חג הגאולה הופך לנקודת השבר של המשפחה, כאשר פלישת הגרמנים מנפצת את התא המשפחתי המלוכד לרסיסים. מכאן, העלילה משלחת כל אחד מבני המשפחה – הורים, אחים ובני זוג – למסלול הישרדות נפרד ומבודד: מגטאות ומחנות עבודה בפולין, דרך נתיבי מילוט קשוחים בסיביר, ועד לניסיונות היטמעות תחת זהות בדויה.
גוף הביקורת
לספר יש נקודות זכות ברורות: קטעי המידע ההיסטוריים השזורים בין הפרקים מספקים עוגן מצוין ותמונת מקרו חיונית, והקצב אכן משתפר בצורה ניכרת באזור עמוד 150. הבחירה המבנית לקפוץ בזמן קדימה ואז להשלים את הפערים לאחור מייצרת בתחילה דינמיות מעניינת. אולם, הטריק המבני הזה הופך מהר מאוד לשבלונה חזרתית וצפויה שנאכפת בעקביות, ומעייפת את חוויית הקריאה.
לב הבעיה טמון ברידוד הפסיכולוגי של הדמויות בשל ריבוי נקודות המבט. בני המשפחה מתפקדים יותר כפונקציות גיאוגרפיות שנועדו להציג חזיתות שונות של המלחמה, ופחות כבני אדם בעלי קול פנימי מובחן ועגול. הנתק המבני הזה בולט עד כדי כך שהקורא מאבד את חוט הקשר העלילתי ונאלץ לדפדף שוב ושוב לאילן היוחסין שבתחילת הספר כדי להבין מי נגד מי.
חשוב להדגיש: הסבל האיום והבלתי נתפס של העם היהודי בשואה נוגע בנימים העמוקים ביותר ומעורר זעזוע וכאב עמוק מעצם היותו אמת היסטורית חורכת. אך כספר, הדרמה הגדולה של החיים עצמם פשוט לא מצליחה לעבור כראוי. הניסיון של הסופרת לייצר רגש בכוח גולש לעיתים קרובות מדי לכתיבה שבלונית וקיטשית, ומשהו באפיון הדמויות פשוט לא עובר.
הסיבה היחידה שהחזקה אותי להתמיד בקריאה עד לעמוד 300, היא שכל ספר העוסק בשואה הנוראית נושא בעיניי מעמד של קדושה. המשכתי מתוך ציפייה עקשנית ואמונה שברגע הבא הטקסט יתעלה ויצליח לגעת בי, אך בסופו של דבר נאלצתי להודות שאני פשוט לא מסוקרנת, והתחושה היא של פספוס מבאס ממש. האכזבה גדולה שבעתיים כאשר מבררים את סופו של הסיפור ומגלים שבמציאות, כנגד כל סיכוי מוסכם ואל מול הסטטיסטיקה הקטלנית של ראדום, כל בני המשפחה שרדו. מדובר בסגירת מעגל שהיא פלא צרוף, נס שהוא לחלוטין מעל הטבע – חומר גלם מטורף של החיים עצמם, שהיה ראוי לטיפול ספרותי עמוק ומלוטש בהרבה.
שורה תחתונה
"היינו בני המזל" מצטיין ככרוניקה היסטורית קצבית וכפרויקט תיעודי משפחתי ראוי לשבח, אך נכשל כיצירה ספרותית. עבור קוראים המחפשים כתיבה מלוטשת, עומק פסיכולוגי חריף ודמויות בעלות נשמה שנחקקת בלב – הם פשוט לא ימצאו את זה מספיק בספר הזה.

בשורה התחתונה - ספר טוב, מהנה, מרתק.
אבל פתחתי בקריאה אותו בהסתייגות: עוד סיפור של סופרת יהודייה אמריקאית. ושוב על משפחה יהודייה. זה בטח יהיה רגשני, מבוסס כולו על התנהגות יהודית גלותית... מה לי ולזה?
וסיימתי את הספר בדמעות. שמח בשמחתם של אלו שהצליחו לחיות בשולי המלחמה ההיא, למרות שפיזית היו ממש במרכזה.
זהו לא סיפור ציוני. אין כאן גיבורים גדולים ובסוף השואה באירופה לא עולים לארץ ישראל אלא נוסעים לברזיל ואחר כך חיים באמריקה. אין כאן מחתרת שעושה פעולות נשגבות אבל יש כאן מאבק יומיומי לחיים במקום בו לא היו חיים. יש כאן גידול ילדים בתנאים בלתי אפשריים (העיניים שלו היו מתייבשות מהקור בסיביר ורק כשאמא שלו טפטפה מחלבה לתוכן הוא הצליח למצמץ). ורעב. ופחד. ואומץ של אנשים רגילים - אימא, בן, רעיה, ילדה.
אין כאן התחשבנות עם הגויים ולא קריאה לנקמה בנאצים. יש כאן חתירה בלתי פוסקת לחיים ורק אחר כך לחוף מבטחים. נלחמים על העתיד.
זהו ספר טוב בשל כנותו ואמינותו. והכל כך היה.

מצויין.
לא אוסיף על עלילתו מעבר לתקציר הספר.
מדהים המזל אשר פגש במשפחה זו! כולם עברו את מאורעות השואה וכולם ניצלו.
מרתק.
בוודאי ספר מלא וגדוש במעללי התקופה למתעניינים במיוחד בתקופה זו.

איזה ספר נפלא, פשוט מרתק, מרגש, מעורר כל כך הרבה תחושות - שלל תחושות! - ממש נהניתי מקריאתו ואני ממליצה עליו בכל פה. כמו כן, אני רוצה לציין לשבח את התרגום המעולה של יעל אכמון. זהו הספר השני שאני קוראת שאכמון תירגמה ואני מתפעלת מאיכויות התרגום המצוינות שלה. ממש מתרגמת ענקית. מעולה!
מצאתי בספר מספר מצומצם של טעויות הגהה - רק שלוש, בסך הכל - ואני רוצה לציינן כדי שהן יתוקנו במהדורות הבאות של הספר: 1. עמוד 232 שורה 10 מלמטה: כתוב "ככל יכולה" במקום "ככל יכולתה". 2. עמוד 274 שורה 5 מלמטה כתוב: "ומושכת את יריכיה" במקום "ומושכת את ירכיה". 3. עמוד 335 שורה 13 מלמעלה כתוב "שמכופרת מלפנים" במקום "שמכופתרת מלפנים". זהו. ציינתי זאת לא מתוך קטנוניות, חלילה, אלא אך ורק כדי שטעויות קטנטנות אלו יתוקנו במהדורות הבאות.

סיפור מרתק על בני משפחה שלא וויתרו. כנראה זה טבוע בדמם. מצאו את הדרך להיחלץ בכל מצב גם שהדרך היתה חסומה בסלעים. קצת מאכזב - זה לא סיפור ציוני. ארץ ישראל היא לא המקום איליו נושאים את העיניים.