רומן כתוב היטב בלשון עשירה ומוקפדת ומרתקת, מצליח לספק תמונה מפורטת של דמויות , נופים , מנהגים , מקדשים , תככים , פוליטיקה ואמונות . התקופה המתוארת ברומן היא ברובה במאה השישית לספירה והיא מביאה את דברי קיסרית סין , הקיסרית היחידה שהייתה שם באמת . הרומן מתאר את קורותיה בגוף ראשון באופן מורחב הכולל את תיאור המתרחש גם לאחר מותה וקבורתה , כל זה מפי המספרת. התיאורים מרתקים צבעוניים ועשירים . זו חוויה לקרוא.

בסין של פעם, זו שהרוב המוחלט של תושביה חי בכפרים ועסק בחקלאות, ההורים תמיד העדיפו שיוולדו להם בנים. הסיבה לכך פשוטה וברורה: בגיל 13 פחות או יותר, נהגו ההורים להשיא את בנותיהם ואלו היו עוזבות את בית ההורים ועוברות להתגורר בבית משפחתו של הבעל. במעבר זה היתה האשה (או יותר נכון הילדה) הופכת להיות רכושו של הבעל ומשפחתו והיה עליה לקבל על עצמה את מסורת המשפחה ואת פולחן האבות של בעלה.

הורים אשר לא היו להם בנים, נשארו לבד ולא היה מי שידאג להם בגיל זקנה.

לאשה בחברה הסינית היו מספר תפקידים מסורתיים: בת להוריה, אישה נשואה, אם לילדיה או אלמנה. על פי תורתו של קונפוציוס, מעמדה של האישה נקבע על פי מעמד הגברים בחייה: בתחילה על פי מעמדו של אביה, אחר-כך בעלה ומאוחר יותר בנה.

על הרקע הזה, סיפורה של וו דזה טיין הוא סיפור חריג במיוחד.

היא נולדה בכפר ובגיל 13 נלקחה לארמון כדי לשמש כאחת מפילגשיו של הקיסר. לאחר מותו של הקיסר היא היתה אמורה לעבור (על פי המסורת הסינית) לחיות כנזירה בודהיסטית באחד המנזרים. אלא שאשתו של הקיסר החדש רצתה פילגש יפה נוספת שתבדר את בעלה בנוסף לפילגש שכבר היתה לו וממנה חששה, ואיתה היו לה מאבקי שליטה וכוח. לכן הוחזרה וו דזה טיין לארמון כפילגש הקיסר. היא הצליחה לזכות בחיבתו של הקיסר, הפכה למקבלת ההחלטות בפועל ולאחר מותו של הקיסר נטלה את הכתר והכריזה על עצמה כקיסרית.

שאן סה מספרת לנו את כל סיפור חייה של וו דזה טיין מילדותה בכפר ועד לאחר מותה. היא מייטיבה לתאר את המעמדות בסין של המאה השביעית לספירה (בכפרים ובארמון הקיסר), מתארת את החיים בעיר האסורה, את התככים בין הפילגשים, את הבגידות, המרידות והדילמות איתן צריך להתמודד כל מי שמגיע למעמד של מקבלי ההחלטות.

אני נוטה להסכים עם חלק מהביקורות שנכתבו כאן כי לקראת סופו של הספר ניתן היה לקצר מעט את התיאורים, אך זה לא פגע בהנאתי.

אני חושב כי מי שמכיר את ההיסטוריה הסינית, יהנה יותר מהספר הזה. מי שאינו מכיר, זו בהחלט יכולה להיות נקודת התחלה לא רעה.

הספר מעניין מאוד גם לקריאה וגם מבחינה היסטורית אם הסיפור נכון. מעניין למה כל הנשים שהיו בהיסטוריה בכלל: מלכות, קיסריות, מנהיגות. ניסו אחרי מותן להמעיט מערכן,
למחות כל זכר להן, להכפיש אותן. גם אם היו מוכשרות ומוצלחות ככל שהיו. יש למישהו תשובה על כך?

ספר מרתק על עבר קדום.
קיסרית סין שצמחה מפשוטי העם , עם הרבה מזל ותושייה הצליחה לשרוד ולהגיע לראש הפירמידה למרות התככים והמזימות שליוו אותה.
אם חשבנו שהמצאנו את הגלגל , טעינו ... הכל הומצא בעבר הרחוק רחוק.... מזימות, סקס, תככים ...

כמו במקרים רבים אחרים נדמה שגם כאן אני בעמדת מיעוט, בנוגע לספר אותו רבים מצאו בינוני, מזדחל, פיוטי מדי בעוד שאני רואה אותו כיפהפה.
אם ב'הולדת ונוס', הספר שקראתי לפני 'קיסרית', היתה תחושה בכל התחלה של קריאה שפירנצה מיניאטורית נבנית ועולה מן הדף אז בספר הנוכחי ההרגשה היא של קול זקן, נשי, אקזוטי ומעט קשוח-אימהי העולה מבין הדפים כמו ניחוח עתיק בכל פתיחה של הספר ופרישה של הדפים. נדמה שהספר המיוחד הזה, שמתחיל ברחם חמים של אמא בעת עתיקה ונסגר בקבר קר וישן 1300 שנה מאוחר יותר, מתעורר לחיים ופורש את עצמו בפני הקורא.
שאן סה משכתבת את ההיסטוריה (או שמא מתקנת טעות היסטורית ע"י הצגת מצב העניינים כפי שהיה באמת) בכתיבה פיוטית מקסימה בעיניי ובסיפור מפעל החיים הארוך והמוצלח של קיסרית סין היחידה.
למרות כל הנכתב מעלה, השליש האחרון של הספר קצת נסחב. הסופרת ניצלה מספר מועט הרבה יותר של עמודים על מנת לתאר את האירועים שהם אולי הכי משמעותיים בחייה של הקיסרית - ילדותה, הגעתה להרמון, הפיכתה לקיסרית- ואילו את התקופה השניה בחייה, בה היא קיסרית אלמנה ומבוגרת, מתחה על מספר עמודים שהוא כנראה חורג הרבה מדי ממה שהיה כדאי. ועם זאת, היה משהו בהתעסקות הזו של החלק האחרון של חיינו, בכתיבה על מוות ובקבלתו, שמעבר לסיפור המעשיה של חייה המופלאים של קיסרית נושנה רבת תהילה (לטוב ולרע), גם גולל את סיפור החיים (או סופם) של כולנו.
מומלץ לבעלי הסבלנות ואלו מאיתנו שהם יותר רגישים.

די. עזבתי את הספר בעמוד 276 מתוך 349. לא יכולתי יותר.
אני שונאת לעזוב ספרים באמצע וגם כאן אמרתי לעצמי "הגעתי כ"כ רחוק, מה זה עוד 75 עמודים בשבילי?" אבל פשוט לא הייתי מסוגלת להמשיך.
העלילה באמת בסדר, אבל הכתיבה, הכתיבה המייגעת גורמת לך לרצות למות.
כתיבה לא ברורה כבר מההתחלה והתיאורים ארוכים ומשעממים (ארבעה עמודים שלמים של תיאור תהלוכה. ארבעה! "אחריהם פסעו שני חיילים שנופפו בשני דגלי השער הקיסרי, מלווים בארבעה חיילי רגלים. כולם לבשו כותנות צהובות, הצבע הקיסרי. עשרים וארבעה סמלים ממשמר השערים פסעו בצעד מהיר בין שש שורות של חיילים מגדודי הפרשים והתגבורת, ותריסר שורות של חיילי משמר השמאל והימין." עכשיו תארו לכם ארבעה עמודים שמכילים תיאורים כאלה בלבד. סיוט.)
בנוסף, יש פרק שלם בספר שהוא בעצם תקציר של כל מה שקרה עד עכשיו (פרק 10).
אני לא יודעת אם האשמה על המחברת או על המתרגם/ת, אבל גם העריכה הלשונית לא הייתה מעולה וחסרים סימני פיסוק במקומות ולא מעט פעמים מופיעות המילים "בני" במקום "בניי" או "אחי" במקום "אחיי", דבר שגורם לבלבול בקריאה ומחייב אותך לחזור אחורה לקרוא שוב.

בזבזתי על הספר הזה שבועיים מחיי (זמן ארוך לכל הדעות), אותם יכולתי להקדיש לספרים טובים יותר. חבל.

אני מאוד אוהב רומנים היסטוריים, ובעיקר מתפעל מיכולתם של המחברים לתאר את עולם העבר כאילו הם חיו באותה תקופה.
שאן זה הצליחה לעשות זאת בספרה "קיסרית", המתאר את עלייתה של אחת מנשות ההרמון ממעמד של פילגש (אחת מיני מאות) למעמד של קיסרית (אחת במינה).
תיאור חי וקולח של סין מהמאה השביעית עם תככי החצר הנהוגים בכל חצר מלכות.
ספר מומלץ מאוד.

סיפורה של אישה בסין של שנת תרפפו מלידתה עד מותה, קצת הרגיש לי כבד תיאוריי ה-"הו! אני זוחלת בתעלה צרה! הו אור! אני נולדת!" לבין ה-"אני זקנה ותשושה, שד בא לקחת אותי!". האמצע מוצלח הרבה יותר ומתאר שלל אירועים של פלגשים ושאר סוגים של יצאניות על פי חוק של סין הקיסרית.

קראתיו לפני מספר חודשים ונהנתי מאד - אולם מקריאה של התרגום לעברית, לא הייתי אומרת שנעשה לסה חסד.
באופן כללי, סיפור חיים של אישה מעניינת, ממיטב הקיסרות הסינית - מקור ידע מעשיר ומרתק, שמאפשר לבחון את עולמנו "הנאור והמודרני" בראי עיניהם של איכרי ואצילי החצרות הסיניים לפני יותר ממילניום.

הקריאה הייתה שוטפת והציגה בצורה מעוררת התפעלות את פרטי החיים בתקופה ההיא, נאורות מדהימה יש לחברה הסינית (וגם לאצטקים, לדוגמא), בכל שנותיה. קדמה שהחברה המערבית לא יכלה לה, המתבטאת במורשת פיזית ובנייה בעידן בו גלוזליזציה אינה קיימה בצורה גורפת. מעורר השראה וקצת עצב על שלא היינו יכולים לנכוח באירועים יפים המתוארים.
אף שרב הספר היה זורם, מספר חלקים לקראת הסוף היו די מתישים: כמה זמן עוד מתכננת האישה הזו לחיות? היא כבר בת ששים, ועדיין מדובר במאה השביעית, היא לא אמורה למות? אבל היא ניצחה. בחייה היא ניצחה, האישה היחידה בהיסטוריה של בני האן שאיזנה את כתפיה את מלוא סמכויותיו של קיסר. במותה הפסידה, נשכחה, אך שבה לחיים בספר זה שחושף את האמת אוודתיה - תודה שלוחה לסה שאן על כתיבתו והבאתו לחיי.