אינני יודע למה ציפיתי כשהתחלתי לקרוא בספרו זה של ארנבורג. לפני שנים רבות קראתי את ספר סיפוריו "שלוש עשרה המקטרות" ואני זוכר שנהניתי לקרוא אותו. אבל כאן מדובר בספר בסוגה אחרת, שאני מתקשה להחליט אפילו איך לקרוא לה; סאטירה או פרודיה או סוג של קאריקטורה. המשותף לשלושת השמות הללו הוא שהם כולם אמורים להצחיק. וזה בדיוק העניין, דבר כאן איננו מצחיק.
מה שמאוד מפתיע פה הוא הנושא היהודי ששזור כחוט השני בסיפור העלילה.
גיבורו הראשי שהוא חייט יהודי קטן תרתי משמע מעיירה, במה שהיה קרוי פעם תחום המושב.
העלילה האבסורדית, מתארת את הרפתקאותיו של אותו חייט והתמודדותו עם המשטר הקומוניסטי ואחר כך נדודיו במספר מדינות באירופה ואפילו לארץ ישראל הגיע...
אז זהו שאותו חייט הוא תמים וטיפש בצורה מוגזמת בהתנהגותו מול השלטון הקומוניסטי שהיה בברה"מ של אז, בהתנהלות שאמורה אולי לעורר צחוק, אבל איכשהו הוא מגלה חוש הישרדות מפותח ולפעמים הוא עובר מהפך מפתיע, מהיותו סתם אידיוט לנוכל ערמומי שמוצא את דרכו ואף מצליח בגלל השקרים אותם הוא מספר... אז מאוד לא אהבתי את חוסר העקביות בדמותו של אותו חייט יהודי קטן-קומה כי לדעתי אפשר להאשים נוכל כלשהו בדברים רבים, אבל בוודאי שלא בטיפשות! – את הטיפשות שלהם עצמם מגלים בדרך-כלל קורבנותיו...
הספר רצוף בשורה של סיפורים ואגדות מהמקורות היהודיים ודווקא הם מהווים את נקודות האור בסיפור האבסורדי שארנבורג מספר לנו. אבל זה ממש מוזר לי לקרוא את זה, בייחוד כשזכרתי שאיליה ארנבורג היה מבין הסופרים היהודיים היחידים שהשלטון הסובייטי דווקא לא רצח והרג בדרכים שונות ומשונות.
עד עצם היום הזה לא ידוע כיצד הצליח לשרוד את משטר האימים של סטאלין ודרך אגב, בסיפרו הקודם הנ"ל שהזכרתי כאן אין שום רמז ליהדות ונודע לי שגם בספרים אחרים שכתב לא הזכיר את היהדות... ואולי זו הסיבה מדוע טרחה הוצאת "עם עובד" המכובדת לתרגם ולפרסם דווקא את הספר הזה. אבל למרות הסגנון הקריא של הספר, לדעתי לא רק שהוא מיושן ואיננו רלוונטי היום . הוא אפילו איננו משעשע והאמת היא שאני מתפלא על עצמי כיצד הצלחתי לסיים את אוסף ההבלים הזה המהווה את עלילתו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
