הספר מתרחש בירושלים בשכונת בית הכרם. שני חברי ילדות טובים חולקים ביניהם עולם דמיוני עשיר ומלא ברעיונות. מעסיקים אותם עולמם של חבריהם של בנות כיתתם בעוד עולם המבוגרים נראה להם משעמם ולא מושך. ניר ברעם כתב פה ספר לדעתי מעולה. הקצב איטי, השפה עשירה, סגנון הכתיבה מגלה כל פעם רובד אחר וכל פעם נוסף טפח חדש שלא הופיע קודם. אני לא יודע אם הנטייה לדרמה היא תכונה שטובה לסופר או לא אצל ברעם יש דרמה כל הזמן גם כשלעיתים יש קטעים שנראים משעממים.
על מה עוד הספר: בחדר מלון בעיר זרה מתעורר סופר ישראלי בבגדים מלוכלכים ולא זוכר דבר. בתל אביב מחכים לו אשתו ובנו הקטן. הספר כל פעם חוזר לירושלים של שנות השמונים לילדות ולחברות עמוקה בין גיבור הספר ליואל שגם לו יש שדים פנימיים משלו. קראתי את הספר בשלושה ימים.
נשביתי בעלילה המונוטונית ובעומק שיש לכל דמות בספר. גם את הספר של ברעם מחזיר החלומות אהבתי.
בספר מספר הגיבור על מחלת אמו על יחסיו אם אביו ועם בנות זוג שלו.
בבית המלון במקסיקו מתנסה הסופר בסמים שונים ופוגש שם טיפוסים מפוקפקים.
הספר יצא בהוצאת עם עובד ויש בו:388 עמודים.
מומלץ מאוד לכולם

ברעם, בין חלום למציאות

בעבר ניסיתי לקרוא את ניר ברעם מספר פעמים, ולא בגלל אידיאולוגיות השמאל המשויכות לו כפובליציסט, אלא בגלל איכות כתיבתו יוצאת הדופן שיש בה סגנון ייחודי, בה כל משפט מסוגנן ורבות ממילותיו מתחברות למטפורות. בכתיבתו הוא יוצר אווירה מהפנטת וחושנית. אבל ספריו, הם מאוד מפורטים ומורכבים בשפתם, ובכך הם קשים לעיכול, מחייבים התמסרות, שלא בהכרח מצויה אצלי בקיצים שלנו, ולא פעם מצאתי את עצמי משתאה מהכתיבה אך יחד עם זאת מותש, ולעתים משועמם מהיחס הלא סביר בין תיאורי האווירה המפורטים, לבין העלילה ההולכת לאיבוד, בערפלי תל אביב הבוערת, כפי שחוותי בספרו מחזיר החלומות, אותו נטשתי מותש.

ניר ברעם הביא לביטוי במחזיר החלומות את מורשתו הפוליטית (אביו וסבו היו פוליטיקאים בכירים במפלגת העבודה), בניסיון להצביע על עוולות חברתיות ולהציע צדק חברתי עולמי כתיקון הכרחי:"…אי אפשר לצפות לצדק מכלכלת התאגידים הגלובלית וההיפר קפיטליסטית !" (מחזיר החלומות ע' 92). במחזיר החלומות ברעם תיעדף קולקטיבי על הפרטי, באופן בו הוא הפך את העיר תל אביב לגיבורת העלילה, כמייצגת קולקטיב תודעתי.

לכן התעוררה בי סקרנות, לקרוא את סיפרו החדש של ברעם, יקיצה שהוא רומן אוטוביוגרפי. האומנם באמצעותו מקיץ ברעם מחלום מתקן עולם, ומבקש להתמקד בעולמו הפרטי והממשי?

הרומן מתחיל באירוע מוזר ומטריד, בו סופר ישראלי מתעורר במלון בעיר זרה, לאחר סיומו של פסטיבל ספרותי, בבגדים מלאי בוץ ואיננו זוכר את הימים שקדמו להתעוררותו. בניסיונו לשחזר את זכרונו, הוא פוגש אנשים המגלים לו שיואל חברו הטוב מת. מקרה שגורם לסופר להרהר בילדותו ונעוריו, בחברות בין שני ילדים המתבגרים לתוך שנות השמונים, בשכונת בית הכרם בירושלים. הספר ינוע בין ההווה לעבר, בניסיון לפענח את חידת חייו של הסופר ושל יואל חברו.

יקיצה, היא התעוררות משינה, ומטפורה מרשימה להתעוררות מאשליה, או מחלום רע המתחבר לפחדים. האם היא גם סיום תקופה -קץ והתחלה חדשה, וכעת יבואו על החולם, השלמה ורוגע?

מה גורם לברעם לחזור לילדותו ונעוריו שתמיד ליוו אותו כתקופה מטרידה, על רקע מות אימו ממחלה בנעוריו, וילדות עצובה ובודדת שבה ברעם נמלט לחלומות בהקיץ, וחשב כי עולמו עומד לקרוס?

דרך הסיפור הנוכחי, ובאמצעות ראיון של גדי לבנה מהארץ, אנחנו מבינים כי ברעם התבגר. מצד אחד הוא איבד את חבר ילדותו הקרוב לו ביותר, את אורי בסון שנפטר בנסיבות טרגיות, ומצד שני הוא הפך לאיש משפחה, ואב לילד, שינויים הגורמים לו להביט על חייו בצורה שונה.

כעת ברעם עומד לשתף אותנו בקופסא השחורה של חייו, בניסיון להתמודד עם שדים, כאבים וגעגועים, באמצעות כתיבתו. האם בעקבות קריאת הספר, נקיץ יחד עם ברעם לתודעה חדשה?

ביקיצה, משתנה נקודת מבטו של ברעם, מקולקטיביות חברתית, להתמקדות בביוגרפיה אישית, הכרוכה עדיין בשאלות פוליטיות וחברתיות של תקופת נעוריו, השהייה בלבנון והאינתיפאדה הראשונה, הנוכחים ברקע הרומן, המהדהדים לתוך ההוויה העכשווית, ובכך הן הופכים לרלוונטיים, כאוטופיות שלום וצדק שקרסו. לאן תוביל היקיצה המציבה אותנו מול שברי חלומות גדולים?

לצד החלומות הגדולים, הספר הזה מחזיר אותנו לנעורים, לרגעים אישיים הצורבים בזיכרון, אהבה ראשונה, חברות מילדות הנשמרת לאורך חיינו, חסך באהבת אם, הרצון לחצות את גבולות השכונה הפרובינציאלית, ולהשתייך למשהו אחר, להיות חלק מהגלובאלי, באמצעות מוסיקה חובקת עולם.

השפה של ברעם, יפה וחושנית, "התשוקה התנחשלה באבריו, היממה אותו בעוצמתה, האופן שגופן התענג על השמש, ... נראה לו מפתה כל כך. מעולם לא היה קרוב לבנות מסעירות". (ע' 72)

בניגוד לתום הנעורים, ברעם עוסק באמת והעמדת פנים בספרות, נושא מרתק בעידן של הפייק ניוז, בה האמת חמקמקה. בניגוד לכתיבת הרשתות, הספרות אמורה להוות תחום שעדיין מבטא אמת, אך ברעם בועט בענף עליו יושבים הוא וחבריו, בתיאוריו את העמדת הפנים הקשורה בספרות ובסופרים.

"וכבר התקשה להניח על פניו את המסכה שתמיד התהדקה אליהן בקלות". (129), כך הסופר מעיד על עצמו כמי שיוצר חזות תרבותית מזויפת במפגשיו עם קוראים, ומתווכי ספרות.

ברעם הצליח להחזיר אותי לנעורי בצורה מוחשית, בשאלה המהותית אותה הוא מעלה, מהו זיכרון נעורים, והגעגוע לבית ילדותנו, האם הם אפיזודה חולפת, או מסד חיים?

ברעם אומר אמירה משמעותית על חברות, היא תישאר קבועה, כעוגן לאופן בו התפענחו ומתפענחים החיים.

הרומן לעתים מעניין מאוד בפרטיו, מכמיר בזיכרונות לאם הגוועת ממחלה, ולחברות העוברת תהפוכות, אך יש רגעים שחשתי כי אני מאבד את ברעם בעלילה שרקם, ומתאמץ לחזור אליה שנית.

מקסיקו. פסטיבל ספרותי כלשהוא הסתיים. בבית המלון מקפלים ומחזירים את המלון לשגרה. אבל הסופר הישראלי שהוזמן, לא יכול לשוב. המרחק מהארץ, בשילוב עם הגיל המתקדם, הילד הראשון, ומצוקתו המתמשכת של חברו הטוב משליכים אותו למסע זיכרון, ומחזירות אותו לתקופות משמעותיות בחייו. הציר של הסיפור הוא ההתחקות אחר החברות האמיצה של הסופר האנונימי וחברו הטוב יואל, בד בבד עם תיאור הקשר המורכב של הסופר עם אמו שמתה בסוף ימי התיכון שלו, כשברקע עומדת שכונת ילדותו -בית הכרם. הסיפור מזגזג בין שנות ה-80, שנות ילדותו המוקדמת, שנות ה-90, שנות התיכון, והשנים הבוגרות, תקופת המשבר.

הכתיבה של ברעם היא ניסיון, אולי סיזיפי, לכתוב על ילדות ועל בגרות, ובעיקר לנסות לעמוד על ההשקה, על המעבר ביניהם, על הנקודה שמבדילה בין התקופות, ועל מה שהילדות עושה לחיינו הבוגרים. הכתיבה נעה מתקופה לתקופה, מזמן לזמן, בצורה קצת תזזיתית מידי. ההרגשה היא של כתיבה איכותית, בשלה, אבל המעבר בין התקופות לא תמיד חלק ולא תמיד מרגיש אמין. בגרות ובשלות, לא אמורות להבליח בתודעה של ילד בכיתה ד'.

ברעם כותב על חברות ועל מוות. מוות שתמיד נוכח, תמיד אורב מעבר לפינה. לפעמים משתק, לפעמים מסעיר, ועל עובדת מוות כהתמודדות תמידית: ״כמה חודשים, אולי שנה, פני המת כל הזמן שם. ואחר כך יהיו מידי פעם יקיצות שיראה אותו ויתנער מפניו, ואחר כך יתעורר ולא יראה אותו כלל. ולבסוף יראה אותו רק לעיתים רחוקות, ולפעמים ייזכר בו בלי שכאב יפלח את חזהו, בלי נשימה כבדה, שיתוק, מועקה. ואחרי כמה שנים פתאום יראה את פניו והכאב יהלום בו כאילו רק שבוע עבר ממותו. אין כאן תנועה ברורה בכיוון אחד -התרחקו ממותו של אדם קרוב - יש עיקולים, מחלפים, סיבובי פרסה. ויש את פראות הזיכרון״.

העובדה שהגיבור סופר, מאפשרת לברעם לכתוב בשמו כמה תובנות ארס-פואטיות, זו הטובה ביותר: "בכל פעם שפורקים אל הדף את אחת התמונות ששנים תוקפות את התודעה, זיכרון, הזיה, דימיון, לא משנה, גם קצת הורגים אותה, את הפראות והיופי שלה, את הפוטנציאל שהיה בה לפני שנכתבה. אחר כך היא כבר לא תחזור להכות בתודעה באותו כוח. אולי בגלל זה את התמונות שבאמת לא מוכנים לאבד – לא כותבים. וכשלא מוכנים לאבד כלום – לא כותבים כלום".

זה הספר השני של ברעם שאני קורא. אין ספק שזה הספר האישי ביותר שהוא כתב, וגם אם הוא עצמו מכחיש, ברור שהכתיבה היא סמי-אוטוביוגרפית מאוד ברורה ומאוד נוכחת. מות אמו שלו בשנת 95, מות חברו הטוב אורי בסון ששם קץ לחייו, והסופר הגיבור האנונימי, שחוזר לשכונת ילדותו (אם תהיתם, ברעם לא עושה שום הנחות לבית הכרם הירושלמית, הסוציאליסטית, החילונית, המנומנמת. ברעם מציב מראה לשכונה, והיא לא מחמיאה בעליל). הספר הוא טוב, הכתיבה איכותית, ואני בטוח שרבים יאהבו, לי אישית הרגיש קצת נמרח, קצת לא ממוקד, ולכן גם לא מאוד סוחף.

הקושי העיקרי שלי עם "יקיצה" הוא שרוב הזמן לא נהניתי מהקריאה.
המבנה של הספר, עם החזרות האינסופיות של תקופות וסצינות משמימות, משרתות את המסר היטב, אבל החוויה היא פשוט לא נעימה, ולמעשה רוב הזמן התבדחתי שמצחיק ששם הספר הוא "יקיצה", כי כל מה שהוא עושה לי זה דווקא להירדם.
הספר מתחיל להיות מתגמל רק כ-100 עמודים לפני הסוף, אז פתאום מתחילים פרטי הפרטים לשרת את הקורא בהבנת מערכת היחסים של הגיבור עם חברו, וגם של הגיבור עם עצמו.
ועדיין, לא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות, ואני לא יודעת לומר כמעט שום דבר על הדמות הראשית, איזה מין בן אדם הוא. בכל פעם הוא מתנהג אחרת, פעם פזור נפש ופעם מבחין בכל פרט ופרט, פעם עצבני ופעם חומל, ובעצם חוץ מזה שיש לו נטיה לאלימות ולהדחקה, אני באמת לא יודעת עליו יותר מידי.
והערה אחרונה - אין בעיה להשאיר את הדמות הראשית בלי שם, אבל יש יותר מידי משפטים שהם בסגנון "יואל הלך לכיוון בית הספר, והוא פתח את השער" כשלא ברור אם "הוא" שייך ליואל או לגיבור - אולי זה בכוונה אבל זה מקשה על הקריאה ואף מתיש.

שמעתי על הספר הזה רק טובות עוד לפני שהתחלתי לקרוא בו, כך שהיו לי ציפיות אולי קצת מוגזמות. ובכן אני מאוד אוהב ממוארים ואוטוביוגרפיות והספר הזה הוא מהסוג של "ללכת עם ולהרגיש בלי או להפך... כי מדובר פה בספר שהוא כביכול עלילתי, אבל בעצם הוא יותר מרוֹמז, שהוא בעצם ספר אוטוביוגרפי, אבל בלי להתחייב לכך... הגיבור איננו מזוהה בשמו והמספר ה"יודע-כל", מספר עליו בגוף שלישי והוא יודע כל מאוד מסוים - רק עליו בלבד! ומה הפלא? ברעם איננו רוצה לתת שם אחר – לעצמו, ומעדיף לקרוא לו "הוא" שעשה כך וכך וחשב כך וכך. ב"צירוף מקרים משונה" אותו "הוא" כותב ספרים למחייתו והספר מתחיל בשהותו בכנס סופרים במכסיקו... (באמת קשה נורא לנחש מיהו...) שתי הדמויות החשובות שהגיבור מתרכז ביחסיו עימהן הוא חברו הטוב שנקרא כאן "יואל" ובאופן לא כל כך מפתיע יש הקדשה לפני תחילת הספר לאורי ז"ל
הוא אורי בסון שאכן היה חברו הטוב שהתאבד... הדמות השנייה החשובה היא דמות אמו של הגיבור שחולה במחלה קשה ונפטרת תוך כדי עלילת הדברים ולא צריך להיות גאון גדול מדי מכדי להבין שאמו של ברעם אכן נפטרה בצעירותו ממחלת הסרטן... טכנית מדובר פה בקפיצות של קדימה ואחורה בפלשבקים של זיכרונות מזמן הילדות, כשיואל והגיבור היו חברים טובים שחלקו ביניהם דמיונות, אך גם קיבלו ונתנו מכות, ב"מלחמות" עם חבורות אחרות של ילדים בשכונה הירושלמית, עם כל מיני תככים שרבים מאיתנו שגדלו בשכונות ילדות כאלה בעיר, מכירים היטב. מצד שני, לא בטוח שענייני התככים והמכות בין הילדים מעניינים היום קורא מבוגר, אם כי ברור שהם נותנים "צבע אמיתי" למסופר בהם. ובכלל ברעם מתאר מאוד יפה את ההווי הירושלמי ובפרט את שכונת בית הכרם הפרובינציאלית של שנות השמונים שבה אכן גדל.
ברעם איננו עושה אידיאליזציה מיחסי הגיבור עם אמו ועם שאר בני משפחתו ואף יותר מכך עם חברו הטוב. הוא מספר על תקופות של נתק ביניהם ועל התרחקות ואפילו קנאה (שלא לומר יותר מזה) עד כדי כך, שממש לא ברור מדוע בכלל חזרו לקשר קרוב בארץ ובחו"ל בהיותם מבוגרים יותר, כשכבר היו לשניהם בנות זוג... הספר איננו מספר על מה שקורה בצורה ליניארית, הוא די "מערבב" את התקופות ו"פתאום" אנחנו מגלים שהשניים חיו תקופה מסוימת בלונדון או טיילו ביחד טיול משמעותי עבורם באירלנד.
כשקראתי את הספר הייתה לי הרגשה של "מציצנות" מסוימת (ביחוד כשאני יודע היטב שהוא בא ממשפחה "ידוענית" שעסקה בפוליטיקה וגם אביו וגם סבו היו חברי כנסת...) כשהמחבר מכניס אותי כקורא לעולמו המאוד אישי. מצד שני חשבתי על כך שדווקא בגלל היסוד האוטוביוגרפי הכל-כך ברור שיש כאן, אולי נמנע המחבר לחשוף את הדברים עד הסוף והוא "מגלה טפח ומכסה טפחיים"...
כללית הספר כתוב בצורה קריאה ובהירה ולמרות שפה ושם יש "חפירות" מסוימות, די אהבתי אותו
אולי בלי הסופרלטיבים של כמה ביקורות שקראתי עליו. אבל הוא בהחלט ראוי לקריאה.

מועמד ב short list של פרס ספיר. חביב המבקרים. חביב מבקרי "סימניה". ורק אני, למרות נסיונות הירואיים, לא הצלחתי לצלוח את הספר הזה. הולך בעיגולים, חוזר על עצמו, לא מעניין, או במילים יותר מפורשות - אותי הוא פשוט שיעמם. סיפורי הילדות בירושלים מתארכים ומתארכים, האפיזודות נלעסות ונטחנות עד הפרט האחרון, הדיאלוגים לא אמינים (ככה מדברים ילדים בני 13?).
אבל כולם נהנו! ושיבחו! והתרגשו. טוב, כנראה שאצלי משהו דפוק. את ניר ברעם אעריץ לנצח בזכות "אנשים טובים" ו"צל עולם" המונומנטליים. אבל כאן פרשתי בעמוד 230.

לפני שבוע הייתי במשכנות שאננים בהרצאה "הקשר הירושלמי" עם הסופרים חיים באר וניר ברעם. ההרצאה הייתה מעניינת וחווייתית. לצערי לא קראתי אף ספר משתי הסופרים .
בתום ההרצאה מכרו את יצירותיהם הבולטות בדוחן בתום ההרצאה. יצאתי משם עם שתי ספרים "בחזרה מעמק רפאים" והרומן החדש של ניר ברעם- "יקיצה".
זהו ספרו האיש/אוטוביוגרפי של הסופר. העלילה מספרת על החברות בין איתמר ליואל חברו הטוב. שניהם חיים בירושלים, גדלים כילדים בשכונת "בית הכרם". הוויה של שנות ה-80 ומשחקי זמן משובצים כקיו המנחה של הכתיבה. מספר יודע כול שיורד לפרטים, עד לזרם תודעה של איתמר.
הרומן הוא רומן חניכה, איתמר צריך למצוא את מקומו בעולם עם נקודות פתיחה בעייתיות. הוא מזרחי, אמו חולה בסרטן בשלבים מתקדמים והמשפחה על סף פירוק. החברות עם יואל כה חשובה, אך מלובה ברגשות תלות הדדית שמלבה עד פורקן את הקשר.
בהרצאה "הקשר הירושלמי" ישבה שם אישה שהייתה חוקרת ספרות לצורך ההרצאה. היא נתבה את השיחה וציטטה מהרומנים של חיים באר וניר ברעם, עם מדבקות צהובות גדולות. היא ציטטה מהספר את הדיאלוג:
"אתה שומר על הבית?" שאל אביו.
"ברור".
"באמת?" הקשה אביו.
"באמת".
"ואתה לומד?"
"ברור".
"אתה לא עושה כלום, נכון?".
"עושה הרבה".
"לומד למבחני הבגרות?".
"אין מבחנים, הפסיקו עם זה".
"אתה מדבר עם המשפחה?"
"איזה משפחה?"
"בסדר" אמר אביו.
"ביום שישי אני נוסע" הוא אמר.
"לאן" שאל אביו.
"לתל-אביב. לבקר את יערה".
(עמודים56-57).
בדיאלוג זה נשאר איתמר בבית בשכונת "בית-הכרם" בירושלים. אביו ואימו בניו-יורק, האם צריכה לעבור סדרת טיפולים. כול המשפחה התפרקה, שאול האח הגדול בשנים רבות נעדר. איתמר נשאר לבדו, שותה וודקה, אוכל פיצה, מבלגן את בית-ההורים. יערה היא מכרה שאיתמר חושק בא. האב שולח את הדודה לשמור על שלום הנער.
השמות של הפרקים- "מקסיקו", "שנה אחרונה", "המגדלים הגבוהים" מופיעים כפרקים השזורים בספר וחוזרים על עצמם, כאשר הרומן מחולק לשלושה חלקים.
החוויה מתחילה עם איתמר הסופר במקסיקו, באירוע לקידום ספרו. בחלק הראשון אקספוזיציה נרחבת על ההוויה של איתמר כילד. החלק השני מספר על ההתבגרות והיציאה מהעיר והפיכתו לסופר שבונה את עצמו הרחק מהשכונה וירושלים עצמה, מעתיק את חייו לתל-אביב. החלק השלישי חוזר להווה שאיתמר חי, סופר מצליח נשוי לשירה, מלווה בצלקות המשפחה המפורקת, מה שנשאר מן העבר זה יואל. החברות בין השתיים מלבה את העלילה, יואל פונה לעריכת-דין.
קשה לדעת שלדמות הראשית קוראים איתמר (שמו לא ממצוין כלל, לבן שלו אותו השם). הנתק מיואל מובילה את העלילה.
בחלק השני של הרומן מסופר שמיכתה ו' ועד כיתה ט' הקשר מתנתק. מסופר בהמשך על תקרית בין הילדים בשכונה בא יואל נפגע ומגיע לבית-חולים, מאורע בא רבים מכות בלת-ברירה איתמר ויואל כנגד ילדי השכונה, הגרים במגדלים הגבוהים (בעקבות האירוע הקשר נותק). בסצנה זאת מובלט החוזק של איתמר לאומת השבריריות של חברו יואל. בהמשך גם מסופר שאמו של יואל סלדה לאורך השנים מאיתמר.
השם של הספר "יקיצה" מופיע גם כפרק מפני עצמו. המילה עצמה נמצאת באופן מתמיד בעלילה, הדמויות מקיצות ומתפכחות מהמציאות שהן נמצאות בו.
החלק הראשון של הספר מספר על ההווי בשכונת בית הכרם עם כול הבנות, שירים ואינטראקציה בין הילדים. מאוד מזכיר את סרטיו של הווארד דוץ וג'ון יוז.
בבסיס העלילה האם היא רותי (אמו המנוחה של הסופר) וחברו אורי בטון. בהרצאה ניר ברעם אמר שהוא לקח השראה מהספר "בלשי הפרא". פרט זה בהחלט מורגש עם כול ההפניות לספרים, שירים ונכסי תרבות אחרים (מכול השירים שמצוין, השיר היחיד שהכרתי
The rat של the walkman.
בהרצאה ניר ברעם וחיים באר דיברו על "לתכנן ספר" ועל "להנדס ספר". הרומן של ניר ברעם, רומן חניכה אוטוביוגרפי נקרא באופן אורגני ומרתק. הזכיר לי את ספרה של רונית מטלון המנוחה "קול צעדינו". חיים באר שיבח את ניר ברעם על הרומן (שא.ב יהושוע גם קראה). ניר ברעם בהרצאה נראה מובך. תגובה טבעית כאשר חושפים פרטים כה קשים. הוא השתדל להראות מבודח ולא סנטימנטלי. גיבורו של "יקיצה" איתמר מדמה את דמות הסופר. פרט שלא ידוע- יואל ואיתמר חיים בשכונה בבתים רגילים, לעומת "המגדלים הגדולים" והילדים שבאים מחלק זה של השכונה. במציאות ניר ברעם אמר שהמשפחה גרה בבניין גבוהה מהבניינים הגבוהים.
חיים באר וניר ברעם גדלו בירושלים, עברו לתל-אביב וכותבים באדיקות בכתביהם על ירושלים. ניר ברעם מבסס רומן ייחודי על מוות ואובדן, עם סיום הקריאה יגון קשה מציף את כול חווית הקריאה.

לצערי, אינני שותף לדברי קודמי.

לא הצלחתי להיכנס אל הספר, ולחוש את כל אשר כתבו קודמי.

אופן הכתיבה "המפוזר" השאיר אותי לא פעם חסר אונים: באיזה תקופה אני, מה הם הקשרים שבין קטע לקטע, ולא פעם נזקקתי ללכת אחורנית כדי למצוא את ידי ורגלי.

זו לא קריאה מהנה ושוטפת, אלא חציבה בסלע, התקדמות איטית, התמצאות בשטח, ושמירה על ריכוז מקסימלי בניסיון להישאר בזרימת האירועים שהסופר בונה בדרכים

עקלקלות.

לא חשתי חווית קריאה, ולעתים אף חלפו בי תחושות - לשם מה כל המאמץ?!

את הספר ''יקיצה'' ניר ברעם פגשתי כעובדת סטמצקי, הבוס שלי אז בחנות נתן לי את הספר מתנה זה נח לי כמה חודשים עד שבחודש האחרון תפס לי את העין.
ספר לא פשוט לקריאה חייבת לציין, אבל הנושא רגיש מאין כמותו.
וגם איך שהוא מחולק.
הסיפור מגולל את סיפורו של יואל וחברו של יואל, אני מודה שהייתי קצת מבולבלת בתחילת הספר מה אין שם לגיבור לחברו של יואל, ונחשפתי שזאת כנראה המטרה של הכותב שהחבר ויואל יהיו מחוברים כמו אחים, והאמת שככה גורלות דומים אבל אישיות של שניהם הייתה שונה, יואל היה נרקסיסט נראה אחד שרודף נשים לעומת חברו יציב ורגיש, היו רגעים שכמעט התבלבלתי בין העלילות למרות העלילה המעניינת של ברעם מותו של אימו של החבר, לעומת יואל שבמשבר נפשי.
התקציר מספר קצת את העלילה אך חווית העלילה בכל זאת לכדה אותי סיימתי בשבועות, לא רע, עמוק חןשף עור.. עדיין לא נותנת לו יותר מ3 כוכבים, אולי אוהב את הספר הבא
נ.ב.: היו רגעים שנזכרתי בספר האחרון של סלינג'ר שקראתי התפסן בשדה השיפון.