כשסיימתי לקרוא את הספר הזה, השלישי של ליאן מוריארטי שקראתי והאחרון מבין הספרים שלה שתורגמו לעברית, רציתי למחוא לה כפיים.
נכון, הוא לא חף מבעיות שהיו גם בקודמיו: הקיטש, צירופי המקרים.
נכון, הוא לא מופת ספרותי. מוריארטי כנראה לא תזכה בפרס נובל לספרות.
אבל וואו, איזה ספר.
בספר הזה, מוריארטי נטשה את מחוזות ההטפה הנוצרית המתקתקה על חשיבות הזוגיות ועל איך נתקן אותה בכל מחיר.
האמת היא, שהיא די נטשה את מחוזות ההטפה.
כלומר, כן, הספר מביע תמיכה בערכים אוניברסליים כמו ערכם של חברות ושל משפחה (אם כי בגבולות מסויימים). הוא כן יגרום לכם לכעוס על הפערים החברתיים ועל האופן בו החברה ממהרת לשפוט אם חד הורית שזהות אבי הילד שלה לא ידועה לעומת הקרדיט שהיא נותנת לאמהות למופת שנשואות באושר, בפרט אם הן במקרה גם נורא חשובות ומצליחות, או סתם נורא עשירות.
אבל הפעם מדובר בספר שיעלה תהיות על חלק מהנושאים שהוא עוסק בהם ולא יתן תשובות נחרצות.
הורים מעורבים או שמא מעורבים יתר על המידה, אמהות קרייריסטיות, אמהות במשרה מלאה. כולם קצת חוטפים פה (טוב נו, אמהות קרייריסטיות חוטפות קצת יותר).
אגב, אני שמחה לציין שהפעם הניחוש שלי לגבי מה נכתב קודם היה נכון: הספר הזה נכתב אחרי "מה שאליס שכחה" ו"סודו של הבעל" ובעיני הוא אכן בשל יותר.
שלוש נשים עומדות בלב הספר הזה, שלושתן מהוות חלק מתא משפחתי בלתי מושלם, ע"פ הגדרות עולם עקרות הבית הפרבריות שמככב בכל ספריה של מוריארטי.
הפעם, שלא כמו בספריה הקודמים, הן לא ילחמו על הזוגיות. הפעם הן יעמדו בפני אתגרים חדשים.
הספר הזה מצליח להיות מורכב יותר ומותח יותר משני הספרים הקודמים של מוריארטי.
ההטרמות הקטנות שנעשות בעיקר דרך הציטוטים בסוף כל פרק אחראיות לחלק גדול מהמתח. הציטוטים האלו הם מלאכת מחשבת של איפיון עקיף של דמויות רק ע"י מספר משפטים שהן עצמן אומרות. משפטים שלרוב מוסבים על אחרים... אבל מגלים יותר על הדובר עצמו.
בנוסף לעלילה, למתח, לנושאים שהספר מעלה (אולי קצת יותר מדי נושאים, אבל אני לגמרי סולחת לו על זה), אי אפשר שלא להנות משפע התובנות הקטנות המנוסחות להפליא של מוריארטי.
יש לה חוש קומי מוצלח, אותו חוש שגורם לנו לצחוק בסטנדאפ טוב באמת עוד לפני שהחלטנו אם הבדיחה בכלל מצחיקה, רק בגלל שהסטנדאפיסט זיהה את הרגע הזה, את התובנה הזו, משהו שגורם לנו להגיד אוי, זה בדיוק ככה!
מדהים כמה קל לי להזדהות עם התובנות, למרות שהעולם המתואר בספר כל כך שונה מהעולם שלי.
והנה כמה דוגמיות:
"היא בחנה את גילה החדש והמפואר. ארבעים. היא עדיין התייחסה ל"ארבעים" כאילו היתה בת חמש עשרה. מין גיל חסר צבע. תקוע באמצע החיים. שום דבר לא ממש ישנה לה בגיל ארבעים. לא יהיו לה רגשות אמיתיים בגיל ארבעים, מפני שארבעימיותה המרושלת תרפד אותה מכל עבר.
נמצאה גופתה של אישה בת ארבעים. חבל
נמצאה גופתה של אישה בת עשרים. טרגדיה! אסון! תפסו את הרוצח!
לא מזמן נאלצה מדליין לערוך שינוי קל במחשבותיה, כששמעה בחדשות על אישה גוססת בשנות הארבעים לחייה.
אבל, רק רגע, זאת יכולתי להיות אני! זה יהיה עצוב! אנשים יהיו עצובים, הרוסים אפילו, אם אני אמות"
כמי שמתקרבת לגיל ארבעים... לא יכולתי להזדהות יותר.
"פני השתיים היו מכורכמות בגלל הלחצים הכרוכים בחינוך ילדיהן המחוננים. רנטה והרפר הלכו לאותה קבוצת תמיכה שבועית להורי ילדים מחוננים. מדליין דמיינה אותם יושבים במעגל, פוכרים ידיים, ועיניהם נוצצות בגאווה סמויה".
שתי שורות שגרמו לי לצחוק בקול, כי הן מצליחות לצלוף בהורים למחוננים ובהורים שמקנאים בהורים למחוננים באותו המשפט...
"הורים לילדים שילדיהם נרדמו בקלות הניחו שזה בזכות ההורות הטובה שלהם, ולא בזכות מזלם הטוב. הם נהגו על פי הכללים, והכללים הוכיחו את עצמם. מכאן שסלסט כנראה לא נוהגת על פי הכללים. ואי אפשר להוכיח להם שהם טועים! הם ימותו זחוחים במיטותיהם".
ניסוח מעולה לכלל האושיות החינוכיות הותיק שלי:
ההתנהגויות החיוביות של ילדיהם לרוב נראות להם כתוצאה ישירה של החינוך המופלא שלהם, ואילו השליליות - כמשהו מולד, גזירה בלתי ניתנת לשינוי.
והיפוכו, כמובן, אצל שכניהם: שם, ההתנהגויות השליליות הן תוצאה ישירה של חינוך קלוקל, ואילו החיוביות - נו, הם נולדו ככה. הלוואי עלינו.
בקיצור, ספר מותח, קליל אבל באופן אינטליגנטי, מעלה לדיון שלל נושאים כואבים: דימוי גוף אצל נערות ונשים, דילמות הוריות, שיפוטיות, סטיגמות, אלימות, השפלה, התעללות, במסגרת המשפחתית ומחוצה לה.
אם אתם כבר מכירים את מוריארטי, תוכלו לנחש מראש מי קרבן הפשע, מי לא אחראי למה שמייחסים לו, מי יחזור למי ומי לא.
ועדיין, יהיו למוריארטי קלפים בשרוול להפתיע אתכם (אוקיי, לא אתכם. אתם יותר חכמים. אותי).
וזה יהיה קצת יותר מדי, קצת אובר צירוף מקרים. וקיטש. כבר אמרתי.
אבל זה יעבוד כמו אגרוף בבטן.
אם כי לא בטוח שזה הדימוי שתרצו להשתמש בו, אחרי הספר הזה.
