"רק שמור אותי מאוהביי, ומשונאיי אשמר לעצמי".
זה המשפט הראשון שעלה במוחי כשקראתי את הספר.
עד כמה שזה נשמע הזוי, כן, הורים יודעים לפגוע בילדיהם.
לעיתים אנו לא מרגישים עד כמה אנו פוגעים בהם, עד כמה אנו מזיקים להם....
עד כמה אנחנו מזיקים לנפש שלהם, אפילו במילים שאנחנו לפעמים זורקים לחלל, אך המילים האלו כמו נחילי מים מחלחלים....ומחלחלים....
העלילה היא על פגי הילקוט בת השמונה אשר נעלמה יחד עם אביה בשנת 1976....ושבה אל ביתה חזרה לאחר תשע שנים רצופות....
מה היא עברה במהלך השנים הללו?
פגי, ילדה חמודה, בת לאימה סולנית פסנתר, אשר מבלה ימים שלמים בסיבובי הופעות, אביה של פגי, בעל אובססיה להשרדות, מאמין כי סוף העולם קרב ובא, יש לו חברים משוגעים ....שמתעסקים בהכנה ל"סוף העולם", דואגים למלאי חירום, דואגים לאטום את המרתף....
אימה של פגי מודיעה לה שעליה לצאת לסיבוב הופעות שיארך לפחות כמה שבועות, פגי נאלצת להישאר עם אביה....
פגי נאספת יום אחד לאחר נסיעתה של האם ע"י אביה, דרכונים, כרטיסי טיסה, אוהל, מפה, כלי עבודה.
והנה מתחיל מסע מייגע של תשע שנים!!!!
אביה לוקח את פגי ליער נידח בבקתה מבודדת, אין אנשים....דומיה!
הוא מלעיט אותה בסיפורי אימה על כך שקץ העולם הגיע....ורק הם נותרו בחיים! אבא ובת.
פגי נאלצת לצוד על מנת לאכול, לדוג, להכין את הבקתה לסופות השלג הקשות, או לחורף הקר, והחיים אינם פיקניק.
פגי מצליחה לשוב אחרי תשע שנים, לגלות שיש לה אח, ללמוד להכיר שוב את האימא שהייתה לה...ללמוד לחיות שוב בעולם "נורמלי"....
פתאום דברים שהיו בעבר מובן מאליו, נראים כל כך מסובכים ומורכבים.....אייך מתמודדים?
בזמן קריאת הספר עולות השאלות, מתיי הבינה פגי שהיא חיה חיי שקר? האם הבינה שאביה משקר לה? או שהוא הוזה? ובכלל אייך הצליחה פגי לחזור הבייתה?
העלילה קופצת משנת 1985 לשנת 1976 מהבית בלונדון, בגינה אל הבקתה ביער המבודד....
מטרידה המחשבה שדווקא האדם שאמור לדאוג לך, האדם שאמור להשגיח עלייך, להגן עלייך.....הוא זה שלבסוף פוגע בך ומזיק לך!!!
