• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גדר חיה

גדר חיה

מאת דורית רביניאן

הביקורת של מירית

תמונה של מירית
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
גדר חיה

גדר חיה

מאת דורית רביניאן

הביקורת של מירית

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של מירית
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2014
סדרה:ספריה לעם #693
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אלינור
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 10 שנים

“לפני כחודשיים הרשת להטה ורתחה בשלב וויכוח על הספר המדובר. משרד החינוך לא אישר את לימוד הספר במסגרת”

9/56
ביקורות על גדר חיה
הבאה
זה שאין לנקוב בשמו
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•2 דקות קריאה

אני לא מעורה במיוחד באקטואליה, כך שלא שמעתי על הספר הזה ועל הסערה סביבו עד שחבר מהעבודה המליץ עליו. לא הבנתי כל כך על מה המהומה, מעט נזכרתי בחצוצרה בוואדי המעולה של סמי מיכאל. ייתכן שכאן בגלל שהאישה היא יהודיה וצברית ושם הגבר היה יהודי אך עלה מברית המועצות עשה את ההבדל ביחס, או שהזמנים השתנו, לא יודעת.
לפני הכל, זהו סיפור אהבה, שמעבר לקשיים הרגילים גם עומד בפני קושי גדול שכן הבחור, חילמי, הוא פלסטיני מהגדה והבחורה, ליאת, היא יהודיה ישראלית ושניהם נפגשים בניו יורק.
המכשולים שעומדים בפני הזוג מתוארים יפה, ובכלל רביניאן כותבת מרגש, לעתים מסבירה את עצמה מדי, אך בגדול טוב.
רוב העלילה מתרחשת בניו יורק הקפואה, אך ברקע לוחשים כל הזמן הזכרונות מתל אביב ומרמאללה שרק שבעים קילומטר מפרידים ביניהן פיזית אך המרחק באמת הוא גדול הרבה יותר.
התיאורים של ניו יורק קסומים ואמינים ולי העלו זכרונות יפים.
אני חושבת שמה שנגע לליבי במיוחד, הוא ההצגה של דמויות שלרוב לא נראות במדייה, מימיי לא קראתי על החיים בגדה. קצת נתן להרגיש, קצת, איך זה לחיות שם, מעבר לחומת ההפרדה.
אזהרת ספויילר!


מה שפגם בהנאתי הוא הסוף שרביניאן בחרה, מעט פחדני. קצת הזכיר לי סופים של פעם בספרים\סרטים לסביים, שאחת הגיבורות מתה כדי שהחברה לא תתמודד עם הפי אנד לסבי. עכשיו כשאני חושבת על זה, גם חצוצרה בוואדי נגמר כך, מקרי? כנראה שלא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Josefico
Josefico
תמונה של meitalb
meitalb
תמונה של Mira
Mira
ר
רן
תמונה של רץ
רץ
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
תמונה של הכוורן
הכוורן
תמונה של נינה
נינה
24קוראים|גיל ממוצע59|67%נשים

על המבקרת

תמונה של מירית

מירית

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
56 ביקורות•1 נבחרות•704 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של מירית
מירית
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות56
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבלה704
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת27ספרות מקורית15ביוגראפיות4

דיון על הביקורת

13 תגובות
מירית
מירית•לפני 8 שנים

תודה מירה, אכן קלי קלות :)

Mira
Mira•לפני 8 שנים
מירית ביקורת יפה. אל תתייחסי לאלה האומרים שאי אפשר בלי אקטואליה... אפשר בקלי קלוטו בלי לשמוע חדדות. בזמנו גם קראתי את הספר דווקא בזכות שבוע הספר שהסופרת התארחה אצלנו בעיר (באר שבע).
רחלי (live)
רחלי (live)•לפני 8 שנים

מירית, ביקורת יפה, את הספר לא קראתי, אולי בגלל כל "הרעש" שהיה סביבו.

מורי
מורי•לפני 8 שנים

יעל, לא להיות מעורה ארץ זה סוג של אטימות.

אנקה
אנקה•לפני 8 שנים

מירית, אל תקחי את זה קשה ואל תיעלבי.

סבטלנה אוהבת להשתיק דיעות של אחרים או את מה שהיא חושבת להערות "ציניות" על הביקורות שלה במקום שאת באה דווקא להחמיא.
מירית
מירית•לפני 8 שנים

סבטלנה, קצת מעליב מה שכתבת:( כמובן שאת זכאית לדעתך על הספר, אבל לדרוס

כך דעות של אנשים אחרים זה לא מכבד ולא נעים.
מירית
מירית•לפני 8 שנים

תודה לי יניני.

לי יניני
לי יניני•לפני 8 שנים

סקירה יפה. גם אני אהבתי את הספר הזה

ס
סבטלנה כהן•לפני 8 שנים

ואני חושבת שהספר הוא מהומה רבה על כלום!

ובמקום לקרא לילד בשמו "סתם" ספר, יש איזו התייפייפות. חוק העדר בהדרו!
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

גם אני אהבתי את הספר.

בתחילה חשבתי כמוך על הסוף. במחשבה שנייה - זה סוף הולם. כי סופם של דברים רק לעתים רחוקות "מסתדר" עם הסיפור, ומהווה הדגשה של אג'נדה. מחשבות - לא רק אפשר, גם מומלץ.
מירית
מירית•לפני 8 שנים

תודה חני. מחשבות, אפשרי בהחלט:)

מורי
מורי•לפני 8 שנים

אפשר בארץ לא להיות מעורה באקטואליה?

חני
חני •לפני 8 שנים

כתבת יפה על ספר שאהבתי מאוד.

13 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מירית

צבע המים

צבע המים

ג'יימס מקברייד

ספר עדין, שילוב של אוטוביוגרפיה של מקברייד עם פרקים לסירוגין על אימו.
לשתי הביוגרפיות חוט מקשר לטעמי, מציאת הזהות שלנו. זהות של אימו כאישה שנולדה בפולין למשפחה אורתודוקסית יהודית שהיגרה לארה"ב וחיה חיים לא פשוטים, עד שבחרה להתנתק ממשפחתה ולהתחתן עם גבר שחור ולהתנצר, וכל זה בשנות הארבעים באמריקה. לא מקובל בלשון המעטה. מקברייד עצמו, מחפש את זהותו גם כן, כבן שחור לאמא לבנה, באיזור שחור כמעט לגמרי, כאשר הוא ואחיו הרבים (סך הכל שניים עשר!!) חיים בעוני רב, ולא יודעים דבר על המקורות היהודיים שלה עד גיל בוגר.
האמא הזאת, הכל כך נדירה, איבדה שני בעלים אחרי לא מספיק שנים, רוב חייה גידלה לבדה את ילדיה הרבים בדוחק רב אך ביד רמה, והצליחה להביא את כולם להיות בוגרי קולג'\אוניברסיטה, אנשים ישרים ומכובדים בחייהם באמצעות מסירות ונחישות בלתי מתפשרת.
זהו ספר הוקרה לאימו, אישה מיוחדת במינה. ממליצה מאוד.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מירית
איילין

איילין

אוטסה מושפג

הספר מתמקד באיילין, אישה צעירה בתחילת שנות השישים באמריקה, שחיה (אם אפשר לקרוא לזה חיה) עם אביה האלכוהוליסט, בבית מוזנח ומטונף, והיא עובדת בכלא לנערים.
בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום.
אין ממש עלילה ברובו של הספר חוץ מתיאור החיים הדוחים שלה ושל אביה, חיים רוויים באלכוהול ואלימות, ניכור, זוהמה, הפרעות אכילה, הפרעות דימוי גוף, אדישות מוחלטת לחיים, שנאה עצמית. לקראת סוף הספר יש איזו התפתחות קלה בעלילה, זהו.
לא ברור לי מה קורה שם באמריקה, שנכתבים שם כל כך הרבה ספרים עם דמויות שחיות במשפחות מחרידות ולא מתפקדות (טירת הזכוכית, שירת סרטני הנהר, חיים קטנים).
הספר הזה ממש הגעיל אותי, עד רמה שכמעט הקאתי בעקבות הקריאה.
אי אפשר לכתוב ולגעת בנפש הקוראים בלי לזעזע?
בקיצור, כמו שביידן אמר Don't.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מירית
העוזר

העוזר

ברנרד מלמוד

הספר מתאר משפחה יהודית קשת יום במנהטן ניו יורק, הימים הם אחרי מלחמת העולם השניה, ניתן להבין זאת במרומז. היום כשאנחנו חושבים על מנהטן, אנחנו חושבים על ברודוויי, על מרכז פיננסי של העולם, מקום יוקרתי. בשנות הארבעים של המאה הקודמת, היה מדובר במקום שהפרנסה בו היתה בדוחק רב, אנשים חשבו פעמיים לפני כל סנט שהוציאו, תיקנו גופיות, תיקנו גרביים. ימים אחרים מאוד מימינו.
אב המשפחה מוריס בובר, מהגר ותיק ממזרח אירופה כנראה, הוא חנווני כבן שישים שבבעלותו מכולת כושלת שבקושי מצליח לפרנס את אשתו, עד כדי כך שנאלץ לקבל חלק ממשכורתה של בתו על מנת לשרוד. מוריס איש טוב, טוב עד כאב, כנוע וסביל, וחייו באמת שוברי לב. בזמן שקראתי עליו, עלתה במוחי המצווה הידועה ואהבת לרעך כמוך.
העלילה עוקבת אחרי מערכת היחסים שנרקמת בין המשפחה הזו לבחור צעיר וגוי שמזדמן בדרך לא דרך להיות העוזר שלהם במכולת. ואולי הספר הוא סימבוליקה יפה ליחסים בין יהודים לגויים, ואולי הוא סיפור אהבה, ואולי הוא סיפור על התפתחות אישית ועל התמודדות עם יצר הרע, ואולי הוא ספר על חטא, אשמה וכפרה. מניחה שכל אחד ימצא בו משהו אחר, וזו גדולתו.
אחד הספרים הטובים והמרגשים שקראתי, ישנו קו תפר דק מאוד בין כניעות וטוב לב.
ספר חובה שיהדהד אצלי עוד הרבה.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•מירית
הלבד הגדול

הלבד הגדול

כריסטין האנה

שם הספר הוא משיר על אלסקה בו היא מתוארת כ'הלבד הגדול', ואליה לפי אחת הדמויות, אנשים מגיעים כשהם בורחים ממשהו או כשהם מחפשים משהו. ואכן, המשפחה שבה מתמקד הספר, משפחת אולברייט, מחפשת מזור לנפשו המעורערת של האב כתוצאה מתקופת השבי שלו בויאטנם.
הספר מתמקד בילדה של המשפחה, לני, שמגיעה עם הוריה לאלסקה בגיל 13 ובהתבגרותה בצל אביה האלים ואימה האוהבת. ברקע אלסקה עם חודשים עם אור אינסופי ולעומתם חודשים עם חושך תמידי, שבהם החושך בנפשו של האב פורץ יותר מתמיד.
אני חושבת שלספר היה פוטנציאל גדול, העלילה היא טובה, המחשבה להקביל בין נפש האדם לארץ עם טבע כה פראי וכמעט ללא ציוויליזציה היתה יכולה להיות מעמיקה. אפשר היה להעמיק בפוסט טראומה שברור שהאב סבל ממנה בעקבות השבי.
במקום זה, קיבלנו דמויות די פלקטיות ולא עגולות. הכתיבה מאוד דלה, מסבירה את עצמה במקום לתת לקורא להבין ולהרגיש. זה די אכזב.
מצד שני, הספר קריא, מושך, מרגש מאוד לעיתים, ובהחלט הופתעתי מאיך שהספר התפתח.
עבורי, בעיקר היה מעניין לקרוא על החיים באלסקה בשנות השבעים, ללא מים זורמים וללא חשמל מוקפים בחיות פרא אך גם חיים של קהילה קטנה חמה ותומכת.
לסיכום, הייתי מדרגת אותו 3.5, עיגלתי כלפי מעלה.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•מירית
קלמן קימרלינג

קלמן קימרלינג

אשר קרביץ

זהו ספר ראשון שאני קוראת של אשר קרביץ ונהניתי מאוד.
הספר מתאר את קלמן קימרלינג, חרדי אמריקאי שעשה עליה וגר בשכונת מאה שערים בירושלים ומגשים את חלומו להיות בלש פרטי. הספר מתמקד בפרשייה סבוכה של גניבות ותקיפות שקלמן מסייע לחקור.
אינני חושבת שעיקר הספר הוא התעלומה הבלשית שאט אט מפוענחת, מניחה שיש ספרים בלשיים יותר מהודקים ומתוחכמים, אלא ההווי של השכונה המיוחדת, על הטוב והרע שבה, על צדיקים ונלוזים. כמו כן על מישהו כמו קלמן שהוא מעז להיות שונה ולעסוק במקצוע לא אופייני במגזר.
אין לי הרבה היכרות אישית עם השכונה בפרט ועם המגזר החרדי בכלל מלבד קולגות, כך שקשה לי להגיד עד כמה הספר מתארת בצורה אותנטית את המגזר, אך מורגש במיוחד לקראת סוף הספר שהסופר ממש נזהר כדי לא להכתים את המגזר, וזה עדין ויפה ונדיר.
ההישג הספרותי גדל בעיני אחרי שקראתי על הסופר שנראה שלא בא מרקע חרדי ובטח לא משכונה חרדית.

הכתיבה של קרביץ מקסימה, הרבה פעמים צחקתי בקול במהלך הקריאה, חבל שאין ספר המשך.
ממליצה.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•מירית
מַי פירסט סוני

מַי פירסט סוני

בני ברבש

הספר מתאר משפחה תל אביבית, הורים פלוס שלושה ילדים, בשנות השמונים. המשפחה מתוארת על כל חולאיה על ידי הילד האמצעי שמתעד כל רגע באמצעות הרשמקול הראשון שלו של חברת סוני, ועל כן שם הספר. כמו כן מתוארות גם המשפחות הגרעיניות של ההורים, על כל המורכבויות שבהן וביחסים הבין דוריים.
ובאמת שהמשפחה הזאת חולה, ובספר אנו הקוראים נחשפים לפרפורי הגסיסה שלה, וזה מרתק ועוצר נשימה מעצב לעתים, ולפעמים קורע מצחוק, מעין שילוב משונה שכזה.
הכתיבה בספר מאוד מיוחדת, בלי ממש פסקאות מסודרות, והכל מנקודת מבט של ילד צעיר, על כל הדברים שהוא מבין ולומד לצערנו להבין במהלך הספר.
והסוף, אוי הסוף, מחץ לי את הלב.
בלתי נשכח.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•מירית
תיקון אחר חצות

תיקון אחר חצות

יניב איצקוביץ'

בקצרה, בשביס זינגר על ספידים.

ואם קצת יותר באריכות נדרש:
עלילת הספר מתרחשת באימפריה הרוסית הצארית בשלהי המאה התשע עשרה ומתרכזת בשטעטל היהודי ובחברה היהודית המסתגרת, מבט חומל ומבקר גם יחד.
הספר מתרכז בשתי האחיות למשפחת קייזמן, האחת, מנדה, אישה עגונה , השניה, פאני, יוצאת למסע שישנה את חייה ואת חיי אנשים נוספים הסובבים אותה. כל זאת על מנת לפטור את אחותה מעגינותה על ידי מציאת גיסה הסורר.
בזמן שקראתי את הספר, נזכרתי ב'העבד' של בשביס זינגר שמאוד אהבתי. נזכרתי כי יש דמיון מבחינת נקודת המבט שלעיתים מבקרת ולעיתים מאוד מראה את הצדדים היפים של החברה היהודית דאז. אך שם הדמיון נגמר בעיני. הספר הנידון לעתים קרובות הרגיש לי מופרך ומגוחך, היה יכול להיות כאן עומק רגשי וחוויה רגשית גדולה כמו שחוויתי אצל בשביס, ואילו פה הרגשתי שאני קוראת ספר אקשן.
לסיכום, מתאים למי שמחפש ספר הרפתקאות קליל עם ניחוח יהודי מזרח אירופי.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•מירית
עונת יובש לבנה

עונת יובש לבנה

אנדרה ברינק

הספר מתאר את תהליך התפכחותו הכואב של גבר אפריקנר בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה מהשלטון שתחתיו הוא חי כמו גם מהחברה שאליה הוא משתייך.
וזה כואב, כואב מאוד.
דווקא כשגיבור שנדמה כה נחבא אל הכלים ואנמי בתחילת הספר הוא זה שעובר שינוי כה גדול בתפיסת עולמו, ומשנה את כל חייו זו הגדולה של הספר.

ספר חשוב על התעוררות והקשבה למצפון של האזרח הקטן.
השאיר אותי עם הרבה מחשבות, ממליצה מאוד.

לפני שנה•
★★★★★
•מירית
בן גוריון: האיש מאחורי האגדה (מהדורת 1986)

בן גוריון: האיש מאחורי האגדה (מהדורת 1986)

מיכאל בר-זהר

אני נהנית לקרוא על ראשית הציונות, על איך הכל פה התחיל. אני מניחה שזה עוזר לי לקבל פרספקטיבה על הקשיים שמדינת ישראל ניצבת מולם היום.
הביוגרפיה מקיפה מאוד וחידשה לי הרבה, היא מתחילה מהולדתו כדוד (דובצ'ה) גרין ושנותיו הראשונות בפלונסק, אז חלק מרוסיה הצארית , שם נולד למשפחה אדוקה והיה תחילה תלמיד ב"חדר" (מה שהפתיע אותי מאוד, תמיד היה לי הרושם שהוא מעוז החילוניות). הוא נולד למשפחה שגם אביו וגם סבו היו חובבי ציון ולימדוהו עברית שוטפת והיה לו ברור מגיל צעיר שיבוא לארץ ישראל. כבר מגיל צעיר ניכר שהיה ילד חכם מאוד ויגיע לגדולות. הוא העריץ את לנין והקומוניזם והאמין בלהיות פועל בארץ ישראל.

הביוגרפיה ממשיכה לתאר את חייו בארץ ישראל תחת השלטון העותומני והמצב הכלכלי המאוד קשה, עד כדי חרפת רעב, של היישוב היהודי חלוצי בארץ ולאחר מכן לימודי המשפטים שלו בקושטא (איסטנבול של היום), יש תמונה נהדרת שלו כסטודנט צעיר עם תרבוש. מתוארת התברגותו אט אט מעלה בייצוג של הישוב הארצישראלי בקונגרסים הציוניים למיניהם. היה מעניין לקרוא על שירותו הקצרצר כחלק מהצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ועל החיכוכים הרבים עם חיים ויצמן על הדרך הנכונה להתמודד עם השלטון הבריטי בתקופת המנדט. היה עצוב לי לקרוא על איבתו לז'בוטינסקי (טען שהוא פשיסט, כינה אותו ולדימיר היטלר!) ולרביזיוניסטים. לאחר מכן מסופר על ההחלטות שלו כמנהיג צבאי בבניית צבא מסודר לישראל מחברי המחתרות וחיסול המחתרות.

ההחלטות שהוא לקח על עצמו, באמת שהוא היה מנהיג עם חזון ונחישות ואומץ.

לאחר מכן, השנים הראשונות של מדינת ישראל, האמונה הגדולה שלו ביכולת של ישראל לקלוט עליה כה גדולה, היעד שלו היה להכפיל(!!!) את האוכולוסיה היהודית תוך ארבע שנים, מה שהצליח לו כנגד כל הספקנים. ולאחר מכן הניהול של מלחמת סיני, ההתמודדות עם הפדאיונים, ההתנהלות שלו מול צרפת ובריטניה בהכנה למלחמה המשותפת, כמה הוא ידע להתעקש מול הבריטים בתכנון המלחמה ולא לוותר גם כשאחרים ניסו לשכנעו ולרוב הוא צדק והביא לתוצאות מרשימות.
ולבסוף ההתמודדות עם הפוליטיקה הישראלית בתחילת דרכה, שהיתה כבר אז לא פשוטה, מול הותיקים במפא"י ומול הצעירים במפלגה שניסה לקדם.

כל התמודדות שהיתה לו הוא עשה עם הרבה קריאה ולמידה, היה ממש אוטודידקט, ומעבר לחכמה שלו, היתה לו יכולת לגמישות מחשבתית, מה שגרם לו להיות מדינאי גדול ולהבין את המציאות מהרבה נקודות מבט ולעתים לראות את הנולד.
איש אחד, שבחייו עשה כל כך הרבה, אפשר בהחלט להגיד שהקדיש את חייו לטובת החלום של הקמת מדינה לעם היהודי וההגנה עליה לאחר שקמה.

כמה דברים שהפריעו לי בספר:
יש מטבע הדברים הרבה דמויות שמוזכרות בספר, לעתים לא מעטות לא מוסבר מי הדמות, חלק חיפשתי בגוגל ומצאתי, חלק לא, די מרגיז ומפריע להבנה.
אין ביבליוגרפיה בסוף הספר, זה היה ממש מוזר, כל כך הרבה ציטוטים ישנם בספר, ואין רישום של המקורות. לי זה היה מאוד חסר.
הרגשתי לעתים יותר מדי את המחבר במהלך הספר, זוהי ביוגרפיה, כלומר ספר היסטורי, הפריע לי שהדעות שלו נכנסו בכל מיני מקומות לא קשורים.
כמו כן, היתה חסרה לי יותר אובייקטיביות מצד המחבר כלפי בן גוריון, ניכר בספר שהוא בן גוריוניסט. היו החלטות שבן גוריון קיבל שהיו שנויות במחלוקת, והיתה חסרה קצת נקודת מבט ביקורתית.

אבל, אפשר להבין את בר זוהר, אחרי שקראתי את הספר אני מבינה כמה בזכות הרבה מההחלטות שהאיש החכם הזה קיבל יש לנו מדינה משלנו.
תודה לך בן גוריון.

לפני שנה•
★★★★★
•מירית

ביקורות נוספות על "גדר חיה"

גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

סיפור האהבה בין חילמי הפלסטיני לליאת התל אביבית, ליאת וחילמי הכירו בניו יורק - שם הכל יכול לקרות.

אני מאד אוהבת רומנטיקה, ספר טוב שגורם לי להתאהב. והספר הזה פשוט לא.
אין שום בסיס לאהבה שלהם למעט זה שהיא אסורה, למעט זה שהיא מרד.
מהרגע שליאת הבינה שהוא פלסטיני היא מאוהבת, סתם. בשן עקומה, בריח סיגריות, בגבר שמתעלם מהרגשות שלה וחושב רק על עצמו.
הדמות שלו היא הצודקת, תמיד. וליאת מתגוננת ומתגוננת.
הדיאלוגים שלהם הם בעיקר על הסכסוך, גם אם מתחילים במשהו אחר בסוף הכל מגיע לסכסוך.
הדיאלוגים עם הסובבים אותם הם או על הצבא או על הכיבוש או גם וגם.

עכשיו, אם אני לא מבינה את האהבה ביניהם, אז על מה הספר? תירוץ להגיד איזה עולם מורכב ונורא.
נכון, החיים פה מורכבים והסכסוך הישראלי פלסטיני עצוב ונורא. אבל בתור ספר, לא הרגשתי פה סיפור אלא פשוט שני צדדים, שאנחנו כבר מכירים, עם טענות, שאנחנו כבר מכירים, עם תסכולים ושיחות ומגננות, שכמעט כל ישראלי עבר בשלב כזה או אחר בטיול אחרי צבא, כשפתאום נתקלים "בצד השני" ונכנסים לשיחה.
הספר מרגיש כמו פיסקה אחת ארוכה על אותו הדבר.

אז זה לא סיפור אהבה בין חילמי לליאת, זה ניסיון עיקש של שמאלנית נאורה להתאחד עם פלסטיני כועס.
הוא כועס בצדק, היא מתגוננת בצדק. וזהו אין עמק השווה.
אגב, לא ספויילר, אבל יכולים לתאר מהו סוף הספר? בדיוק! אין להם שום היתכנות ליחסים האלו.
גם הסופרת מבינה את זה.

מעניין שבזמנו, דווקא הצד הימני של המפה הפוליטית דחף את הספר אל מחוץ למערכת החינוך, לטעמי הספר משרת היטב את הצד הימני.
יצאתי מהספר עם תחושה של אי נוחות, של עצב, ושל אכזבה.
אולי הבעיה הייתה שציפיתי לסיפור אהבה - אין כאן כזה, מי שרוצה רומנטיקה שילך מכאן.
ובלי קשר, הסיפור עצמו לא מספיק מעניין. הדבר הכי טוב שקרה לספר הזה הוא שהוציאו אותו ממערכת החינוך, אחרת, כנראה, לא הייתי שומעת עליו.
אבל זה כבר טעם אישי, אני רואה שאני די מיעוט כאן בסימניה.

ואם רוצים בכל זאת לקרוא ספרים על סיפורי אהבה בין ערבים ליהודים, אבל כאלו שבאמת יש בהם אהבה,
"המאהב" ו- "חצוצרה בואדי" הם ספרים יפים עם סיפור טוב.

יופי, שברתי את מחסום האסקפיזם שלי, אני כנראה עוד לא בשלה למציאות.
חוזרת לפנטזיה.

לפני שנה•
★★★★★
•וונדי פן
גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

גדר חיה. זו גדר קוצנית ודוקרת וחיה. קצת ירוקה קצת משחירה וקצת טובה וקצת מקוממת.
למה?
כן - ספר טוב, כי הוא מעלה נושאים קשים ורגישים ומתסכלים. לא - הוא גם מביא - סטיגמות בהגזמה ודעות בהגזמה.
מתחיל בניו יורק בסתיו - ליאת צעירה סטודנטית משמתגוררת במנהטן, בת למשפחה שמרנית ומסורתית שעלתה בשנות ה-60 מאיראן. ימנים.
חילמי - אמן, מתגורר ב..שימו לב ברוקלין. פלסטיני מחברון. בן למשפחה פלסטינית שמרנית ילידי הארץ טרם קום מדינה.
יופי.
נפגשים, מתאהבים.
הרומן ממשיך בחורף - ידידנו, זוג, חיים ביחד. לאבי דאבי.
יופי.
טה דם ליאת צריכה (כמתוכנן עוד לפני) לחזור לישראל.
חוזרת. גם חילמי.
ואז נהיה קיץ והוא חם ומעיק ומתיק
ואז מתחילה ההתמודדות הצפויה - יהודים-ישראלים, ערבים-פלשתינים. ישוב מתנחלי. כפר ערבי.
הקשר נמשך זמן קצר בהסתר. לליאת - ברור שהקשר צריך להיפסק - אין מצב שתחשוף אותו בקרב משפחתה, אין מצב שתאהב את מי שהוא מייצג.
אצל חילמי - הוא פחות חושש וכן מוכן להיתגלות, רק זאת לזכור, במשפחתו גם פעילים בארגון טרור.
יכול להיות פשוט סיפור אהבה - מתאהבים, מתלבטים, נפרדים - רגיל כזה.
אבל לא, העניינים מסובכים, רגישים, פוליטיים, טעונים.
הגדר החיה היא ירוקה ואפורה וקוצנית ומפרידה.
ונפרדים ומנתקים קשר.
והוא מסתיים בים. טרם בוא הסתיו.
אז, ספר טוב בהסתייגות גדולה - הוא מציג את חיילי צה"ל רע. הוא מציג את הפלסטינים - לוקח צד. והוא סטיגמתי נורא ולא עמוק ופשטני.
ובסופו - אם לא קראתם, די ממליצה, לא נספר מה בסופו - רק שמליאת יוצאת תוצרת בית הגידול שלה.
צריך לקחת אוויר, לנשום, בחלקים לספור עד 10 ולהמשיך לקרוא.

אחרי הרבה לבטים ושיחה עם עצמי ועם קופיפי השובב, החלטנו להמליץ לתלמידיי לקרוא אותו. ואחרי עוד שיחה, מה שיחה, דיון סוער עם נלסון קופיפי וסוסי הטוב, גם טומי ואניקה הצטרפו, התיישבנו על צמרת העץ - דיברנו, זרקנו בלוטי אלון לכיוון שני אנשים שנראו מעצבנים, והחלטנו שקריאת הספר תהיה משימה לתלמידיי בסופה ננהל דיון. על הכול. יהיה מעניין וחשוב. וזה כבר שווה.

לפני שנה•
★★★★★
•מיקה
גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

אם לא הווירטואוזיות יוצאת הדופן, שבה שוזרת רביניאן את הספר המפעים הזה, הייתי שולחת אותו אל ערימת הספרים המאכזבים.
בימינו אלה, עידן של ציניות וסקפטיות, של שובע ספרותי, של מאה וחמישים שנות רומן רומנטי, כדי לברוא סיפור אהבה גדול יש לגייס משאבים ספרותיים יוצאי דופן.

סיפור האהבה צריך להיות מפעים, שובר לב, מכמיר לב, בלתי אפשרי, מנוגד להיגיון, שובר מוסכמות, חתרני, נע בין קטבים, ראשוני, מקורי, קורא תגר ופוצע.

הרומן של רביניאן עונה על כל ההגדרות שלעיל, אלא שבעיני הוא בלתי אפשרי. מזויף. מתחנחן. מתיפייף. מתנצל. הוא חוטא לאמת. הוא רומן שקרני, לא שיקרי, אלא שקרני.

בניו יורק של 2002, כשהאדמה בישראל רועדת מאוטובוסים מתפוצצים, כשחלקי גופות מושלכים לכל עבר, כשמשפחות שלמות מתאיידות, כשכניסה לקניון ולמסעדה הופכים לרולטה רוסית, ליאת מתאהבת בחילמי.

ליאת היא מתרגמת מאנגלית לעברית, העושה חופשה בניו יורק. חילמי הוא צייר רעב, שמוצאו מרמאללה, העושה צעדיו הראשונים בהכרה אומנותית.

לכאורה, קוטבי מזה לא יכול להיות. רביניאן הופכת אותם מנותקים משורשיהם ומטילה אותם זה לזרועות זה באהבה ענקית, רועמת, אהבה של מבט ראשון. מה זה מבט ראשון, חצי מבט ראשון. רק נפגשו באקראי במסעדה, וכבר משתרכת ליאת אחרי חילמי בשכונותיה של ניו יורק, שיכורה מאהבה חדשה. תגידו אפשרי? אני אגיד לא אפשרי. נכון, ליאת היא מין שמאלנית ציונית, המוכנה לחזור לגבולות 67 תיכף ומיד, רק יבטיחו הפלשתינים להיות טובים ושקטים. ליאת היא בחורה משכילה ושכלתנית, לא רגשנית במיוחד, שנמצאת בחופשה ארוכה בתפוח הגדול, ורק בימי שישי, עת האקזוטיקה מתחילה לזרום בעורקיה היא מתגעגעת קצת לאבא-אמא ולשבת לייט שהיא מפסידה שם. ביתרת הזמן היא בחורה קוסמופוליטית, נטולת גבולות, שמבלה את החורף עם חילמי בחברת ערב רב של בני עמים ממזרח ומערב, בקיצור, ישראלים אאוט, כל השאר, אין.(ודרך אגב, דווקא בקטע הזה, התחקיר המצוין שלה הופך גרוע. היא מבלבלת בין הבדלה לקידוש וגם הנוסח שלה אינו נכון).


לא שאני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון. קצת צינית אנוכי, ולדעתי בחורה מהסוג של ליאת, לא מתאהבת שתי דקות אחרי שפגשה בבחור ערבי, ויהיה הכי פחות ראמאללאי שאפשר. ובעיקר, לא כשבבית, בתל אביב, אם לא שמעת מהדורת חדשות אחת, הפסדת איזה פיגוע.
נכון, המצב העגום מהדהד בספר, אלא שראוי היה שהדי הפיצוצים, ושריקות הכדורים הגוועים בדרך לניו יורק הרחוקה, יקרעו את נפשה בדרך יותר הולמת. אבל הרעש שמייצר המוות בישראל הוא כמו ביטנה לבגד לא אטום, אבל לא יותר מזה. רק כשליאת אוכלת במסעדה עם אחיו וחבריו של חילמי, והיא מוקפת במי ששונא אותה כמייצגת אידיאולוגיה דורסנית, רק אז היא מגנה על הרעיון הציוני, בבכי בלתי נשלט ובתחושה של מי שנתון במצור. וגם אז היא מתנצלת יותר מאשר תוקפת, ואף לא מילה על הפיגועים, פן נפשם העדינה של ידידיה האינטלקטואלים הערבים לא תוכל לשאת את העלבון הזה.

בשלוש מאות וכמה עמודי הספר, ליאת מסתירה את חילמי מהוריה ומידידיה, וגם עוברת חיבוטי נפש, אבל האהבה מתגלגלת לה ענקית כהר געש ואילו ההתלבטות היא צווחה דקה. וגם כשמתגלע ביניהם ריב גדול הוא מת מיד באהבה גדולה.
אני כעסתי.
אני לא יודעת מה אתכם.
יכול להיות שאתם נורא אוהבי שלום. גם אני.
יכול להיות שאתם מסכימים להרבה פשרות. גם אני.
יכול להיות שאין לכם בעייה להתאהב בפלשתיני באמצע האינתיפאדה. לי יש.
יכול להיות שהאינתיפאדה לא הזיזה לכם כלום ולא שינתה את דעותיכם הפוליטיות. את שלי היא שינתה.
כן, היו לי ידידי נפש ערבים, כאלה שקראו לי אחותי, והייתי בטוחה שמה שלא יהיה הם יהיו לצדי. היום אני כבר לא בטוחה בכלום. להיפך, אני יודעת במה אני בטוחה, שאין שום ידידות נפש במרחב הזה, שמצליחה לצלוח את נהרות הדם והשנאה. שנים נאמתי בפני משפחתי וידידי על הקשיים שעובר העם הפלשתיני, אבל התעייפתי.
רוב הספר הסיפור דורך במקום. דחיסותו של הטקסט נותנת תחושה של ניסיון לרוץ בתוך מים. רק בסוף מתרומם הסיפור וחובט ונושך וסוטר על הלחי.
הכתיבה של רביניאן מפעימה, מרתקת, פיוטית, מדוייקת, מרהיבה, שופעת, מתגלגלת, עשירה, שמנה, רבת רבדים, ציורית, צבעונית, סוערת, מטלטלת, הופכת קרביים.
ובכל זאת, לא.
נכון, אי אפשר שלא להעניק לה חמישה כוכבים גדולים וזוהרים על הכישרון הענק. ובכל זאת לא. מפני שבכל שורה שקראתי שאלתי את דורית: תגידי, בפני מי את מתחנפת ככה... את חושבת שיש איזה אינטלקטואל ערבי שיסיר בפנייך את הכובע? או שמחר יתרגמו אותך לערבית ומיליוני מוסלמים יהפכו את את ספרך למגה-רב-מכר. או שאולי רצית לרכוש את אהבתם של קוראי הארץ, גדולי האמונה, שיאהבו אותך עד בלי די.
אז נתתי את הכוכבים, אבל בעיני הספר הזה הוא תאונה מסויימת. ואני מחכה לספר הבא.
ושאלה משונה: הספר מככב יותר מ-15 שבועות ברשימות רבי המכר. איך ייתכן שבקושי נכתבו עליו ביקורות בסימניה?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אפרתי
גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

על גדרות ואהבות בלתי אפשריות

גדר חיה, תמיד נתפסה בעיניי, כגדר שיחים שהפרידה בין בתי חצרות שכונת ילדותי, כזאת שיש לה חיים משלה. נוטעים, משקים ומטפחים אותה באופן תמידי על ידי שני שכניה הגרים משני צידיה, גדר המייצגת דו קיום של שכנות טובה ולעתים היא מגביהה מאוד והופכת לאטומה, בשעה שהיא מייצגת עוינות.

לכן שם הספר של דורית רבניאן, גדר חייה, היה כל כך מוחשי מבחינתי, אך עדיין לא הצלחתי לקשר אותו לסיפור אהבה בין יהודיה ישראלית לערבי פלסטינאי, ולא הצלחתי לקבל החלטה לקרוא את הספר. למען הכנות, אולי נושא הספר, יצר בקרבי סוג של גדר נפשית מרתיעה, למרות שאני מחשיב את עצמי לליברלי ונאור.

ובכל זאת, החלטתי לצאת לדרך, ולקרוא את הספר בכדי לנסות ולפענח את הדימוי היפה של רביניאן, באופן בו אני תופס אותו, ולברר את הקשרו למושג אהבה בלתי אפשרית, שלבטח אמורה לחצות גבולות-גדרות.

יש ספרים, שמעמוד הראשון שלהם הם מצליחים להכניס אותי לאווירה מכשפת, כמו שקרה לי בספר הזה, בו לפתע הרגשתי עטוף בקפסולת הרומן, מושלך למקומות וזמנים אחרים, המצליחם לחבור לזיכרונות חיי החשופים.

נוי יורק, הקרה והמנוכרת, ברקע האינתיפאדה שלנו עם האוטובוסים המתפוצצים. מצד אחד, מה יותר נכון מלהיות רחוק מהתופת, ומצד שני, תמיד ישאר הגעגוע לאנשים ולנופים מהם הגענו, תחושה מופלאה ומוחשית אותה מצליחה רביניאן, לעצב, על ידי התייחסות לפרטים הקטנים, כקלישאה האומרת, אלוהים מונח בפרטים הקטנים.

ליאת, ישראלית מתרגמת במקצועה, בת 29, תהיה חצי שנה בנוי יורק. שם על ההתחלה, היא בטעות נחשדת כטיפוס בעל חזות ערבית מחשידה (פרסיה במוצאה). חקירה ההופכת יוצרות, כי בדרך כלל אנחנו חוקרים ערבים בשדות התעופה, כאוכלוסיית יעד חשודה. מכאן ממש באקראי ליאת, פגשה בחילמי נאסר, צייר פלסטיני בן 27 מחברון, שעדיין פועל בשולי סצנת האמנות ומייחל לעצמו הכרה.

מפגישתם הראשונה, הסיפור קפץ לאינטימיות סוערת ועדינה, ולמערכת יחסים מתפתחת ומורכבת, אך עדיין מדובר באקווריום, בדמות העיר נוי יורק, בו הצמד מרגיש את עצמו, כדגים המשכשכים במים זרים לשניהם. השאלה שרביניאן, שואלת, אם נחזיר את הצמד למחוזותיו הגיאוגרפים המדממים, האם גם אז מערכת היחסים בין שניהם תוכל לשרוד, האם זהו רגע של חסד, מוגבל בזמן ובמקום, בנגוד לסיום באגדת סנדרלה.

באו ונחזור, לדימוי המרכזי של הספר, לגדר החיה. בשעה שליאת וחלימי משוחחים בינהם, הם נזכרים בנופים שכל אחד היגיע מהם. לליאת, יש זיכרונות מהעיר קלקיליה, זאת הקרובה למקום מגורי, שהיא גם עיר הולדתה של רבניאן. ליאת הילדה נזכרת בפגישה עם ילדה מקלקיליה, בלי מילים הן משחקות שתיהן, במשחק בו יוצרים צורות באצבעות כף היד, סביבן כרוך חוט סריגה, יופי ורגישות פנטסטית קיימת בסצנה הזאת, כמו גם בנוספות.

סצנה שהחזירה אותי לאחור, לזמן מה לאחר שנחתם חוזה השלום, עם הרשות הפלסטינאית, נפגשנו בצוותי שיתוף פעולה של מנהלים מהעיר קלקליה ומהעיר כפר סבא. המפגש האנושי המקצועי הזה, היה מלא תקוות. אחר כך פרצה האינתיפאדה השנייה, אלימה מקודמתה, זאת שבמהלכה נבנתה הגדר הענקית והאטומה שהפרידה בין יהודה והשמרון לישראל ובין כפר סבא לקלקיליה. הגדר הזאת, או החומה, לא הייתה חומה של תיקווה, אלא חומה של ייאוש ועוינות. מול הגדר ההפרדה, מפלצת הביטון האטומה, הנוכחת בנוף ובנפש, מציבה רבניאן, בספרה גדר חייה ואנושית, המנסה להתגבר על מכשולים ומחסומים אנושיים.

לכן השאלה הגדולה ששאלתי את עצמי, ובקשתי מהספר, האם באמצעות גדר חייה אחת כמטפורה, ניתן לספר סיפור אלטרנטיבי לחומות הייאוש שלנו, סיפור שיש בו אהבה אנושית פשוטה, מנחמת וקשובה, המצליחה להתגבר על מחסומים, דעות קדומות ועוינות, המחברת אותנו למה שאנחנו בסופו של דבר, בני אדם?

אני מצאתי תשובה ונחמה, בספרה הנפלא של רבניאן, שהוא סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים, המסופר כאגדה קסומה וכגאולה, מצערו וסיבלו של העולם. לא פחת מכך זהו ספר ריאלי בפוליטיות שלו, במובן הטוב של המילה. מול אהבה סוחפת, רגשית, יצרית וחומלת, הוא מעמיד יצרים אחרים, את הפוליטיקה שביננו ובין הפלשתינאים, ומציב בכך שאלה לא פתורה, האם גדר חייה יכולה להיות מוצבת אי פעם בין שני העמים הניצים?

לפני שנתיים•
★★★★★
•רץ
גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

אני זוכרת שהבאתי מהקיבוץ את JAY לארוחת יום שישי ,אמא התלהבה שהוא לבש חולצה לבנה לקידוש ,היא חשה שככה הוא מכבד את המעמד. לאחר הארוחה הלכנו הוא ואני לטייל בשכונה ודברנו על ההורים שלנו .הוא הרגיש שההורים שלי היו קצת מסוייגים ואמר ככה בנונשלטיות "הם פשוט מפחדים שנתחתן ואקח אותך מכאן" . אז האם לאהבה יש מדינה כמו בשיר?

והנה אחד מיני הקטעים הרבים בספר שכתובים כל כך יפה והעלו לי לחלוחית של יופי בעיין:

"ואיך ברגעים שאנחנו חבוקים תחת השמיכה, עטופים זה בזה וחפונים כמו שני חלמונים בביצה אחת. מתקיימים בתוך קליפת עצמנו וגופינו בחושך זחוחים ושבעי אהבה ולפותים זה בזה כמו במאורה, כמו נחש ונחשה, כמו שני תמנונים מפותלים".

ואני שואלת איך אפשר להפנות מבט הצידה לכזאת אהבה.

בסתר בסתר היא פינטזה שהם יחיו בבית עם גג אדום ,ארובה וגינה מגונדרת ושני ילדים כמו בפרסומות או בסדרות טלוויזיה הרחק מכולם. בפועל היה שעון שתיקתק ללא לאות ולחש לה באוזן שכל האהבה הזאת זמנית כי אין לה קיום מחוץ לניו יורק של אמריקה. ולה אין אופי הרואי שהיא יכולה לנפנף בו ולומר שהכל יהיה בסדר.במקום זאת היא התביישה בו בחבר הערבי הסודי שלה כשבמקרה ראתה ישראלי שמכירה. ואז חשבה בתוך כמה שניות המידע יתגלגל להורים שלה ואיך הקשר עם בחור ערבי ישבור את לב הוריה ומשפחתה.לא היה לה אומץ בתוכה לומר לעצמה כמה טוב לה וכמה היא מאושרת אתו.

אנחנו ישראלים ים תיכונים ותיקי ולמודי ניסיון כאן בארץ בענייני גדרות מנטליים ופיזיים לצערי.אבל אהבה, איך אפשר להכניס אותה חבוקה בין גדרות של מאכלים ,מוזיקה,אמנות .....ועוד אלפי קילומטרים מארץ ישראל היכן שהערבוב המנטלי של האנשים הוא מעורבב עד לבלי הכר?

הם דיברו והסבירו באנגלית וקצת בעברית ולפעמים בתנועות ידיים וגוף....ולפעמים הוא ביאר לה בערבית את עצמה ועצמו ואת הביחד ההרמוני שיצרו שם. ופעם היא זרקה משפט שאהב והייתה גאה שהוא הגיע מסופר ישראלי.
"מוזיקה היא השפה שבו הנפש משוחחת עם עצמה –" ואז תרגמה לו ברכות אינסופית..
Music is the language in which the soul talks with itself
הוא מטה אוזן כשאני חוזרת ושפתיו ממלמלות בגבי, מתרגמות בלחישה צרודה לערבית "אל מוסיקה היי לור'ה (א)לי מא א-רוח,".

ויום אחד אחרי קור מטורף באמצע חורף ניויורקי וסופות שלגים כשכפותיהם שלובות וטמונות אחד בשני הוא שאל אותה "אז מה?" "אז אולי זה בכלל לא על האדמה?" "איזו אדמה ?" מה שהיהודים והערבים נלחמים עליו כל החיים," הוא ממשיך כשעיניו עצומות וחיוך קטן, מריר, מעקל לו את הפה," אולי זה בכלל על השמש,כל המלחמה הזאת?" הוא מחריש,משתומם, "תארי לך,מלחמה על השמש בחיי –"

תודה לבנט שבזכותו הגעתי מהר יותר לקריאת הספר, זה הספר הישראלי היפה ביותר שקראתי או לפחות אחד היפים.השפה שדורית כותבת היא מושלמת ועדינה כמו מנגינה ערבה לאוזן.
*************** אין מספיק כוכבים בסימניה ליופי הספרותי שנתקלתי בו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•חני
גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

לכאורה סיפור אהבה, פשוט נדוש ומתבקש: הוא צעיר ערבי פלסטינאי מרמאללה, צייר המתגורר בברוקלין, היא ישראלית בת 28 המתגוררת בניו יורק לתקופה קצובה (כ 9 חודשים, בית בתמורה לטיפול בחתולים ובעציצים....). בואו נגיד את זה כך, לו הייתי רוצה להתחרות בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ הייתי כותב סיפור קצר שזו המסגרת שלו. אבל רק לכאורה... מכיוון שדורית רבינאן היא משהו מיוחד. ברבינאן התאהבתי כשקראתי לראשונה את סימטת השקדיות בעמרגיאן, בתום הקריאה חשבתי שמדובר בסופרת עתיקה, שעלתה ארצה לאחרונה מאירן, מעין דן בניה סרי ממין נקבה (אני יודע שדן נולד בירושלים). כמה הופתעתי, קינאתי, התפעמתי כשגיליתי שהיא גדולה ממני בשנתיים, וסימטת השקדיות יצא כשהייתה בת 23. אני לא חושב שאגזים, אם אכתוב שהתאהבתי. החתונות שלנו גם היה מלבב, אבל מאז שקט (למעט ספר ילדים מקסים: "איפה הייתי אני?", ותסריט הבחור של שולי). וחיכתי לה.
שמעתי באוטו ביום שישי חם, לפני כחודש מישהי מדברת באהבה על ספרות והמילה הכתובה, על קריאה ועל כתיבה, ומשהו בקול הזה בתוכנית עשה לי משהו קרוב. נשארתי באוטו למרות שהגעתי, עד שהראיון נחתם וצפי גון גרוס, הודתה לדורית רבינאן ואחלה לה הצלחה עם ספרה החדש...

ברור שרצתי לקנות, כשהבנתי על מה הספר, קצת ריחמתי על רבינאן שבחרה לכתוב שכזה... נו מה כבר אפשר לצפות מסיפור אהבה שכזה, ולמגינת ליבי אני עוד קורא אותו בתקופה הארורה בה אנו נמצאים, ימים של חרדה מתמדת דאגה ליקרים, ותחושת יאוש מסוימת מהמרחב שלנו...
אבל רביניאן כמו רבינאן יודעת לכתוב, יודעת לרגש , וגורמת לקורא להרגיש כה קרוב.
ממש קורב, קירבה אינטימית, אמיתית, הסיפור לא גדול, אהבה גדולה ובילתי אפשרית, מה עוד יש לומר, אבל זהו שיש.
וזה לא ה"מה" כמו האיך. הכול מרגיש כה אמיתי ומוכר, ניו יורק שלה דומה לשלי, הדמויות שלה מתנהגות ומגיבות כמוני: לדוגמא: כשאהובתי שתחיה קוראת לי בשמי הפרטי (ולא בשם החיבה, אחסוך מכם את הדביקות) כול גופי נדרך, כל תא בגופי סומר, שכן ברור לי שמגיע אחרי משהו עם רצינות תהומית: כך גם ליאת בפעם הראשונה שחילמי קורא בשמה ולא "באזי"... אמיתי כבר אמרתי. כיף לקרוא את דורית, ואני עדין מאוהב בה, ומקווה בכול ליבי שהספר הבא שלה לא יצא בעוד 15 שנים כמו הזמן שעבר מאז החתונות שלנו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

אתמול ישבתי במרכזית, מחכה לאוטובוסים המאחרים בעקביות של סופרבוס, וקראתי את הספר הזה. באיזה שהוא שלב, שאלתי את האישה לצידי מתי הוא אמור להגיע, והיא דקלמה לי את השעות. היא הייתה ערבייה, כמו רוב מי שחיכה בתחנה - אחרי הכל, היעד של 248 הוא אום אל פחם, וזה שהחור שאני גרה בו נמצא על הדרך זה רק צירוף מקרים נחמד לטובתי - או לרעתי, אם אתם שואלים את ההורים שלי. הם טוענים שאני לא צריכה לעלות על אוטובוסים כאלו כשאני על מדים. מצד שני, הם לא ג'ובניקים מפונקים שהרגע סגרו שבת בפעם הראשונה - ועוד שבת גשומה (!).
בכל אופן, כשהוא הגיע לבסוף, סגרתי את הספר והיא ראתה את הכריכה. היא הסתכלה עליי, ואני הסתכלתי עליה, ולרגע ארוך פשוט בהינו אחת בשנייה.
אחרי כמה זמן נשברתי - סובבתי את הפנים, ועליתי לאוטובוס. בכל זאת. גשם.

ב-2015, כשעוד הייתי שקועה עמוק בבגרויות, התחוללה הסערה הגדולה סביב הספר הזה. אז לא קראתי אותו. אולי כי לא היה זמן, ואולי פשוט בגלל הנטייה הרגילה שלי להגיע באיחור לכל ספר שיש סביבו מלא הייפ. תמיד אני מרגישה שאני צריכה לחכות שכל הרעש יעבור לפני שבאמת אהיה מסוגלת לשבת ולקרוא בראש נקי.
אבל כנראה שזוהי לא הסיבה היחידה.
אם הייתי קוראת אותו אז, בטח הייתי קצת שונאת אותו, ומאוד מתעבת את עצמי על כך שאני קצת שונאת אותו. וודאי הייתי מתמלאת רגשות אשם דביקים ומגעילים, מהסוג שאין לך כל כך מה לעשות איתם, ומתחפרת עמוק עוד יותר בתדמית השמאלנית המסריחה שבניתי לעצמי.
וזה ברור למה. בתקופה ההיא הרי לא הייתה לי שום נגיעה עם המגזר הערבי, מלבד בשתי הזדמנויות - האחת, כשהם נתנו לי שירות עליו הם קיבלו ממני כסף - לא מצב שוויוני במיוחד. והשנייה הייתה במסגרת ניסיונות הגישור של בית הספר שלי, כשכל הזמן התעקש להפגיש אותנו עם השכנים מהכפרים ליד. היה מדובר בערבוב חסר טעם, גם אם בעל כוונה טובה, בין חבורה של קיבוצניקים מורעלי קרבי שהדבר היחיד שהם יודעים להגיד בערבית זה קללות, ובין נערים ערבים ממשפחות חלשות כלכלית שהתביישו לדבר בעברית כי חששו שנצחק להם על המבטא.

רק כשהתגייסתי, התחלתי באמת לבוא במגע עם אנשים מהמגזר הערבי. זה מצחיק להגיד את זה, אבל מבחינתי כור ההיתוך הגדול של צה"ל הכיר לי עולם חדש כמעט רק מההיבט של היכרות עם ערבים. את חצי המשפחה המזרחי שלי אני מכירה היטב, חברות רוסיות לא חסרות לי, ובמשך ארבע שנים עבדתי עם בחורות אתיופיות. אבל חבר'ה מהמגזר? כמעט ולא.
ובתור מדריכת אוכלוסיה, פתאום הכרתי. בעיקר כי זה תפקיד שמחפשים בעבורו דוברי ערבית בצורה מאוד ספציפית, וכך פגשתי והתחברתי עם בני גילי מהמגזר - למרות שכמובן, בכל המקרים מדובר בנערים עם דעות מאוד מסוימות. אני מניחה שעצם הבחירה שלהם לשים מדים מדברת בעד עצמה בנושא הזה.
אחר כך גם הגעתי לבתי ספר ערביים. ובתוך שבועות הלימוד באום אל פחם, באקה אל גרבייה וטורעאן, באמת התחלתי להכיר - גם את הילדים, דרך מחסום השפה (עליו אני מתכננת לגבור בקרוב בעזרת אימא מורה לערבית), אבל בעיקר את המורות. אומנם להכיר כקולגות - עדיין לא בתור ידידות. ועדיין.
היה את המורה שפנה אליי בעברית רצינית, בלי טיפת ציניות או מרירות, ואמר שהוא שמח שאנחנו באים ללמד כי "זה באמת גורם לך להרגיש כאילו אתה אזרח אמיתי במדינה הזאת, כאילו למישהו אכפת". זה היה מביך, לא רק משום שהוא הרגיש צורך להכיר תודה על כך, אלא גם משום שבכל הימים באותה השבוע ההסעה איחרה בצורה שממש לא הייתה עוברת בשקט אם היה מדובר בבית ספר יהודי.
היה גם את המדריכה השנייה, שסיפרה לי על שיעור פינוי, בו המורה המשיכה והסבירה הרבה מעבר לתרגום ההכרחי, וכשהמדריכה שאלה אותה לאחר מכן מה אמרה לילדים, ענתה, "נתתי להם דוגמה לפינוי שקרתה במשפחה שלי". לאחר מכן, סיפרה לה על הבריחה ב48, על סבתא שלה שנפטרה, ועל אימה שרק התחתנה ועברה את הדרך כשהיא בתחילתו של היריון.
חוץ מזה, היו את הילדים - הילדים שפנו אלינו בסופי השבוע, אומרים תודה שבאנו, כי עכשיו הם כבר לא מפחדים. אותם ילדים שבתחילת השבוע לא מפסיקים לשאול, ספק בהתרגשות וספק בחרדה, איפה הנשק שלי.
אולי הייתי צריכה באמת להכיר קצת כדי להצליח לקרוא את הספר הזה בלי לשקוע ברחמים לבנים.

בכל אופן, אני עדיין ילדה מאוד בועתית ועמוסת פריווילגיות, והספר הזה הפתיע אותי. יחד עם ליאת, הופתעתי מהעובדה שחילמי אף פעם לא היה בים. הופתעתי מיחסם של החיילים אל האסירים, כפי שתיאר אותו. הופתעתי מההשוואה בין טקס ההשבעה בצה"ל לאחד בחמאס.
יחד עם ליאת, התיימנתי מול חילמי. ולמרות שידעתי שדעותיה אמוציונליות לעיתים, ידעתי גם שאין דבר בסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוא לא ספוג רגשנות (לכן אני לא מתחברת לאנשים שמנסים לפתור את העסק הזה בעזרת שכלתנות).
יחד עם ליאת, הזדהיתי עם חילמי, ובניו יורק, בה בחורה יהודיה ממוצא איראני נחקרת בחשד לטרור, בה הצופים מהצד רואים בהם אותו הזן - אותו עור בצבע הזית, אותן עיניים חומות, אותם תלתלים - הרגשתי איך הקונפליקט כמעט מיטשטש, עד ששוב מגיעה שיחה מהבית, שוב מופיעות פנים מוכרות מישראל.
יחד עם ליאת גם התאהבתי בחילמי. אין מה לומר, בחור מתוק.

בכל אופן - שלושה דברים שבעיני מצדיקים את הקריאה של הספר הזה, גם אם אתם לא שמאלנים מסריחים כמוני:
1. הוא כתוב טוב, ומאוד קריא. כלומר, דורית רביניאן היא מאוד מוכשרת, וקל לבלוע את הספר הזה תוך יום-יומיים.
2. הדמויות אנושיות בקטע פסיכי. כאילו, אני הכי בעד דמויות אנושיות מאוד, אבל בספר הזה זה באמת הגיע לרמות חדשות. אם אנחנו מדברים על ההתייפייפות הדוחה שעוטה עכשיו את כולם לכבוד הולנטיינס דיי, עם הסרטים ההוליוודיים בהם כולם כל כך הרואיים ומוכנים לעשות הכל למען האהבה - אז הסיפור הזה, למרות שהוא רומן רומנטי, לא חוטא בזה אפילו לרגע. להפך. כל הדמויות פחדניות ואנוכיות, פתטיות ושקועות בעצמן, וזה די נהדר.
בין אם אנחנו מדברים על ליאת, ששוב ושוב פוגעת בחילמי (ובעצמה) בכך שהיא מציבה לזוגיות דד-ליין, בכך שהיא מתביישת לספר להורים שלה עליו, נרעדת מכל היתקלות בפנים ישראליות בניו-יורק, שמא יזהו, שמא יגלו. ובין אם אנחנו מדברים על חילמי, שתמיד שקוע חלקית בהתמכרויות בלתי נגמרות וחלקית בדימוי עצמי נמוך כתוצאה מחוסר הגבריות שהוא רואה בעצמו, חילמי המתיילד שלא מצליח להגן על ליאת כאשר אחיו הגדול נעשה תוקפני מידי בדיון שהוא עורך איתה, חילמי חסר האחריות, המפוזר.
אבל האנושיות הזאת היא ממש הכרחית. ליאת חייבת להיות פחדנית, חייבת להיות שקועה בעצמה, וחילמי חייב להיות פגיע מידי, חייב להיות חסר ביטחון. אם לא, הספר הזה לא היה עובד. הוא לא היה מרגיש כנה, הוא לא היה מצליח להיות אמיתי.
3. הספר הזה שוב מזכיר לנו, בקטע כואב, כמה הכל פוליטי. הים הוא פוליטי, הכינויים שליאת וחילמי נותנים אחד לשני הם פוליטיים, העובדה שהם מתקשרים ביניהם באנגלית היא פוליטית, אפילו שירים של יגאל בשן הם פוליטיים. וזה, נראה לי, החלק היותר כואב בספר - יותר משמדובר בספר פוליטי, מדובר בספר שפשוט לא מתיימר להעמיד פנים כאילו יש משהו שהוא לא פוליטי. אני חושבת שזה גם מה שעצבן כל כך הרבה אנשים, בסופו של דבר.

לכן אני ממליצה לכם בחום לקרוא את הספר הזה, אם עוד לא עשיתם זאת. הוא מראה מאוד טובה לחברה הישראלית, ומקום טוב להתחיל לשאול בו שאלות (לא משנה היכן השאלות הללו מקוטלגות על המפה הפוליטית). וחוץ מזה, פשוט מדובר בספר רומנטי מאוד אנושי ומרענן, כתוב היטב ומרתק.

- אזהרת ספוילר! -














הדבר היחידי שהפריע לי זה הסוף. לא מוצא חן בעיני כשפותרים קונפליקטים בעזרת מוות. כזאת אני. שמאלנית מסריחה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•קוראת בקפה
גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

רביניאן שזה הספר הראשון שלה שקראתי, כתבה ספר על אהבה. ממש שיגרתי. רוב הספרים עוסקים בדרך כזו או אחרת באהבה, ומנסים להפוך בה, להבין אותה, לקטלג אותה, להגדיר אותה. האהבה מתבטאת בדרכים כה מגוונות, שנראה כי כבר קראנו הכל. את הסיפור הזה - בוריאציות - קראנו כבר. רבניאן בחרה לספר סיפור שהגלישה ממנו לקלישאות כמעט בלתי נמנעת: אהבה בין ישראלית לפלשתינאי בניו יורק. המון מלכודות של בנליה עמדו בפני הסופרת, והיא לא נפלה לאף אחת מהן.

כשמתחילים אהבה חווים שני כוחות בעלי עוצמה משתנה. הראשון רוצה להסתער, להתמזג, להתחבר, להפוך את האחר ל"אני". הכוח השני "הולך על ביצים", חושש שמא יפגע, יעליב, יובן לא נכון, יבריח. וליאת, שהיא הגיבורה של הסיפור הזה ומספרת אותו בגוף ראשון, חווה את שני הכוחות בעוצמה. היא חונכה כל חייה להרתע ולסלוד, ולעג הגורל גורם לה להתאהב. היא צריכה להתמודד עם שני הדחפים שהם כמעט זהים בעוצמתם - האהבה והדחייה. ומתמודדת איתם בדרכה: היא לא מוותרת על האהבה אבל מסתירה אותה. ומנסה להסתיר את ההסתרה מאהובה. לאהבה הזאת יש תאריך תפוגה ידוע מראש: כשליאת תחזור לארץ בעוד מספר חודשים. כי כאן היא לא תוכל להתמודד עם הטאבו החברתי העמוק החל על קשר עם ערבי.

אני לא קוראת בדרך כלל ספרות ישראלית. הפעם הסתקרנתי בגלל הביקורת של אפרתי (תודה ועוד תודה!) והדיון המעניין שהתפתח בעקבותיה. חששתי שהספר יעסוק בשאלות פוליטיות, בסכסוך הישראלי-פלשתינאי, שמאל ימין וכל מה שבינהם, אבל הספר לא עוסק באלה. הוא עוסק בדילמה של מי שנקלע לאהבה אסורה ומנסה למצוא פיתרון שאיננו. זה ספר אישי - כך הרגשתי - ועוסק בבעיות אישיות. ואין לו מוסר השכל.

הכתיבה מצויינת. רביניאן כותבת בתיאורים חיים, אינה חוטאת בהגיגים המצועפים - שחלק גדול מהסופרים הישראליים טועים לחשוב שהם "עומק" - הדמויות בנויות היטב ומשכנעות, הסיפור קריא מעניין מאד למרות שאין בו התרחשויות דרמטיות, והעיקר - רביניאן אינה מתפתה לקלישאות. אפילו סוף הסיפור שציפיתי, בטעות, שהיא תבחר בפיתרון הבנלי, הוא מפתיע ונכון.

אז מה אני אומרת? טעיתי כשהכללתי. מודה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•yaelhar
גדר חיה

גדר חיה

דורית רביניאן

ספויילר: ליאת וחילמי, הישראלית והפלסטיני שהתאהבו בניו יורק, נפרדים בסוף הספר.




הו כן, אני יודע שזה חתיכת ספויילר רציני, ואין ספק שאתם, אלה שרוצים לקרוא את הספר ועדיין לא קראו, בטח כועסים עליי מאוד עכשיו, ובצדק. אבל לפני שאתם שולפים סכינים ומתחילים לקרוע אותי לגזרים, אני רוצה שתחשבו על זה בהגיון דקה: זה סיפור אהבה בין ישראלית לפלסטיני. למה ששני העמים האויבים האלה שלא מסכימים זה עם זה על כמעט שום דבר, אפילו לא על חתיכת קרקע מסכנה במזרח התיכון, יצליחו להחזיק מעמד בזוגיות? גם אם הם באמת מתאהבים אחד בשני ומחליטים שהיא האחת שלו והוא האחד שלה, תמיד ירחף לו באוויר העניין הזה של הזיהות, של האיומים נגד התבוללות מצד הקיצונים, ואם כל זה לא קורה אז בטוח במשפחה של אחד מבני הזוג או של שניהם, שאולי כל הזמן אומרת שהיא הכי לא גזענית שבעולם, והכי פלורליסטית, אבל כשהילדים שלהם אומרים שהם רוצים לחיות אחד עם השני, הם פתאום אומרים: "מה, מה פתאום? למה אתם רוצים בכלל להיות אחד עם השני? יהודים וערבים הם אויבים, לא חברים! תגיד, קשה לך להתאהב ביהודייה? למה אתה צריך את הערבייה הזאת? ואת, מה את נמשכת לערבים?" וכו' וכו', ובסוף החבילה מתפרקת.
וחוץ מזה, אני בעצמי שמעתי על הספויילר הזה מאחותי עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, וזה בכלל לא הפריע לי להינות מהספר (וגם לא לאחותי, שגם היא שמעה על הספויילר הזה מכל מני אנשים). מה שבכל זאת אתם לא יודעים, זה למה הם נפרדו (ואת זה אני לא אגלה. תצטרכו לגלות זאת לבד).
עוד משהו שאתם צריכים לדעת לגבי הסוף: הוא היה די צפוי, אם לומר את האמת, וכבר על הפרקים הראשונים עליתי על זה, למרות שעדיין לא הייתי בטוח בזה במאה אחוז אבל הייתי כמעט בטוח, וכשהגעתי לסוף ראיתי שאכן צדקתי - ככה שהספויילר לא ממש אמור להדאיג אתכם, כי התשובה לשאלה 'למה ליאת וחילמי נפרדו בסוף הספר' נמצאת בעצם כבר בהתחלה שלו. (ושמתי לב שגם בתקציר אפילו רומזים על כך).

אין ספק, סוף הספר הוא מכה קשה לכל תומכי השלום והדו-קיום בישראל, ולכל אוהבי הסופים הטובים באשר הם. אבל הי, לפחות בשביל מי שפסל את הספר במשרד החינוך, זה נחשב לסוף טוב! (מה שמוביל אותי לחשוב שבנט ואנשיו בטח לא הצליחו לסיים את הספר, וישר פתחו בהצהרה חד משמעית ומעצבנט: 'הספר הזה אסור!', 'הספר הזה פוגע בחיילי צה"ל היקרים!' 'הספר הזה מעודד התבוללות!' 'לא! לא! לא!' וכו' - בעיניי, דורית רביניאן הייתה לגמרי אובייקטיבית בספרה, ולא היה שם שום רמז לדיעות האישיות שלה. היא פשוט סיפרה סיפור, ומה לעשות שהדמויות בסיפור שהיא כתבה לא תמיד חושבות ומדברות כמו שנפטלי בנט רוצה שהם יחשבו וידברו - כי הרי אם הם היו טורחים להגיע לסוף של הספר, אז אולי הם בסוף לא היו פוסלים את הספר, והיו מאשרים אותו ללימוד בתוכנית הלימודים, כדי להפחיד ולהראות שלא ייצא שום דבר מיהודיה וערבי/ערבייה ויהודי/יהודי וערבי/יהודייה וערבייה/ שמתאהבים, וחבל אפילו לנסות את זה, כי לא ייצא מזה שום דבר בסוף).

אבל רגע אחד, למה אני בכלל מתחיל מהסוף? בואו נתחיל מהמקום שממנו צריך להתחיל: מההתחלה.

***

דורית רביניאן, למי שלא יודע, בנוסף להיותה סופרת שכתבה את הספר הזה וספרים נוספים, היא גם השתתפה בתוכנית הריאליטי/פריים טיים המצליחה של הבישול 'מאסטר שף'. ותאמינו לי, כמו שרביניאן מכינה אוכל, ככה היא גם כותבת ספר! המנה שהיא הכינה כאן היא מנה שעליה אני מאוד ממליץ בחום, ואני אישית חושב שהיא המנה הכי טובה שהיא הכינה אי פעם (למרות שיש לרביניאן עוד כמה טובות, אני מניח, לא טעמתי), ושאם זו הייתה המנה שהייתה מייצגת אותה בתוכנית, היא הייתה ללא ספק זוכה בתחרות! (בפועל, היא לא הצליחה להעפיל לשלב הגמר. אח, איזה פספוס).
אז למי שסקרן, מוזמן לקרוא את המתכון שמיד אכתוב אותו כאן. תדעו שזה לא היה קל בכלל להשיג את המתכון, כי רביניאן לא רצתה שאנשים יידעו את המתכון ואז יוכלו להכין דבר כזה בעצמם, ואז הם יקחו לה את כל הקרדיט, אבל בסוף איכשהו הצלחתי לשכנע אותה - ושוב, כמו שאמרתי, זה לא היה קל.


המתכון של דורית רביניאן לגדר חיה: (או במושג הקולינרי שלו: גדר שלא הספיקו עדיין להרוג אותה)

בתבנית הראשונה לשים את הדברים הבאים:
1 כדור פלאפל ישראלי-יהודי-ציוני וכשר למהדרין (רצוי שיהיה מפלאפליה כלשהי בתל אביב)
1 קערת חומוס ערבי-פלסטיני (רצוי שיהיה מחומוסייה כלשהי ברמאללה)
הוראות הכנה: את הפלאפל הישראלי מתל אביב ואת החומוס הפלסטיני מרמאללה צריך לערבב אחד עם השני (כלומר: לטבול את הפלאפל בחומוס, עד שהחומוס יכסה את כל הפלאפל).

בתבנית חדשה ונפרדת לשים:
1 המבורגר אמריקאי בלחמניה (רצוי שיהיה מסניף כלשהו של מקדנולד'ס בניו יורק).

בשלב זה של ההכנה, מעבירים את הפלאפל הישראלי והחומוס הפלסטיני לתוך ההמבורגר הניו יורקי בלחמניה, ממש באמצע, בין רצועת הבשר העליונה לרצועת הבשר התחתונה של ההמבורגר.

במקרה שזה לא מספיק לכם, ומתחשק לכם להוסיף עוד משהו למנה - אולי תבלינים ורטבים או תוספות כלשהם - אז הנה כמה רעיונות מומלצים:
*אוריגנו ורוזמרין ריחני - 2 תבלינים קלילים שהופכים את הארוחה המושחתת הזאת למשהו קליל יותר, וגם נוח יותר לעיכול.
*מים זורמים - כמו 2 התבלינים הקלילים, גם המים הזורמים, אם אתם לא אוהבים את התבלינים האלו או שפשוט לא חושבים שהם מתאימים למנה, נועדו להפוך את חווית האכילה לנוחה יותר, כיפית יותר ופשוט... זורמת יותר!
*הרבה חטיפי שוקולד 'טוויסט' (10 לפחות, אפשר יותר) - חשוב דווקא חטיפי טוויסט ולא 'פסק זמן' או כל חטיף שוקולד אחר, כי חשוב מאוד שיהיו הרבה טוויסטים בטעם של המנה (ואולי גם כי אם נשתמש ב'פסק זמן', אז אנחנו כל שניה נצטרך פסק זמן, ולא נסיים בחיים לאכול את המנה....)
*רוטב אלף המטאפורות, הדימויים, התיאורים והפירוטים - כדי שכל רגע תלקקו בהנאה את המנה ותתענגו על הטעם הנפלא...
*מעט קיטש-ופ (אבל ממש מעט!) - וודאי תסכימו איתי שקצת קיטש לא יכול להזיק...

תוספות נוספות שאפשר להוסיף למנה: סלט ירקות קצוץ, טחינה, מיונז, שקדים, אורז, עדשים, צ'יפס, במבה, שקדי מרק, סוכריות ג'לי, שמן זית, קינמון, חטיף אנרגיה, קוקה קולה.

צורות הגשה:
*צורת ההגשה הראשונה של המנה, היא בעצם צורת ההגשה המוכרת והנפוצה ביותר: עטיפת המנה בניירות מודפסים של הוצאה לאור כלשהי (במקרה זה ההוצאה לאור היא 'עם עובד')
*צורת ההגשה השנייה, היא הגשת המאכל על גבי מגש טאבלט דיגיטלי וממוחשב (זוהי שיטה חדשה יחסית. אני, אגב, קיבלתי את המנה בצורת ההגשה הזו. האמת היא שזו הייתה הפעם הראשונה שהגישו לי מנה בצורה הזו, ואני חייב להודות שנהניתי מאוד. אולי בהמשך אפילו אבקש עוד מנות בצורה הזו - אבל אל דאגה, אני לא אפסיק לעולם עם צורת ההגשה הראשונה והאהובה עליי מכולן...)
*ואפשר להסתפק גם בצורת ההגשה השלישית והאחרונה, שהיא קבלת כל מני טעימות קטנות מהמנה, והן מוגשות בחינם ברוב המסעדות (ולמרות זאת, זו לדעתי צורת ההגשה שאני הכי פחות ממליץ עליה, משום שמנה זו היא מנה ששווה לשלם עליה כסף ולאכול את כולה ולא רק חלקים ממנה, אבל איך שבא לכם - אני רק ממליץ)

הערה: בגלל חג הפסח המתקרב, אם חשוב לכם שהמנה שאתם אוכלים תהיה כשרה לפסח, אז אפשר כמובן להשתמש בקמח מצה לאפיית הלחמנייה של ההמבורגר במקום קמח רגיל. כמו כן, אם אתם צמחונים או טבעונים, אתם יכולים להשתמש בתחליפי בשר להכנת ההמבורגר במקום בשר רגיל, ובמקום חטיפי טוויסט משוקולד חלב אתם יכולים להשתמש בחטיפי טוויסט משוקולד מריר, אם יש דבר כזה - ואם לא, אז כנראה שלא תוכלו לאכול את המנה, כי כמו שאמרתי: חשוב שיהיה אך ורק שוקולד 'טוויסט')

לבסוף, כשאתם מסיימים עם ההכנה של המנה, תערבבו את כל המרכיבים שמרכיבים אותה, הכניסו אותה לתנור, חכו 45 דקות עד שהמנה תתפח, ואז כבו את התנור, הוציאו ממנו בזהירות רבה את המנה (כי זה מאוד מאוד חם ולוהט), והגישו לסועדים.
(! - רק חשוב מאוד שתוודאו לקראת הסוף, כשהסועדים של המנה נמצאים כבר בשלבי הסיום של האכילה, לקחת מהם בכוח את המנה מהידיים ולא להניח להם אם הם מנסים להתנגד, לזרוק את הכל לפח, ואז להכין פעם נוספת את אותה המנה, רק שהפעם חשוב מאוד שתפרידו בין הפלאפל הישראלי לחומוס הפלסטיני ואל תתנו להם להתערבב בשום אופן, ואז תגישו לסועדים).

וזהו... בתיאבון!

***

ועכשיו, במעבר חד - חד מדי אפילו, הייתי אומר - למשהו אישי, וגם הרבה יותר רציני:

לפני חודש יצאנו עם השכבה לסמינר היהודי-ערבי שבגבעת חביבה. המפגש עם הנוער הערבי (שבא מכפר כלשהו ליד נצרת) היה מרתק, ובמהלכו דנו בנושאים שונים שעומדים על סדר היום, כמו גזענות ואפלייה, דו-קיום וחיים משותפים במרחב משותף, וגם קצת על הפוליטיקה שבארץ ומחוצה לה. המפגש הזה רק חידד לי עוד יותר את מה שכבר חשבתי לפני כן: שבהחלט אפשר להתגבר על הפוליטיקה ועל כל מה שקורה מסביב, ועל מה שמראים לנו בחדשות, ולחיות יחד, יהודים וערבים, ועוד עמים אחרים, בחברותא ובניחותא. לא תמיד הסכמנו בינינו על הכל, והיו כמה ויכוחים פוליטיים פה ושם, אבל מה שלא יהיה תמיד כיבדנו את הדיעות אחד של השני, וכמעט אף פעם לא התפרצנו לדברים.
במהלך המפגש, בהפסקה, ניגשה אליי נערה ערבייה אחת, מ' שמה (קיצור של שמה האמיתי, שאותו, מטעמי נימוס, לא אחשוף), שלפי הרושם הראשוני שהיא עשתה עליי במפגש, היא נערה שבדיוק כמוני, גם לה יש את המוטיבציה והרצון הזה לחיות איתנו ביחד, בלי מלחמות וסכסוכים. בנוסף, והפעם בניגוד אליי, יש לה גם את המוטיבציה והרצון ללמוד לעומק את השפה העברית, שכן בעוד שרוב חברי הקבוצה הערבים הלכו עם הנוחות שלהם ודיברו בעיקר ערבית (המדריכים של הקבוצה, אישה יהודייה שבקיאה בשתי השפות וגבר ערבי שגם הוא בקיא בשתי השפות, תירגמו לכל אחד מהצדדים - לחבר'ה היהודים ולחבר'ה הערבים בקבוצה - את מה שכל צד אמר, וכך בעצם התאפשר השיח בקבוצה, למרות השוני בין כולם), אותה מ' דיברה בעיקר עברית (אמרתי 'שבניגוד אליי', כי אני לעומתה לא עושה מספיק כדי ללמוד את השפה הערבית לעומק כפי שהיא לומדת את השפה העברית - אמנם אני יודע לקרוא, וגם כמה מילים, ובחטיבה אפילו למדתי שנתיים ערבית והשגתי ציונים טובים, אבל עכשיו הפסקתי, ואני מתעצל להמשיך. אכן, זהו כשל חמור במערכת החינוך שלא מלמדים אותנו ערבית מגיל קטן, ואני מברך על ההחלטה של משרד החינוך, שבאה באיחור אמנם אבל לפחות הגיעה מתישהו, שמעכשיו גם יהודים בבתי ספר יהודים ילמדו ערבית מכיתה א' כמו שתלמידים ערבים מבתי ספר ערבים עושים זאת). בכל מקרה, נחזור לענייננו - אותה נערה ערביה, מ' שמה, ניגשה אליי בהפסקה, ובזמן שהיא ראתה שאני מסתכל על שלט כלשהו שהיה בקיבוץ ומנסה לקרוא את מה שכתוב שם בערבית (וכשאני מצליח לקרוא והיא אומרת שצדקתי, ואני צועק בהתלהבות: 'יש, הצלחתי!!!', היא מיד 'מייבשת' אותי ומוסיפה בחיוך: "טוב, זו לא חוכמה. כתוב למעלה בדיוק את מה שקראת בערבית, בעברית. הנה סתכל, פה כתוב בערבית 'ג'בעת חביבה' ואתה קראת את זה ממש אחלה ופה למעלה כתוב בעברית 'גבעת חביבה'"), היא פתאום שואלת אותי אם יש לי חברה. אני מסמיק, לא מבין מאיפה נחתה עליי השאלה הזאת וכמה אומץ יש לבחורה הזאת שהיא שואלת אותי דבר כזה, ועונה לה שלא, ואז נגמרת ההפסקה וקוראים לנו לחזור לפעילות, ואנחנו עוזבים את העניין ונפרדים אחד מהשני. אחר כך, כשהתקדמנו לכיוון האוטובוסים, וכל אחד נסע למקום שלו - אנחנו חזרה לבית הספר שלנו שבמרכז הארץ והם חזרה לכפר שלהם שליד נצרת - חשבתי שאם היו לי ביצים (ואולי גם קצת שכל בראש) היינו יכולים אולי להחליף מספרי טלפון, ולמשיך להיות בקשר, ואולי מתישהו בהמשך זה היה גם מתפתח ל... עזבו, מוקדם מדי להגיד.

פשוט נזכרתי בזה, כשקראתי את הספר. לא להאמין איך בחלקים מסוימים בספר חשתי כל כך הרבה הזדהות והערכה עם הסיפור של ליאת מתל אביב וחילמי מרמאללה, ועם השיחות שהם מנהלים אחד עם השני על שני העולמות הכל כך שונים, שאליהם הם בעצם משתייכים - העולם היהודי והעולם הערבי - ושהשיחות שלהם הזכירו לי קצת את השיחה שערכתי בסמינר עם מ', ואת השיחות שערכנו בסמינר יחד עם הקבוצה (לפעמים אוהבים, מלטפים, צוחקים, מחליפים כיפים ולוחצים ידיים, ולפעמים גם רבים, מתווכחים וצועקים). 'גדר חיה' הוא אחד מספרים הטובים שקראתי: ולא בגלל הכתיבה היפה והציורית, העלילה המעניינת והריאליסטית או הדמויות העשויות היטב (דברים שיש גם בעוד ספרים אחרים), אלא בגלל ה'קליק' והחיבור הזה שנוצר בין סיפורם של ליאת וחילמי לבין הסיפור שלי ושל מ' והסמינר היהודי-ערבי בגבעת חביבה - אבל הוא מאוד מרגש, גם בלי קשר לסיפורי האישי (בעיקר בסוף, ולקראת הסוף). עוד משהו שהספר הזה הזכיר לי, מלבד את סיפורי האישי, זה ספר אחר שקראתי, 'הגולם והג'יני' של הלן וקר, המספר על מפגש של גולם (יצור המשתייך לפולקלור היהודי) וג'יני (יצור המשתייך לפולקלור הערבי) בניו יורק, ושגם אותו אהבתי מאוד.
אז כמו שהבנתם, אני בהחלט חושב שהספר הזה צריך להיות בשימוש בתוכנית הלימודים, כדי להראות שאהבה זו אהבה ואסור בשום פנים ואופן להכניס אליה פוליטיקה ועניינים של גזע או צבע עור או כל דבר אחר - משרד החינוך צריך לעשות את מה שהוא צריך לעשות: לחנך. ומצדי, שילכו לעזאזל האנשים במשרד החינוך אם הם לא חושבים ככה.

"אבל יום אחד, את יודעת," הוא המשיך ברוח טובה דווקא. "יום אחד זה יהיה הים של כולם, ונלמד לשחות בו ביחד"
"ביחד?"
"כן, ביחד"

http://s30.postimg.org/4y3h0nk5t/IMG_20160415_WA0000.jpg

*

נ.ב - נפתלי בנט אח יקר ואהוב, אחרי כל הדברים הרעים והמגעילים שאמרתי עליך ואחרי שביקרתי את המערכת שעליה אתה אחראי, רציתי גם להגיד לך משהו טוב, והוא: להודות לך על כך שאך ורק בזכותך יצא לי לקרוא את הספר הנפלא הזה, ובלעדיך כנראה שלא הייתי שומע עליו. מי ייתן ויהיו לך עוד כמה המלצות כאלו בהמשך... ולכן, את הסקירה הזו אני בוחר להקדיש לך.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
5.0
לפני 10 שנים

“ספויילר: ליאת וחילמי, הישראלית והפלסטיני שהתאהבו בניו יורק, נפרדים בסוף הספר. הו כן, אני יו”