אם הייתי יכולה לבחור להיות דמות בספר, הייתי בוחרת להיות בספר של אשכול נבו. עלילה מורכבת ומעניינת, הליכה על הגבול שבין הטמא לטהור, אבל בדיוק כזה שפשוט מרתק לקרוא.

הסםר מספר על בנייה של מקווה. בונים מקווה טהרה בשכונה של עולים חדשים מרוסיה, והעניין יוצא משליטה. בדרך עוברים את השלבים של תרומה שמגיעה עבור בניית המקווה, הבניה עצמה, מה שקורה כאשר המקווה עומד על תילו, ומה שקורה אחר כך.

בין לבין, יש אפיון מצויין של הדמויות, של העניין ששמו מקווה טהרה לנשים וגם לגברים, של התשוקה הזו שבין איש ואישה ושל חוזרים בתשובה ומה שקורה בלב שלהם אחרי שהם חיברו את עצמם לתורה ומצוותיה. ממש ממש נהניתי לקרוא והופתעתי מהסוף. המון דברים נגעו בי ואהבתי אותם. מה שכן, חלק מהדברים רחוקים מהמציאות כטבעם של ספרים, ובכל זאת נהניתי לקרוא.

באיזה ספר או של איזה סופר אתם הייתם בוחרים למצוא את עצמכם?

אני אומרת לך, היא בטוח תחזור.
לא תחזור. תראי כבר כמה זמן עבר.
אבל היא חייבת לחזור! זה המגרש הטבעי שלה והיא שייכת לכאן. זה לא אותו דבר בלעדיה.
נו, ונגיד שאת צודקת. נניח שזה לא אותו דבר בלעדיה. מה רע בשינוי?
לא אמרתי שרע, רק שנורא מרגישים בחסרונה. ואיך אפשר שלא? תגידי לי את.
אפשר. עובדה.
עובדה-שמובדה. היא תחזור כי זה תפור עליה, כי זה בדי-אנ-איי שלה. כי אי אפשר בלעדיה והיא יודעת את זה.
אני דווקא קצת התפעלתי מההיעדרות שלה. יש בזה מן החידוש.
חידוש-שמידוש-קשקוש-בלבוש. היא ת-ח-ז-ו-ר.



והיא חזרה!



אז כן, זה לקח קצת זמן.
וכן, התעוררו סימני שאלה באשר לגורלה.
וכן, צריך להודות שככל שבוששה מלהגיע התגנבו גם הרהורי חרטה על דברים שנכתבו עליה בעבר.
וכן, ככל שעבר הזמן הם התעצמו והפכו לרגשות אשם על הלגלוג שהופנה כלפיה - שפתאום נראה אולי קצת מופרז.



אבל היא לא איכזבה ולא ביאסה. היא אולי דפקה נפקדות אבל היא בטוח לא דפקה עריקות כי הנה, היא חזרה!!



כן, כן, היא חזרה!!!



חולצת-הסוף-מסלול-האשכול-נבואית. היא חזרה.

לקבלת החולצה, שתיים-שלוש, הקשב!

[...] ואז היא חזרה, לבושה במכנסי הספורט הקצרים של ישראל ובחולצת-סיירת-צנחנים של ישראל ואמרה לו: זזנו?" (עמ' 83)

מה זזנו, מה? שמונים-ושלושה עמודים הבנאדם מחכה לך וכבר את זזה?!
תני לי דקה להתרגל אלייך שוב.



הוא פשוט לא יכול בלעדיה, אשכול נבו.
גם אם זה מקווה, גם אם הוא בסיביר, החולצת-סוף-מסלול פוע-תופיע, גיע-תגיע, ציע-תפציע ונעה-תנוע. באבו-אבוה היא תנוע, ועולם כמנהגו ישוב לנהוג כי היא חזרה.

זה לא ספר של אשכול נבו בלי החולצה אז טוב שהיא חזרה כי זה לא ספר של אשכול נבו בלי החולצה. אז טוב שהיא חזרה.
זה לא ספר של אשכול נבו בלי ערבי-עשוק-שהיהודים-החארות-מתחרעים-עליו, וגם הוא נמצא פה.

יופי של ספר הוא כתב. חוץ מהחולצת-סוף-מסלול וחוץ מהערבי-העשוק וחוץ מהמסלול שעברה זאת שלבשה אות החולצת-סוף-מסלול הוא די שונה מספריו האחרים: גם בעלילה, גם בדמויות, גם במחוזות התרחשותה, גם בכתיבה המקושטת מהרגיל ובעיקר ברוח-האפרים-קישונית שמרחפת לה ממעל.

אמרתם אפרים-קישון, אמרתם פארסה גרוטסקית גאונית ומרשימה, ואשכול נבו פלש למקומות האלה - וזה די הצליח לו. לדעתי הוא אפילו הציב שם איזה דגל. ומהבחינה זו - יש לומר – קיים דיסונאחס קוגנטיזי בין כמה שהאנשים בספר לא מאושרים ולא שלמים וקצת סדוקים ובחלקם אפילו שבורים לבין הנימה המבודחת והמבדחת של הספר.

הספר מתרחש בעיר הצדיקים, שראש העיר שלה עולה לפעמים לעיר הקודש ומזמין אליו יועץ מעיר החטאים שסמוכה לעיר היין אלא אם כן טעיתי ועיר היין היא לא מי שחשבתי שהיא אלא היא עיר החולות מה שאומר שעיר היין היא עיר אחרת ששוכנת בצפון ואז עיר החולות היא תעלומה.
מי שקרא את הספר יבין על מה אני מקשקשת ואודה על פתרון התעלומה.

הספר מרשים, סוחף, מושחז, מקורי ועם ניצוץ של גאוניות עלילתית. לדעתי יש בו רבדים שיתגלו ויתבררו יותר רק בקריאה נוספת. וזה ספר ששווה קריאה נוספת.


וחרף כל השבחים, בכל זאת הושת קנס של כוכב אחד בגלל כל מיני ליקויים קטנים שאחד מהם הוא התעלמות מהפן הכלכלי-כספי-פיננסי-מוניטרי של הדמויות שפוגם באמינות ובכך תורם להיתכנות המפוקפקת – ואלו הם דברים שאני לא יכולה שלא לחפש אותם בכל ספר שאני קוראת.


# # # # # # # # # # # #


ציטוט עצמי מתוך דברים שכתבתי ב-2015 על 'שלוש קומות' של האשכול. הם יסבירו את סוגיית שובה-של-החולצה.

הבחורות של אשכול נבו הן תמיד הבחורות הכי מוצלחות ומבוקשות בשטח, ולעולם ילבשו ג'ינס שצמוד לגופן החתיכי וגופיה שמבליטה את השדיים הזקורים שלהן. בהמשך הן יעברו לאיזה שרוואל זרוק עם החולצה המרופטת של החבר/הבעל מסיום קורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, שכיום הוא כבר בורגני מצליח בעל מקצוע חופשי.


הבחורים של אשכול נבו לעולם יהיו בורגנים מצליחים בעלי מקצועות חופשיים שהיו בקורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, והחברה שלהם היא תמיד הבחורה הכי מוצלחת ומבוקשת בשטח. הם זכו בה כי הם בורגנים מצליחים שהיו בקורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, והיא קיבלה את חולצת סוף הקורס שלהם כי היא הבחורה הכי מוצלחת ומבוקשת בשטח, שכמובן לובשת ג'ינס שצמוד לגופה החתיכי וגופיה שמבליטה את השדיים הזקורים שלה.

השרוואל וחולצת סוף הקורס יבואו אחר כך.

או שמא לפני כן?

סוף ציטוט

מ.ש.ל.
נכון?

אשכול נבו הוא מסוג הסופרים הישראליים שאקרא את כל מה שהם יוציאו, גם אם זה יהיה מדריך טלפונים. ככה אני, מאז שנשביתי בקסמו אני קוראת באדיקות את כל הספרים שלו, למרות שהרמה שלהם לא הייתה אחידה, לדעתי. נורא רציתי לכתוב על ספרו החדש, "המקווה האחרון בסיביר", שהוא הספר הבוגר ביותר שלו, הבשל ביותר, המרגש ביותר. לצערי, בתום קריאת הספר, אני מרגישה שנשארתי עם חצי תאוותי בידי, ולא כי הספר קצר יחסית, אלא כי נבו הלך על טכניקה של לגעת-לא לגעת. הוא מפחד להתלכלך, הוא עוסק באוכלוסיות "נפיצות", אבל מתאר הכול בשפה נקייה מאוד וגבוהה מאוד, בלי לעמת את הקורא עם מציאות קשה. הרגשתי שהוא חס עליי יותר מדי, ואני לא אוהבת שחסים עליי.

זהו סיפור על יהודי דתי מבוגר שהחליט לתרום כסף לבניית מקווה בארץ הקודש שינציח את אשתו המנוחה. הוא בחר למקם את המקווה בעיר הצדיקים. אבל בעיר הצדיקים אין כבר מקום למקווה נוסף, כל מקווה נוסף יפר את האיזון העדין בין החילונים לדתיים. בסופו של דבר ראש העיר מחליט להקים את המקווה ב"סיביר", הכינוי של השכונה שבה שיכנו את העולים המבוגרים מרוסיה כמו מצורעים, הרחק משאר העיר. ראש העיר בחר למשימה זאת את יד ימינו, משה בן צוק, חוזר בתשובה שהגיע לעיר כדי לברוח מהעבר שלו, העבר שבו יש את איילת אהבת נעוריו ששברה לו את הלב. המשימה הזאת, של בניית המקווה, מטלטלת את עולמו וגורמת לו להתעמת מחדש עם שדים מהעבר. בנוסף, הנדבן היהודי מתעתד להגיע לביקור בארץ כדי לחזות במו עיניו במקווה, וכך מתחיל מירוץ נגד הזמן כדי לסיים את בניית המבנה, להכשיר אותו לשימוש וגם לגרום לאנשים להשתמש בו, בשכונה נידחת שבה רוב הנשים כבר לא זקוקות למקווה ויהדות האנשים מוטלת בספק.

ייאמר לזכות נבו שב-240 עמודים הוא מצליח להכניס שלל דמויות רבגוניות וצבעוניות, התרחשויות ספק קומיות ספק עצובות, עבר והווה גם יחד ועלילה שהיא באמת נעימה לקריאה, אבל מרגישה מנוכרת ומרוחקת משהו. כל עיר זוכה לכינוי בספר: עיר הצדיקים, עיר החטאים. אגמון החולה הופך ל"אגם שאין בו מים". והשפה שלו, שאין בה רבב, אבל גם אין בה רגש. הוא כותב בעברית נפלאה, מתובלת בשורות משירים, אבל זה תמיד הרגיש לי "ליד", הרגיש לי לא שלם לגמרי.

אהבתי את הספר, אבל הוא לקה בלא מעט חסרים. לא מספיק מעמיק, לא מספיק כואב. ומצד שני, כמו שכתבתי, כתיבה נפלאה וסיפור משעשע לפרקים, עצוב, קצת מוכר, סוג של "דרמה של טעויות". וברור שמומלץ.

מיום שהניח כיפה על ראשו ועלה לעיר הצדיקים משתדל משה בן צוק בכל כוחו לשכוח את חייו הקודמים, ובייחוד את איילת, אהבת נעוריו. אלא שאז, בדיוק כשנדמה לו שהוא מצליח, מטיל עליו הבוס שלו - ראש העיר - משימה שמאיימת להצית הכול מחדש. (מתוך אתר עברית). המשימה היא לבנות מקווה שנתרם על ידי יהודי עשיר ואלמן מאמריקה, לזכר אשתו. אבל אין מקום בעיר לעוד מקווה אז בונים אותו בשכונה של עולים מרוסיה, פנסיונרים שאין להם קשר לדת. הקבלן הוא ערבי חובב צפרות שנתפס על ידי הצבא כי חשבו שהוא מתצפת על בסיס סודי. בתוך שכונת העולים מתמקד הספר בזוג, אנטון וקטיה, ודרכם בוחנים את השתלבות העולים בישראל. הספר קולח, כיאה אצל נבו, אבל לא באופן שווה לכל אורכו, ולפעמים נדמה שהוא ארוך מדי. מהלך האירועים נהיה די צפוי באיזשהו שלב ויש גם כמה פרטים שהם לא אמינים במיוחד (לא דבר שמפריע לי בדרך כלל, וגם פה זה לא היה מאוד מפריע אם הספר היה טוב יותר). אבל ספר של אשכול נבו קשה להניח ובאמת סיימתי אותו די מהר. לא מהטובים ביותר שלו, אבל טוב.

מקווה, לא מה שחשבתם

מקווה, מילה שתמיד הרגשתי אליה מרוחק, למה כי היה לי קטע כזה אנטי דתי.

אבל יותר משהמושג הזה היה מופשט לגבי, הוא ייצג ממשות פיזית בעיניי, בדמותו של מקווה אמתי הממוקם בלב שכונת מגורי המאוכלסת ברובה בציבור חילוניים. כך זה תמיד שיש קואליציה בין דתיים לחילוניים, הראשונים תמיד ממשים את מחיר הקואליציה שלהם בנכסים מוחשיים. אין כמו מקווה לייצר נראות כנכס לממסד הדתי. בעקבות המבנה יגיעו גם המינויים הנדרשים לתפעולו, ובראשם הנסיכה הגדולה של הטבילה, הבלנית המהווה מושא לאימה עבור כלות צעירות חילוניות ששמות את נפשן בכפן בשעה שהן נאלצות לצלול למים הציבוריים של המקווה.

אשתי שטבלה לפני החתונה, מלמלה מילת קסם ילדותית, על החיים ועל המוות, וצללה לעומק המים.

המקווה הסמוך לביתי, הלך והתיישן, ושנים רבות עמד בעליבותו. עד שיום אחד החליטו פרנסי העיר לפנות לשר הפנים שהיה גם שר הדתות, ולבקש ממנו מענק לשיפוץ המקווה. לבסוף נחנך המקווה המשופץ בטקס רב עם ורושם, בו הגבירים של העיר והמדינה נשאו נאומים חוצבי להבות, שמדי פעם נקטעו על יד חבורת נערים ששרה שרים חסידיים. אלא מה, הכסף הספיק רק למחצית השיפוץ. מה עשתה המועצה הדתית, היא קבלה החלטה שקודם משפצים את החלק של הגברים, בעוד שאת החלק של הנשים מותרים ישן בכערו ובעליבותו, בכך השיפוץ החלקי של המקווה הנציח את עלבונם של הנשים, שעדיין נותרו פחותות ערך בעיני הממסד הדתי וכל זאת במאה ה-21.

מאז אני ומקווה לא מתחברים, ודווקא מהסיבה הזאת החלטתי לקרוא את נבו, כהפוך על הפוך, מה גם שקראתי את ארבע בתים וגעגוע ואהבתי.

במקווה האחרון בסביר נבו, לוקח את נוסחת הספר ארבע בתים וגעגוע כמותג מצליח, ומנסה למתוח אותו כמו שעלית עשתה לפרה האדומה שלה, או כפי שתנובה מוכרת לנו קוטג' באמצעות געגוע לבית הישראלי. מה שטוב לשיווק המונים, נשמע לעתים מאולץ ולא אמין לספרות איכותית.

נבו כתחליף לזהות גיבוריו, כפי שהוא יצר בארבע בתים וגעגוע, ייצר לכל אחד מגיבורי המקווה האחרון בסיביר, בעיה לגבי הזהות האישית שלו, באופן שכל אחד מהם מחפש זהות, בית, אהבה והוא לעתים מתגעגע לנופים אחרים. נשמע מתוחכם, אלא מה, לעתים בנוסחה הזאת, ברצון לפצח את הישראליות, הגבול בין הבחנה מדויקת לסטראוטיפיות שטחית ומעליבה היא דקה מאוד, האומנם נבו צלח את המכשול הזה?

הגיבורים של נבו מעוצבים באופן יפה עם פוטנציאל מעניין למפגש ביניהם. דנינו ראש העיר של צפת פוליטיקאי תחמן, מקבל תרומה מארה"ב להקים מקווה, אלא מה הוא מחליט להקים אותו, "בסיביר" הכינוי הנלעג לשכונת עולים רוסיים בצפת. עד פה פוליטיקה מוניציפלית ואבסורד ביורוקרטי, בנוסח תעלת בלאומילך של קישון. המשימה מוטלת על עוזרו הנאמן של ראש העיר, זה שבדרך כלל יודע לעשות את התחמונים הנכונים, בן צוק שהיה ילד חוץ בקיבוץ כעת הוא חוזר בתשובה, אבל הוא לא פה ולא שם, הוא נשוי, ועדיין ליבו יוצא לאיילת אהבתו הראשונה, זאת שבאה מבית הרוס, הייתה נחלאית וקיבוצניקית, וכעת מחפשת בית ואהבה שלא ברור מהם, זהות ורוחניות במקדשים הודיים ובסמים. ויש כמובן את אנטון הרוסי, הוא בכלל לא יהודי, יש לו בן כומר ברוסיה, אך הוא הלך בעקבות אהבת חייו הבוגרת, קטיה ועשה עלייה לארץ קשה - סבלנות אנטון, ויש להם נכד חמוד נמוך קומה שממש אוהב ילדה אחת מהכיתה, הוא עושה את גישושיו הראשונים בחיפוש אהבה, ואין לו ביטחון לפנות אליה, וכמעט שכחתי את הערבי שלנו, נעים שכולם קוראים נועם, כי הוא נראה יותר יהודי מערבי, תלוי את מי שואלים, והוא בכלל אוהב ציפורים, ומחפש את האישה שיחד אתו תאהב ציפורים ותעוף אתו לשמיים, והוא למרבה ההפתעה הקבלן של המקווה (עבודה ערבית איכותית כבר אמרנו).

זה נשמע אחלה, כמו חמוס ישראלי שכל אחד מאתנו יכול למצוא בו (לנגב) את הסיפור שלו, בעיקר את אהבת חיינו שתמיד חיפשנו, אבל יחד הנוסחה הזאת מתחברת באופן מאולץ. ודבר נוסף הרצון של נבו לעסוק ברוחניות, כפי שבמיקום העלילה בצפת מתבקש, הוא שטחי, על גבול הנלעגות.

המקווה האחרון בסביר, הוא ספר לא רע, הוא כתוב בשפה יפה, קולח ומעניין בחלקיו (בעיקר בסוף), ושטחי ומאולץ בחלקיו האחרים, ולא מחדש דבר, בכך הוא לא מממש את הציפיה שלי מנבו, על רקע קריאה שניים מספריו האחרים, כולל נוילנד שהיו ממש טובים בעיני.

בסוף הבנתי והתרגשתי מהמשחק של נבו בין זהויות לזרויות, הגורם לנו לעתים לבקש להחליף זהויות. לצד הזהות שלנו כישראלים, נטועה בנו זרות פנימית כשייכים לחברת מהגרים, המבקשת כציפור נודדת לצאת למסע רחוק, בכדי למצוא זהות חמקמקה, ואת הבית שתמיד בקשנו לעצמנו.

אתם יודעים מה, בא לי לסיים את הביקורת בז'ינגל, זה בגלל שאשכול הוא גם קופירייטר מכונן, (מראש אני מזהיר לגבי התוצאה):
תן לו בדתיים, תן לו בחילוניים, תן לו במזרחיים, תן לו בערבים, תן לו ברוסים, אשכול אשכול אי, יה יאי.... (כמו של יונדאי)

ובכן, אשכול נבו.
בהחלט אפשר להציב ספר שלו בארון הספרים בסלון.
אם אתם באמצע קריאה - אפשר להניח אותו, כנפי כריכתו פרושות לצדדים, על שולחן או שידה בסלון.
ספר מתח או רומן זול, אם אתם קוראים כאלו, אולי תעדיפו להניח בחדר השינה, ליד המיטה, מקום בו אורחים אינם מצויים.
אבל ספר של אשכול נבו? בסלון, למה לא. בכיף.
הוא לא יגרום לאף אורח לזלזל בטעמכם הספרותי, להרים גבה.
גם לא להתפעל באופן קיצוני מחומר הקריאה שלכם או לחשוד בכם בכתיבת דוקטורט בספרות, כמובן.
מיינסטרים, בקיצור.

הנושאים: אהבה, געגוע, בית. תמצית החיים.
קצת בנלי? כן, אולי. האם תמצית החיים יכולה שלא להיות בנלית?

הרקע: ישראלי, מאוד ישראלי. מקומות, התרחשויות, דמויות. תמצית הישראליות.
לא יותר מדי, כמובן. שלא ירגיש כמו טפיחה על השכם או משהו.
אז אפשר שיבעט. קצת. לא יותר מדי. ב"משאלה אחת ימינה" זה היה קטע שכאילו נלקח מ"שוברים שתיקה" על צפיה במשחק כדורגל בבית של משפחה ערבית (כאילו? לא כאילו יש עדות כמעט זהה ב"שוברים שתיקה") שזה טוב, כי זה בועט במוסכמת המוסריות של צה"ל, אבל לא מדי בועט כי כל קורא סביר יתקומם לנוכח התיאור ויזדהה עם המסר המוסרי הסולד מהתנהגות שכזו, ויחוש גם חתרן ובועט במוסכמות וגם מוסרי ונעלה בו בזמן. יופי.
ואפשר, כמו בספר הזה, להרכיב "פסיפס ישראלי" מדמויות ישראליות מאוד, אבל קצת בשולי החברה. מיעוטים. אאוטסיידרים:
קיבוצניק (ילד חוץ. אאוטסיידר. נטול בית), חוזרים בתשובה (האאוטסיידרים הנצחיים, מי שלא מצאו את עצמם בחברה הקודמת ולעולם יהיו זרים מעט בחדשה), עולים מרוסיה(גם כאן - ברוסיה היו זרים, יהודים, בארץ - זרים, עולים), ערבי.
אאוטסיידרים זה טוב, יוצר הזדהות. אמפתיה. בסופו של דבר, כולם רוצים להרגיש קצת מחוץ לזרם, קצת לא כמו כולם.

הכתיבה יפהפיה. השפה היפה, הדימויים, המטאפורות:
"לייאוש יש כנראה נקודת רתיחה משלו, שבה הוא משנה מצב צבירה. והבעבוע לעתים סמוי מן העין".
האנלוגיות העדינות:
בין גיבורים המגיעים ממשפחות מפורקות, בין גיבורים שחוזרים בתשובה. בין כל האאוטסיידרים, שאין להם בית ואין להם מקום. פעמיים במהלך הספר מתואר זוג הצופה יחד בסרט ובסיומו דמעות זולגות על פניו של הגבר, וכך נוצרת אנלוגיה בין שני הזוגות, שני זוגות שזכו לאהבת אמת, שני זוגות שמהווים בועה שבתוכה שניהם שייכים זה לזה, מול העולם שבחוץ, בו הם, כאמור, אאוטסיידרים. לא שייכים.

אלו הרכיבים הכלליים של המתכון, עכשיו נותרו הפרטים.
לגבי ספר קצר, הוא מכיל קצת יותר מדי דמויות וקווי עלילה, לטעמי.
אהבתי את הטיפול של הספר בחזרה בתשובה: לא אנשים שגילו את האור, כן אנשים שמשהו בחייהם היה חסר. שמגיעים מרקע של קושי וחסר. הם מוצאים מפלט בתחילה באהבה, וכשזו מתפוררת - הם מוצאים את מפלטם בדת.
אבל לא אובדן האהבה הוא זה שדחף אותם לזרועות הדת, לא. אותו חוסר עמוק יותר שמנע מהם להישאר יחד, להרשות לעצמם לחוות אושר ואהבה יחד, הוא זה שדחף אותם אל הדת.
לא אהבתי את ה(ספוילר!)בגידה.
בעניין הזה, יש לי סריטה. אם מישהו בספר בוגד בבן/בת זוגו, אני אוטומטית נגדו.
לא משנה כמה הספר ינסה להציב אותי לצדו, כמה עומק וקושי ייתן לדמויות הבוגדים, כמה שטוחות יהיו דמויות הנבגדים (אחד מהם יהיה לא רק שטוח אלא אף סטריאוטיפי עד בלתי אמין), אני נשארת נגד. לא מסוגלת להזדהות עם הכאב.
החוליה החלשה בספר היא הטיפול בדמות הערבי, שאף משפחתו מתוארת באופן סטריאוטיפי למדי. צרי אופקים, מתנגדים לכל מה שאינם מכירים, לא מנסים להבין לנפשו של בנם ולהעניק לו את החופש לו הוא נזקק.

בסך הכל, ספר קליל, כיפי לקריאה, משאיר טעם טוב של ממתק אינטלגנטי ולא סתם חטיף נטול ערך תזונתי אף כי אני בספק כמה ערך מוסף יש בו באמת.

אני מאוד אוהב את הכתיבה של אשכול נבו. מאותה הסיבה שאני אוהב את הכתיבה של אמיר גוטפרוינד ז"ל : שניהם מצטיינים לדעתי (ולא שמישהו מהם זקוק לציונים שלי, הבה נירגע) במה שאני מכנה ביני וביני "כתיבת בדיה ריאליסטית פלוס" כלומר - אתה לא רק מאמין שזה יכול היה לקרות, אתה גם מאמין שזה יכול היה לקרות לך. ממש לך. ואין מה להיות מופתע, למען האמת, שהרי 'חומרי הבסיס' שלהם, 'החוויה הישראלית' על כל רבדיה כפי שנוהגים לכנות את זה, אפילו הקרבה הגילאית (נבו בן גילי ממש ועברנו כמה חוויות דומות/מעצבות בילדות כמו שהות ארוכה בחול'), הופכים את ספריהם, לפחות מבחינתי, לחצי אוטוביוגראפיה; מנכס אותם לעצמי בכיף והולך לנוח צהרים עם "המיטב" של סינטרה בפטפון, חיוך מרוח על פניי ואושר בלבי.

עם נבו "יש לי" בכלל רומן ארוך : בא לי למחות בכיכר רבין על נטייתו הכמעט פבלובית להציג אך ורק את ההיבטים הרעים-מדכאים-הרסניים במערכות יחסים, בפרט אם מדובר ביחסי גברים-נשים, אך הוא עושה את זה בדרך כל כך מקוממת ומקסימה - שאין לי ברירה אלא לבלום. אה, וגם יש את הדבר השולי הזה, אהמ, לא יודע איך לומר, נו, זה קשור קצת לניסיון שבא עם הגיל, נו, וההבנה שהחיים זה לא פיקניק כמו שאומר אילן הייטנר, אהמ, נו... בקיצור : צריך להודות שהוא (נבו) צודק ובת'כלס אני מכיר כולה שני זוגות מאושרים בעולם : ההורים שלי וזוגתי ואני... יש עוד ? עדכנו !

קיצר, המסגרת הפעם לתיאור מערכות יחסים רעות-מדכאות-הרסניות מספרת על איזה נדבן אמריקאי שהתאלמן מרעייתו האהובה ובא לו להקים לזכרה מקווה טהרה ב"עיר הצדיקים". אלא שכל הרצון הטוב לסיים עם זה וללכת הביתה לא מסתדר משבע מאות בחינות ואין גורם בסביבתו הקרובה או הרחוקה של הפרויקט שאינו מעמיס עליו קשיים ומסמרות. בינתיים, הקורא התמים שבטוח שהולך להיות מצחיק, מקבל לפנים (ס פ ו י י ל ר !) את ראש העיר הנשוי לאישה היסטרית והמחפש סיבות לשקוע בעבודה ולשוב יותר ויותר מאוחר הביתה; את עוזרו הנאמן החולם בסתר על אהבת נעוריו אך נשוי בפועל לאישה קרה ששוכבת עמו פעם בחודש, העיקר שיסתום. אגב - "אהבת נעוריו" בעצמה "תוצר" של מערכת יחסים רעה-קודמת; את אנטון שאינו יכול לספק את זוגתו קטיה, למרות שקיווה שהגירתם לישראל תזרים לו "דם חדש"; את הנדבן האמריקאי שלא בטוח אם נכון או בכלל כדאי להתאהב מחדש, הפעם במורתו לקלרינט... חבל לכם על הזמן, כפי שנהוג לומר בימינו.

אבל אבל אבל, סורפרייז-סורפרייז, דווקא כשהסתמן לי סטטיסטית, מקריאת ארבעה ספרים קודמים של נבו פלאס מאה ומשהו עמודים מהספר הנוכחי, ששוב נידונתי לאותה מישנה סדורה ומבאסת, רע לכולם וככה זה כאמור, הסתבר שהאיש לא טוטאל לוס טוטאלי ושיש מצב לתקווה לאנושות... אולי התחקיר המקיף שערך נבו לקראת כתיבת הספר, לרבות עיון בספרי קודש והגות יהודית, הזיז לו משהו בקישקה... לי הזכירה הסיטואציה משום-מה את הסלוגאן הראשוני מהאייטיז של רשת "בורגר-ראנץ", שהיה משהו כמו (בתרגום חופשי, המקור נכתב באנגלית) - "חבר, אתה נראה עגמומי וחיוור. מסתמן שאכלת יותר מדיי אוכל ביתי לאחרונה"... :)

שאפו. שנייה לפני שהחלתי בקטילה, סיים נבו את יצירתו בנימה פסימית (לא אופיינית) שפיצתה קצת על חולשתה. אולם האם פצתה מספיק?

עם פריצתו, הוכתר נבו כמפענח הספקטרום הישראלי. הוא הצליח לכתוב על הישראלים, מורכבותם ומערכות היחסים ביניהם, תוך פריסת השסעים השונים בחברה. אולם הוא אינו בקיא בכולם. בספר זה, נדמה כי נטל על עצמו אתגר לכתוב על חברה הזרה לו (החברה הדתית-מיסטיקנית). אתגר בו לטעמי נכשל.

היצירה מגוללת את סיפורם של מספר דמויות שעלילתם נשזרת ב"עיר הצדיקים", בדגש על מושיק ואיילת וסיפור אהבתם.

עיר הצדיקים הינה ללא ספק צפת (קצת מעצבן שנבו מתייחס אליה כעיר דמיונית, סוג של זלזול באינטליגנציה). לא אתפלא אם נבו שירת בעצמו בבסיס הסודי שכולם באמת מכירים את שמו.

אני יכול להתחבר לרעיון מאחורי המקווה, על אף מספר סיפורים ששמעתי (למשל, השפלה של מתגיירות).
השימוש הייחודי בו לאורך הסיפור, הגשים בסופו של דבר את ייעודו (טהרת הגוף והנפש, במונחים של נבו לפחות).

אהבתי את השימוש הנבון בקונוטציה השלילית של סיביר, כרפרנס למובלעת של עולי ברית המועצות בעיר הצדיקים.
כמו גם הדיון בעקדת שרה (על אף שלא מדובר כנראה ברעיון שלו).

קצת עייפתי מהניסיון לייהד בני מיעוטים (ערבים במקרה דנן). דווקא דמותו של נעים, ולא של נועם (על אף שאכן נעמה לי), יכלה להוסיף קול שונה לסיפור ובכך גם נופך.
מרגיש כאילו נבו כופה ביקורת חברתית גם כשהעלילה אינה מכתיבה זאת, וחבל, כי היא יוצאת דלה מתוכן.

אילו היה מעורה קצת בתרבות הרוסית, היה יודע שסיפורי זימה פומביים אינם מאפיינים אותה, לא משנה כמה הם מקדמים את הסיפור.

ראוי לשבח את מחקרו בתחום הצפרות, ששלח אותי להרחיב אופקים ולשייך תמונה למגוון הציפורים הנודדות בארצנו.

לפעמים, חלקי הסיפור מתחברים כמו פאזל, אבל לא אם דוחפים אותם בכוח.
צרימה של חוסר אמינות ליוותה את הסיפור, בדגש על חזרתה בתשובה של בת-אל (איילת) והתפשרותה על יעקב – איתו התחתנה בשל בשלותו לגדל ילדים (בניגוד למושיק - ברור שיעקב היה בשל, הוא אינו חייל בן עשרים).

השפה הצחה, הדיוק ומשחקי המילים השנונים אפיינו את חציו הראשון של הסיפור, כמו גם הפוטנציאל. אולם עם המרת שמה של איילת לבת-אל, הפוטנציאל נמוג.

נבו התיימר לכתוב על עולם מקביל מבלי באמת לנחות עליו. כך הותיר אותנו, בחלל הסואן.
הקטעים היחידים בהם נעדרה הצרימה, היו של איילת ומושיק, במישור החילוני, שם גם לטעמי הסיפור היה צריך להסתיים.

מסקרן כיצד הקוראים הדתיים פירשו את הסיפור, האם הרגישו שהוא מייצג נאמנה את עולמם או שדווקא חוטא לו.

נבו מתהדר בתבנית לסיום/תחילת כל פרק. ב"ארבעה בתים וגעגוע" היו אלה מכתבי מודי, וב"משאלה אחת ימינה", טיעוניו של צ'רצ'יל. בשני המקרים, מדובר בנקודות מפתח שהיוו מוקד צפייה מרכזי ביצירה. לא כך היה הדבר עם מכתביו של ג'רמיה מנדלשטורם, שהדגישו כיצד נבו נתקע בסוג של תבנית בעצמו – כותב נהדר על מערכות יחסים, אך לא מעבר.

בשורה התחתונה, סגנון הכתיבה הערב והעלילה החביבה אינם מפצים על היעדר התוכן.

ממש לא ספר חובה,
שלושה וחצי כוכבים.

כשיצא הספר החדש של אשכול נבו הייתי בטוחה שעד מהרה הוא יציף את האתר בביקורות וברשימות כמו שקרה עם ספריו הקודמים, שהרי מדובר בשלמה ארצי של הספרות (או יאיר לפיד, אם תרצו): רגשני, רהוט, נהיר להמונים ובעיקר ישראלי מאוד, כמעט מדי, מוכר לקהל את מה שהוא רוצה לראות ולשמוע ולחשוב על עצמו. מובן שכמו לשלמה ארצי גם לאשכול נבו יש כמה קלאסיקות ותחילת דרכו העניקה לו את המעמד הנוכחי בצדק - "ארבעה בתים וגעגוע", למשל, הוא ספר נהדר שאהבתי מאוד, וזה לא מובן מאליו שעוד אפשר להפוך ספר חדש לאירוע פופולרי. לכן, למרות שאני לא מצליחה שלא לחוש רתיעה מהישראליות הסחית והמאולצת הזו, החלטתי לתת לספר הזדמנות, בייחוד שהסתבר שהפעם ההייפ קצת יותר פרופורציונלי.

"המקווה האחרון בסיביר" הוא ספר קצר אך מרובה דמויות המציגות לפי התור כל סטריאוטיפ ישראלי אפשרי - קיבוצניק חוזר בתשובה, יהודי אמריקאי יורד, רוסי זקן עולה, ראש עיר מזרחי וכמובן המאסט - ערבי רגיש ואאוטסיידר. כל הדמויות האלו, יחד עם אהוביהן הנוכחים והנפקדים מתקשרים איכשהו למקווה חדש שנבנה דווקא בשולי שכונת הרוסים, היא "סיביר" שבשם הספר. בדרך יש גם את הסצנה הדרום אמריקאית הקבועה ועוד אחת שקצת יותר מדי דומה לסצנה ב"יונה ונער" של מאיר שלו, וזהו בערך.

בניגוד ל"נוילנד", הספר קצר למדי, וזו כנראה אחת הסיבות שלא הצלחתי להתחבר לדמויות או לדאוג מצרותיהן (שנפתרו עד סוף הספר). אבל הבעיה העיקרית של הספר בעיניי היא מהותית הרבה יותר: למרות ריבוי הקולות אין אף דמות משכנעת באמת, שאני קוראת אותה ומאמינה לה. וזה לא מפתיע, אם מבינים שהטיפוס הישראלי היחיד שחסר בספר הוא אותו גבר חילוני סטנדרטי שאשכול נבו מכיר הכי מקרוב. כי כמו שלימד אותנו אריך קסטנר בהקדמה המהוללת ל"אמיל והבלשים", אין טעם לכתוב על הים הדרומי אם אתה לא יכול לכתוב על תלמידי בית הספר שמתחת לחלון; ולכן עם כל הכבוד לרצון לבטא את הקול של "האחר", אם אתה לא יכול לכתוב אותו כמו שצריך תתכבד ותכתוב על השכן, או על עצמך. נבו איבד פה את היתרון הכי גדול שלו, והוא כישרונו לכתוב דמות שנוגעת עמוק בלב של הקורא ומושכת את הקריאה הלאה, מחליקה את המהמורות הצפויות מדי. דמויות כמו עמיר ונועה ב"ארבעה בתים וגעגוע" או דורי וענבר ב"נוילנד" דיברו בקול אמין וכנה וסייעו גם לאח השכול או לערבי הזקן להיות הם ולא הקלישאה. אבל כשכולם הם "ההם", כל הציטוטים משירים של שלום חנוך לא יגרמו לי להרגיש שאני מכירה את מי שמדובר עליו. תשאל את שלמה ארצי, גם הוא גילה שדואט עם אריק איינשטיין לא הופך שיר למופת הגדול הבא.