#




האציל הפולני היה חלק בלתי נפרד מסיפורי הילדות עליהם גדלתי, אולם לרוע מזלו של גז אציל זה אף פעם לא הצליח לשמור על בדידותו נעדרת הריח, שכן תמיד לווה בעננת יהודונים מסריחים מבצל ושום. "מושקה" אחד ניהל את אחוזתו ועסקיו, מושקה שני ימח שמו מצץ את דמו עם ריבית רצחנית ומושקה שלישי מזג לו יי"ש שישכיח ממנו את מועד הפירעון… גיבורם של סיפורים אלו הוא מושקה כזה אשר סר חינו בעיני הפריץ המקומי, הוא מושלך לבור וכל השטייטעל על הרגליים עד לסוף הטוב בו הפריץ מתחרט או מקבל את עונשו. לא מפליא אם כן שעל האצילים הפולנים חשבתי רק בתפקיד "הזאב הרע" בעלילות יהודי מזרח אירופה, ומעולם לא הקדשתי מחשבה לאופן בו נתפסו בעיני שאר האוכלוסייה. ואיך הם נתפסו בשלהי העשור השביעי של המאה ה-19? כמו כל אחיהם לתואר באירופה, וודאי זו שלאחר המהפכה: בטלנים, עצלנים, נהנתנים ועוד כמה -נים: ראוותנים, מנופחי גינונים, מתבדלים מן ההמונים. את ההמונים אומנם לא חננו במבט אבל שום דבר לא מנע מן ההמונים להציץ בהם, או בהן...

ווקולסקי, גבר בשנות הארבעים שהזדמן לתאטרון בזמן שנכחה שם העלמה איזבלה היפה, הציץ ונפגע. כה עמוקה הייתה הפגיעה עד שעל אף שהיה מודע היטב לאפסות סיכוייו העז לקוות להכירה. אך כיצד יקרב אל קודש הקודשים אחד מן ההמון? דבר ראשון עליו להיות בעל ממון. ווקולסקי מגייס את כל מרצו, שכלו וכישוריו כדי לצבור הון ולהגדיל את הכנסות חנות הסדקית שלו, ועד מהרה הוא מתחיל להתחכך באריסטוקרטיה הפותחת חרך צר למתעשר החדש בתקווה שיצילה מן השקיעה והחובות. ווקולסקי רואה ברכה בעסקיו ושמו נישא בטרקליני ובתי המרזח של וורשה, אולם כל זה איננו שווה לו נוכח יחסה הצונן של איזבלה הרואה בחיזוריו של סוחר סדקית עלבון שרק השפל הכלכלי בו היא נתונה מחייבה להסכין לו. אלא שמסירותו, כניעותו ובעיקר כספו סודקים את קירחונה ואפילו היא נאלצת להודות שווקולסקי רחוק מלהיות סוחר פשוט. דמותו מורכבת, עמוקה, מעוררת כבוד בשל חוסנו הנפשי וכוח רצונו וחיבה בשל נדיבותו ויחסו שלפנים משורת הדין לזולת. אפילו לטירופו אחר איזבלה קשה ללעוג מפני שהוא מודע היטב לעליבות המרדף אחר אישה שכמעט ואינו יודע עליה דבר והראשון לבוז לעצמו. וכך, מתנדנד בין הלקאה עצמית לבין אושר מחיוך שהעניקה לו ואכול ספקות לגבי טיבה האמיתי של העלמה הוא קרב לנקודה בה נפשו לא תסבול עוד את שיעבודה.

מערכת היחסים האומללה הזו, שרובה מתנהלת ומתקדמת במחשבותיהם של ווקולסקי ואיזבלה ורק מעט במפגשים מציאותיים, היא כמובן מחאה על התנשאות האריסטוקרטיה העצלה והמדושנת. אם מישהו שוקל לעבור לספר הבא משום שכבר קרא מספיק על הגאוות והדעות הקדומות באנגליה ודי לו באצילים דוברי אנגלית, הרי שאני כאן לטלטל אותו בפראות לא אצילית במיוחד ולקרוא: "עצור! פנינה ספרותית והזדמנות פז לפניך!" הזדמנות פז לצלול לקפסולת זמן ולהשקיף על ורשה של 1879 דרך עיניו של סופר גדול, בן המקום והתקופה.
ורשה 1879. סמוך כל כך למאה המטורפת שאחריה, במקום שהיווה את ריכוז היהודים הגדול ביותר. היהודים, היהודים, כמות הפעמים שהוזכרו שלחה אותי לבדוק שוב את מוצאו של בולסלב שלשמחתי נותר גוי למהדרין, כך שאוכל לטעון לנוכחותם הבלתי פרופורציונלית של היהודים בלי שיאשימו אותי שקראתי רק את צוויג או את בשביס... מלווים בריבית, כמובן, חכמים, חמדנים, מכוערים וכפופים, גאונים, אינם מבזבזים את זמנם במסיבות ומתבדרים בצפייה בבתי המשפט, מריחים ממרחק רב כל אפשרות לרווח אבל לא את ריח הבצל והשום הנודף מהם. בקיצור, מיטב המסורת הפולנית שהעניקה לסיפורי הילדות משנה תוקף וזווית הסתכלות חדשה. על בולסלב עצמו נאמר שלא החזיק בדעות אנטישמיות, תעיד גם דמותו המקורית של הרופא היהודי הפיקח המקבל מקום של כבוד בספר, אולם מובן שכל תיאור של ורשה ללא התייחסות ליהודיה השנואים היה בלתי שלם. ורשה, ורשה, הזדמנות להציץ למערומי העיר המדשדשת אחר חברותיה המערביות ולשמוח לאידה אל מול העליבות, הכיעור והניוון ששלטו בה כפי שעולה מן התיאור מלא האווירה של בולסלב שנדמה שהשקיף עליה במבטו החף מרחמים של זר ללא שמץ חיבה של בן מולדת. העיר ענייה, משותקת, מכלכלת עצמה בקושי רב, ושוב עולה שמם של היהודים הארורים, שביוזמות הכלכליות שלהם ובכושר המצאתם מפיחים חיים בגוויה הפולנית ומזריקים לה דם שוודאי הוקז מילד נוצרי תמים…

הספר רחב יריעה, עשיר בדמויות ותתי עלילות, מהן משעשעות, ומכיל עוד נושאים רבים. כלל לא התייחסתי למצבה הלאומי של פולין השסועה, הכבושה והמפוצלת, לזיכרונות מלחמותיה המסופרים על-ידי עובדו של ווקולסקי ורעיהו הנאמן איגנצי, לתקוות הגאולה מן הכיבוש בידי משפחת בונפרטה. חוסר הידע ההיסטורי שלי היה בעוכרי ועם רקע מתאים בהיסטוריית פולין הייתי מפיקה רבות גם מפרקים אלו במקום לקוות שיפנו את מקומם לווקולסקי ואיזבלה, אך עם זאת משהו מהלך הרוח הלאומי בהחלט הצליח לעבור. הקריאה קולחת, חווייתית, ולאחר שצלחתי את ההתחלה היבשושית במקצת (שוב, חוסר הרקע) צללתי לספר בתענוג גדול עד שכמעט שכחתי למחות על הפורמט הגדול והמגושם שהציק לי בהתחלה. ספר שצבט את ליבי בכאב על כל הלא-קוראים שלא זכו לדעת הנאת קריאה מה היא. רחמי הכנים.

באחרית דבר נכתב "מי שחווה את 'הבובה' חווה הרבה מאוד" (בוסלב פרוס בתגובה לרומן בעצמו).
על הספר והכותב שמעתי עוד בפבואר כשהספר תורגם, עם החיבה שלי לרומן הקלסי של המאה ה-19 ידעתי שאני יקנה אותו. רק כמה חודשים לאחר מכן התחלתי לקרוא והקומפוזיציה הסבוכה של הספר יחד עם הגודש בפרטים ודמויות (כשלוש מאות דמויות!) הייתה חוויה מסורבלת מדי, רק כחודשיים התחלתי באמת לקרוא ולהתעמק ברומן.
למרות הדמויות הרבות הדמויות המרכזיות- איזבלה לנצ'קה, אביה תומש לנצ'קה, ז'צקי איגנצי הדוכסית קקוסובה (ובעלה הדוכס), דוקטור שומאן ושולבאם (האב והבן) וכמובן סטאך וולנסקי. באחרית דבר נאמר שבכלל רק כעשרים דמויות ענייניות לעלילה השוטפת.
התחלתי כאמור לקרוא ברומן בקיץ השנה, כמעט נרדמתי מהתיאורים של התנהלות החנות בתחילת הספר, משפחת מינצל יושבת והאב הזקן מנהל את בניו ושאר עובדיו הזבנים (ומדי פעם צולף בהם). המשחק הצורני של הרומן בין מספר יודע-כול לבין התחקות אחר זצ'קי וחוויותיו השונות בפרקים "עצל הזבן הזקן". לא הבנתי איך הווי חנות בשנות השישים של המאה ה-19 גולשות לתיאורי שדות קרב בהונגרה (זצקי הונגרי).
החוט שקושר את העלילה כאמור זה ההתאהבות של סוחר עשיר- וולנסקי בדמותה של איזבלה היפה. היא צעירה ממנו בעשרים שנה והוא לא באה מרקע אריסטוקרטי כמוה (למרות שאביה פושט רגל מחובות). מכאן באה עיקר הרומן, שמוגדר כיום כרומן "סוציולוגי", למרות המאפיינים הפסיכולוגים הרבים השזורים בספר.
האלמה איזבלה מתוארת בתחילת הספר כדמות שכלואה ביופי שלה, המביא לה מחזרים וכול הוויתה קוראת לה להעריץ עשירים אריסטוקרטים ולבוא לטרקליני החברה הגבוהה. העניין שוולנסקי מגלה ידוע וגלוי והיא פסימט כלפיו, עד (זהירות ספוילר) שהוא משתמש בהונו לרכוש את בית הדירות בו היא חייה. קוקושובה בעלת בית שם בעצמה ומנסה להשלט על הנכס ולא מצליחה. וולנסקי נעזר בעזרת חבריו היהודים (האב שלגנבאום) לרכוש את בית הדירות.
איזבלה לעט לעט משתעשעת שוולנקי הוא זה שהיא צריכה להתארס לו. ברומן ביקורת נוקבת של המחבר על מעמד העצולה בפולין, כנראה שהעניין הגובר של וולנסקי בלחפס את עצמו ולזנוח את איזבלה מבליטה את רוח הביקורת הזאת.
היחס ליהודים ברומן ארסי ביותר, הדמויות הנוצריות מלכלכות אותם (בע"מ 510, בדיון בין ז'צקי הזבן לוולנסקי בעל החנות בשאלה למי ימכור את החנות) ישנו הדיאלוג של וולווסקי - "כבר זה נמשך שמונה עשרה מאות שנים, ומה התוצאה?... בפרעות נגד יהודים נכחדו הטובים ביותר וניצלו ר אלה שהצליחו להינצל מהשמדה. ואלה היהודים שאנו מכירים: נחושים,סבלנים,פקחים, ערמומיים מאוחדים ושולטים שליטה מושלמת בנשק היחיד שנותר בהם- הכסף. "
את הביקורת הנוקבת של הסופר כלפי האצולה הפולנית חותמת כאמור שיבוץ שלבאום היהודי בראש החברה שהייתה של וולנסקי, כביכול במקום "מתעשר חדש" עדיף יהודי. הביטויים האנטישמים בספר והמורכבות של העלילה כנראה מנעו את תרגום הספר עד עכשיו. חבל מדובר ברומן מצוין למרות הכול.