ברשימות אלף הטובים, אפילו מאה ואפילו עשרת הספרים הטובים אי-פעם, לוליטה מוצא מקום של כבוד. זה לא משנה כמה אני מסכים או לא, אצלי הוא לבטח לא בעשיריה הפותחת, לא במאה ולא באלף.
כשקוראים אותו בפעם הראשונה, ובראשונה אסתפק, עד עמוד מאה וקצת הוא ממש ממש משעמם. זה ממש לא ספוילר שמדובר בפדופיל, בגבר החושק בנימפית, ככה נבוקוב מתעקש – נימפית, הוא כמעט בן ארבעים והיא בת 12, שהכל מנץ בה: שדיה, שיער הערווה, הנשיות והחשקנות. כל מי שעיניו בראשו ותבונה בפיו או באצבעות המונחות על מקלדתו, חייב להסתייג מסיפור כזה. אבל לוליטה מזמן חרג מתחום הכתיבה המוסרנית והפך למושג – לוליטה. מה שזה אומר לכם.ן זה לגמרי בראש שלכם.ן.
לוליטה את ילדה יפה
ויש לך פוטנציאל
זה לא קשור בשכל -
זה טמון רק בישבן...
כשקוראים על לוליטה בכל מיני אתרים "מלומדים", המירכאות באות כדי להדגיש שאלה אתרים מלומדים, לא בהכרח נקראים, לומדים שלוליטה עמוס ברמזים שונים, המצריכים כמה קריאות. למשל, שמספרי רישוי של מכוניות שונות בסיפור באים להצביע על שנת לידתו ומותו של שייקספיר. הנה ספוילר מכוער וגלוי להקיא. תתמודדו. תודו גם, שברגע שתקראו את זה תחושו מאוד חכמים. אל חשש, התחושה תדעך ואתם תחזרו לפלבל בעיניכם כמו קלולס, בדומה למה שהייתם קודם.
אז מה קורה שם, כלומר, היכן האקשן העסיסי, שפתיים יישקו? תצטרכו לחכות אחרי הפרסומות. בתחילה זה רק הומברט הומברט (מיילו ונטימיליה בסדרה, ג'ק מ"החיים עצמם"), מלומד העוסק בלכאורה כתיבה. הוא מואס במולדת הישנה, שמה אירופה, מין מקום קטן וצפוף, והוא מחליט להגר לארה"ב ולחוש חופש ורוח חדשה. האמת קצת יותר פרוזאית והוא יורש ירושה שהתנאי הוא לעבור לארה"ב ולנהל הלאה את העסק של המנוח. חה חה חה.
כשעושים רילוקיישן, צריך לגור היכנשהו והבית של גב' הייז מכיל בדיוק חדר עבורו ונימפית לחלציו (לא יודע למה שירה האס התלבשה לי בול על המראה המתאים). לא שהוא תכנן את הנימפית (דולורס, דולי ביום-יום), שתבוא בילט-אין עם הבית, אבל יצא כי טוב. הכי טוב. אלא שהנימפית באה עם אמא צמודה ועם גיל בעייתי, אבל כל השאר בדיוק מה שפדופיל-מחמד יכול לחלום עליו. נותר רק להיפטר מן האם והצדיקים תמיד עושים את מלאכתם, כי באמריקה כמו באמריקה.
ועכשיו, כשאתם שטופי אתרים פורנוגרפיים במחשב ובסמארטפון, ואתם קשים תרתי משמע מלהתרגש, קשות זה יהיה קצת להחטיא את המשמעות, האם מתקדמים כבר? בקושי. המפגש החוזר של הומברט הומברט ו"בתו", שנותרה לו לאחר שהפך לאלמן, עובר דרך מחלקת בגדי נימפיות בחנות הכל-בו הסמוכה לפנימיה. בגדים למיטה ומחוץ למיטה. רגע מכונן.
אוקיי, אז מעמ' 115 האקשן מתחיל ואתם לא תקצרו עניינים ותלכו ישר לשם. לא רק אני צריך לסבול. ומה מעמוד זה? לא הרבה ולא מעניין. הומברט "זוכה" בבת בלי צורך לעבור במחלקת היולדות ופשוט לא מאמין למזלו הטוב. הוא לוקח אותה למלונות וכל זאת בדרך אל האושר, כי ככה זה מלונות. הרבה מלונות. 42,000 ק"מ הם עוברים במסע ממלון למלון בחלק המזרחי של ארה"ב ומעט יותר פנימה, כמעט נתפסים בשעת מעשה בשטח פתוח תוך כדי שגול פה ושם.
מאה ומשהו עמודים מאוחר יותר ואף שנתיים עברו, הומברט הומברט ולוליטו מוצאים עצמם בדרך למקסיקו, כי זו המדינה בה אין חוק והחוק אומר שבסביבות 15 זה כבר גיל בשל לנישואים, ארבעים בטח, אז מה הבעיה? הבעיה שהיא שיש עוד גברים בסביבה ואפילו יותר מושכים, בעיקר אחד עם בגד ים צר ולחוץ, לחוץ על מוט עונג כבד ובינתיים מקופל.
ובסוף אכן נוטשת לוליטה את אביה ההה"ה (האדון הנכבד הומברט הומברט) ומוכיחה בפעם האלף, כי ההשקעה הרבה בה השקיע בה, והיא למעשה הפתיינית בסיפור לא פחות מחיבתו האסורה אליה, לא השתלמה כלל וכלל והותירה אותו שבור לב ואותה בהיריון (עם ילד שיוולד וייצא לפנסיה בערך ב-2020, הזמן בו נקרא הספר), בפרבר עבש ומפויח בחצר האחורית של ארצות הברית הלא נאורה והלא נוצצת. הומברט לא נשאר חייב ונקם.
השפה גבוהה כיאה וכיאות. באנגלית זה בטוח מוצלח יותר ובמעבר לעברית זה כבד ומייגע, מצריך תרגום רענן יותר. מה שאני לא מוכן לקבל מכותבים ישראליים, ההתחכמות הלשונית המיותרת, השליטה בשפה באופן מלאכותי ומוגזם וההתפתלויות האינסופיות, אני מקבל את זה כאן מתורגם ומייגע, ותחת הילת הקלאסיקה המתישה. דוחה בשתי ידיים.

אני מודעת לזה שאני נוגעת פה בנושא נפיץ, שיש לי דעות מורכבות לגביו וייתכן והדברים שאומר כאן ייצרמו לכמה אזניים סלקטיביות. מבקשת אורך רוח ממי שמתכנן להתפוצץ עלי. אין לי בעיה שזה יקרה (וזה לא יזיז לי משהו) רק מבקשת שתקראו היטב את מה שכתבתי לפני שתגיעו למסקנות שגויות. הומברט הומברט הוא מורה בתיכון שעובר לגור בבית בה מתגוררת אמא והבת שלה ילדה בת 12 שמעוררת את היצר המיני של המורה. בצירוף נסיבות מיוחד הוא מקבל אפוטרופסות על מושא תשוקתו המינית ויוצא איתה למסע ברחבי ארה"ב, מסע קשה נפשית ופיזית שגורמת לשניהם התפתחות שלילית (שיוביל לטרגדיה בלתי נמנעת). הספר כתוב בגוף ראשון והוא סוג של וידוי של המורה כלפי חבר המושבעים שלו - אנחנו הקוראים - בה הוא מפרט את חייו ומה שהוביל לכך שהוא נמצא אשם ברצח ועומד להיות מוצא להורג. הספר מלא במשחקי מילים (ידעתם שהדמות בשם ויויאן דרקבלום זה אנגרמה של שם הסופר?) ובכאב גדול מאוד. הספר מצוין קראתי אותו מהר ובצורה כמעט רציפה כאב לי מאוד על כל הדמויות שמעורבות בספר וגם על הומברט הומברט שנתן ליצרים שלו מרחב רב מדי שהובילה להרס חייו, חייו אשתו ובתה.
מאז שיצא לאור הספר זכה לביקורות לכאן ולכאן בגלל תוכנו אבל כולם מסכימים שמדובר ביצירת מופת. העניין עם הומברט שהוא פדופיל וזה מתקבל פחות בדעת הקהל, בעיקר בשנים האחרונות שהפרוגרס משתיק כל דעה שלא מתיישבת עם האג'נדה השטחית שלו (לזיין ילדה בת 12? גוועלד, להכניס גברים בתחפושת נשים לשירותי נשים כדי שיבצעו שם את זממם? מגניב! חמאסניקים אונסים נשים וילדות? זו התנגדות מקובלת, ניתוחי מין בילדים בני 8? תביאו עוד מזה! רק לא ספר על ייסורי נפש של פדופיל). ניתן להשוות את הספר הזה לספר אחר על דמות שלילית נוספת (סיפר לי על זה בעלי האהוב), הרבה יותר שלילית מהומברט וזה הקצין הנאצי מהספר "נוטות החסד" (לא קראתי) שהבנתי שהתקבל בעולם ובארץ באהדה רבתי (נאצי שרוצח יהודים מתקבל באהדה כי זה מסתדר עם איזה תזה פסיכולוגית ככה הבנתי).
אז מה אני רוצה להגיד בעצם?
1. זה ספר מצויין, ראוי לקריאה ואין שום סיבה לא להזדהות עם הדמויות כולן בספר. יש בספר עומק פסיכולוגי רב מאוד והוא כתוב מעולה. מזמן לא יצא לי ספר מחושב כל כך ושמצליח להיות כזה קולח.
2. ילדה בת 12 יכולה להיתפס כמושכת מינית. מסתובבות ביננו ילדות צעירות יותר, שנראות מבוגרות יותר מגילן עם מראה מושך. אין טעם להתעלם ולשחק אותה. זו צביעות. העניין הוא מה עושים עם זה והחוק ברור מאוד. (אני גם הייתי מושא פנטזיה של שכן מבוגר שלי שהתוודה בפני כשנהייתי חיילת, לא כעסתי ולא עשיתי מזה עניין כי הוא שמר את הפנטזיה לעצמו) גם הומברט מבין את זה על בשרו. הספר לא מצדיק פדופליה הוא מציג בצורה כואבת אנושיות פגומה ואת ההשלכות של זה על כל הנפשות בספר.
3. גמר חתימה טובה!

***ספויילר - אני הולך לשחוט קלאסיקה

אני מעדיף שלא לקרוא ספרים פעמיים ולא לראות את אותם הסרטים פעמיים, אישית אני מעדיף לקבל את המסר ברור בבום פעם אחת ולהמשיך הלאה לאתגרים הבאים.
בגלל זה לא התחברתי ללוליטה, ממנטו, ונילה סקיי, מועדון קרב ועוד כל מיני כאלו.
אם צריך לקרוא אחרית דבר באורך של 50 עמודים בסוף הספר כדי להבין אם הספר גאוני + הסברים על ֿ״ביצי הפסחא״ שהועברו בשפת המקור אז כנראה שהמסר לא מועבר לקורא בצורה מספיק ברורה או שפשוט עדיף לא לקרוא אותו בעברית.
ישנם משחקי מילים וחידודי לשון שרק שפת המקור יפה להם ושום תרגום בעולם לא יעביר את המסר כמו שצריך.

לכל החוששים בגלל עניין הפדופיליה, הספר אינו עוסק בפדופיליה אלא משמש כמסגרת לסיפור, אין פה הצדקה ואסור להצדיק פדופיליה.
בתוצאה הסופית אם נהנתם לקרוא או לראות רוצחים, פושעי מלחמה, טרוריסטים ועוד על גביי המסך או העמודים המודפסים - סימן שהייתה האנשה טובה והאמן עשה את עבודתו נאמנה.
נאבוקוב החליט להאניש פדופיל, הרעיון ליצור רומאן סביב פדופיל הוא אמיץ ושובר מוסכמות ורק בשביל זה הצדיק את קריאת הספר.

עד פה השנקל שלי לגביי המסביב, נעבור לעלילה למי שלא מכיר:
הומברט חווה בגיל צעיר חוויה מינית עם ילדה בת גילו ובעקבות כך מתקבע בו הדחף לחוות ולשחזר את אותו ריגוש עד כדי כך שבכל ילדה קטנה הוא מחפש את הלוליטה שלו שעימה הוא בילה בגיל צעיר.
החיים מגלגלים אותו לביתו של שרלוט הייז, אלמנה + 1 שגרה בעיירה קטנה במערב התיכון ומשם מתחיל סיפור אובססיבי כפייתי לגביי יחסו לבתה הקטנה - דולורס, aka, לוליטה.
החלק הראשון של הספר מתאר את כל התהליך שגרם להומברט להיות פדופיל ועד למצב שבו הוא מפתח מערכת יחסים עם דולורס, זה היה החלק המעניין.
החלק השני הכיל יותר מדי שמות של מקומות, תיאורים של אכסניות, עיירות ופרטי נוף למיניהם וממש הרגשתי שאני רץ קדימה העיקר לסיים עם הספר כבר.
לא אהבתי ולא התלהבתי

על הקשר המפתיע בין לוליטה למדוזה.

לפני כשנה קבלתי שיחת טלפון מפתיעה, כאן מפלג הנוער, מבקשים שתגיע דחוף עוד היום לחקירה. באיזה נושא שאלתי? בעברות מין בילדים להן אתה קשור. הלם ושיתוק היו התגובות שנחתו עלי. לאחר מספר רגעים התעשתי ואמרתי, לא מכיר מצב כזה, אין סיכוי שאגיע לחקירה אם לא תפרט יותר. מעבר לקו היה חוקר מפלג הנוער, יש לנו עצור בעברת פדופיליה, ידוע לנו שאתה הגשת תלונה למשטרה לפני כעשר שנים, על אותו חשוד, לצערנו המשטרה המליצה אז לסגור את התיק, ויתרה מזאת היא איבדה אותו, כעת פונים אלינו צעירים הטוענים שנפלו קורבן לאותו פדופיל.

עם חשיפת הפרשה באקראי על ידי, עברו עלי לילות ללא שינה בחרדה ובמחשבות טורדניות, איך קרה שנתתי אמון במאמן כדמות חינוכית לעבודה עם בני נוער, ולבסוף כשלתי, בעובדה שהוא נחשף כמפלצת הפוגעת בהם? איך קרה שהוא נעצר שנית רק אחרי כעשר שנים, והמשיך לפגוע באחרים?

כעת נחשפה פרשה חדשה חמורה, מאמן כדור יד שאימן קבוצות בנות, חשוד כפדופיל שפעל ברשתות חברתיות, אימן בעיר בה יש לי שני ידידים. לבטח גם עליהם עוברים לילות ללא שינה המלווים בתחושות אשמה וחרדה.

לעתים מחשבות עצובות וטורדניות, גורמות לי להתכנס לתוך ספר המתמודד עם הנושא. הספר האולטימטיבי המקושר לפדופיליה, הוא לוליטה של ולדימיר נבוקוב, כעת באוגוסט השנה, מלאו שישים שנים ליציאתו לאור לראשונה, יצירה שעד היום מעוררת מחלוקת.

הספר הזה מצליח לבלבל אותי בצורה משמעותית, בין מושגים של אהבה ותשוקה, לעומת סטייה מתועבת, עידון וטעם טוב, לעומת דחפים מיניים נטולי שליטה, ההופכים ליצריות והתבהמות. חיזור עדין, או מניפולציות לשליטה על הצד האחר, המובילים לאונס ומה שביניהם. לוליטה של נבוקוב מצליחה לטלטל ולבלבל אותנו לא רק במצבים הגבוליים, אלא בעיקר באמצעות האסתטיקה האפלה והמהפנטת של סגנון כתיבת הספר. מה שגרם לי לחשוב על קאראווג'ו הצייר מתקופת הרנסנס, שהיה בעל נפש אפלה וצייר את מדוזה כמפצלת מבעיתה, עם שיער נחשים, שמבטה גרם למתבונן בה להפוך לאבן. הוא צייר את ראשה בשעה שנערף על ידי פרסאוס הגיבור המיתולוגי, ובכך הושג צדק פואטי, האומנם?

אבל האמת היא אחרת לחלוטין, מדוזה צעירה יפת התואר בעלת תלתלי הזהב, שימשה ככוהנת בתולה במקדשה של אתנה, אלת החוכמה והצדק. פוסידון, אל הים ויריבה של אתנה, ראה את הצעירה היפה וחשק בה. הוא אנס אותה במקדשה של אתנה. את מחיר זעמה של אתנה על חילול מקדשה שילמה מדוזה, אותה אתנה הפכה למפלצת.

במאה ה-19 מדוזה, הופכת לצעירה יפה ומפתה, אחד מדימויי הפאם-פאטאל, כך קרה גם ללוליטה שהפכה בתודעה שלנו, לדמות המפתה גברים, ולא להפך מי ששהייתה קורבן אולטימטיבי לגברים.

בשנת 1975, כתבה הלן סיקו, פילוסופית צרפתייה, את המאמר, "צחוקה של מדוזה", בו היא טוענת שהנשים למעשה דוכאו לאורך ההיסטוריה כולה, לכך ביטוי בספרות שהייתה גברית בעיקרה, ויצרה שפה שכלאה את הנשים בגופן ולא אפשרה להן להתבטא. למעשה הנשים הורחקו מהכתיבה. סיקו העזה בכתיבתה להביט לפניה של מדוזה ולגלות שהיא למעשה מבטאת נשיות מעוותת.

כך היא כתיבתו של נבוקוב, המתארת ילדה, דרך נקודת מבטו המעוות של גבר סוטה, כפנטזיה, כהשתקפות ראשה של מדוזה ממגנו של פרסאוס שנמנע להביט לעיניה, כפי שצייר אותה קאראווג'ו. נבוקוב, יוצר אשליה אסטטית אפלה, למראה של האישה ילדה, ונותן לה ייצוג מיתולוגי בעיוות שעשה למילה נימפה, בכך הוא הפך את הסטייה לאשליה ואגדה, אך מה אנחנו בעצם יודעים על לוליטה?

לוליטה הילדה משתקפת כמי שמתמקדת בתחומי עניין שטחיים כמו, קומיקס, שחקני קולנוע וסוכריה על מקל. נקודת מבט גברית, הרואה בילדה אישה, אובייקט המשוללת אישיות שכל מטרתה היא לספק את תשוקותיו האפלות של גבר מעוות, למעשה צורה מובהקת של החפצה מינית אפלה.

האמת שממש השתדלתי לקרוא את הספר, יש בו רגעי קסם בשפתו, אך הוא לא פעם ארוך ומיגע עם ביטויים בצרפתית. יש בו רמזים למכביר, הוא בנוי כמו תשבץ למביני עניין. אני לא הצלחתי להתחבר אפילו לרמז אחד. ממש השתדלתי, לעתים נשברתי ולבסוף צלחתי, מתוך הבנה שכחובב ספרות ראוי שאצלח את אחד מהספרים הנחשבים לטובים ביתר.

כמו באגדה על מדוזה, באו ונזכור שהמפלצת האמתית, שלא ראויה לסליחה או חמלה היא המספר, המייצג גבר פדופיל, או אנס, הפוגע בקרבנותיו, נערות וילדים, פגיעה שתותיר בהם טראומה לכל חייהם.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מדוזה של קאראווג'ו:
https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/d/d3/Medusa_by_Carvaggio.jpg/800px-Medusa_by_Carvaggio.jpg

דחיתי את קריאת הספר הזה במשך שנים בגלל שהנושא עורר בי דחייה, לא קרץ לי לקרוא על פדופיל, אבל הבנתי שאני חייבת בגלל הביקורות המדהימות.
עכשיו, אחרי שסיימתי אותו, אני מורידה את הכובע ומצהירה בלב שלם: מדובר ביצירת מופת ספרותית שאין דומה לה, שעוסקת בצורה מחוננת במסתרי נפש האדם, על כל קשת רגשותיו ובראשן תשוקה אובססיבית.
מלבד הכתיבה המדהימה והציורית השואבת את הקורא לתוכה, הנושא הבעייתי והטעון במחלוקת הוא שעושה את הספר לכל כך חזק ועוצמתי, לכל אורכו מתקיים מעין מאבק פנימי של הקורא לא להזדהות עם הגיבור בשל סטייתו הפדופילית והעוול שהוא גורם ללוליטה, אך זהו קרב אבוד מראש,
אנחנו נישבים בקסם כתיבתו של נאבוקוב ולכן בקסמו של הומברט, מזדהים מבינים וסולחים, ולכן מרגישים אשמים-
וזו סערת הרגשות שהספר בונה ויוצר בנו ומשאיר אותנו להתמודד מולה, גם הרבה לאחר סיום קריאתו..

כבר מצאתי את עצמי בלית ברירה אך גם ללא קושי גדול (אם לומר את האמת) מזדהה עם רוצחים, כאלה שרצחו מתוך מטרה מאד ברורה (תחושת נקמה, מחסור נוראי) וכאלה שרצחו ללא מטרה נראית אל העין, כנראה שעכשיו הגיע הזמן להזדהות גם עם פדופיל, ואוי כמה שזה קרה.

אם בוחנים את הסיפור בקריאה מרפרפת, מסתמן כי מדובר בסיפור על פדופיל מהגר בארה"ב של שנות ה-50, אדם אכזר-לב, אגואיסט בצורה מבחילה וחסר מצפון לחלוטין. כל זאת נכון במידה מה, אך כאשר מתבוננים עמוק פנימה ומביטים בזכוכית מגדלת, עולה תמונה קצת שונה:
בסופו של דבר מדובר בסטייה שכולה מבוססת על אהבה – כמו שגבר נמשך לאישה (לרוב פחות או יותר בת גילו) או לעיתים נמשך אף לבן-מינו, ככה גם הפדופיל (הלוא הוא הומברט הומברט בסיפורנו זה), נמשך בעל כורחו לילדות קטנות (נימפיות), ככה הגוף והנפש שלו עובדים, וזוהי קללתו הגדולה והגורלית.

נאבוקוב תיאר את אהבתו של ד"ר הומבט לנימפיות (בדגש על לוליטה) בצורה כה אמינה ומשכנעת, שאי אפשר שלא לשאול את עצמך האם מחשבות ותחושות מתועבות אך גם בלתי ניתנות לעצירה אלה, לא חלפו במוחו של נאבוקוב עצמו.
בעניין זה, היה מעניין לתת את יצירה זו לקריאתו של פדופיל בשר ודם, ואכן לאשש האם התחושות אשר תיאר מדויקות כפי שנדמה לקורא האובייקטיבי.
כמו כן, מעניין לקרוא כעת את ספריו האחרים של הסופר.

אם להיות כנה, מרבית מחשבותיו ומעשיו המתועבים של גיבור הספר לא באמת טלטלו את נפשי, אך כן היו שני מקומות מסוימים בהם הרגשתי זעזוע מה – כאשר הומברט מפנטז על שושלת של לוליטות (לוליטה הבת ולוליטה הנכדה) וכאשר הוא טוען כי סטודנטיות הן למעשה ארונות קבורה לנימפיות.

גם אני כמו רבים אחרים פספסתי בקריאתי הראשונה את מרבית הרמזים המתוחכמים שפיזר נאבוכוב לאורך העלילה כאומן של ממש, ואני מודה שברגע האמת לא ידעתי להצביע מיהו הנרצח המדובר.

על אף שהגאוניות של הספר היא בפענוח הרמזים הנפלאים לאורכו ("תשבץ אחד ענק" אמרו חכמים לפני), אני לא יכול להגיד שלא התרגשתי מסופה של העלילה, מהרגע ההוא שהומברט שומע את קולות הילדים על פני העמק הדומם, ומבין איזה עוול איום ובלתי הפיך הוא המית על לוליטה אהובתו.

אחרית הדבר בסופו של הסיפור סייעה לי להבין את גאונותו, וכעת ברור לי כי בבוא העת (לאחר התאוששות ראויה מכבדותו של הנושא) אקרא שוב את הספר, ואנסה לפתור את התשבץ המופלא.

ספר חשוב, מומלץ.

לוליטה. לוליטתו, לוליטתם, לוליטתי. הרים אפלים ומפלים שוצפים של לוליטות, קטנות וגדולות, שמנמנות ורזות, אומללות וידועות סבל מעופפות להן מול הפנים העייפות שלי כשאני מונח ישוב לכתוב על הרומן הזה. פנים דקות קטנות וזכות מתעוותות להן בצעקת דממה עקב גורלן, כל אחת אומללה מחברתה, כל אחת שונה מחברתה, אך במנת סבלן המופרדת יש את קריעתה המשותפת לגזרים של שאיפת האדם ההגון לאחווה.

לכל הומברט והומברט נאבוקובי יש את הלוליטה שלו. פעם היא דולי ופעם לולה, פעם לו ופעם היא פשוט דולורס. היא נעה לה, לא עוד ילדה פרושת ידיים המשוטטת בדרכיהם הסטריליות של המחשבות וההרהורים, כי אם פרי בערת התשוקה, הלפותה בין ידיים טמאות ומטמאות. פריו של האנוכי שבדמויות הרומנים הגדולים של המאה האחרונה. ובעצם רק כמעט, נאבוקוב הגדול יצליח להעמיד בשאר משאו האמנותי יצירות הנישאות על כתפיהם של יצורים שאנוכיותם עוצמתית אף יותר מאשר זו של ההומברט. גם ביצורותיו שם, כמו פה ביצירה זו, אמנם לא בדיוק כמו פה - הוא מצליח לכסות, לעמעם, ולו לרגעים, את השפלים שבמעשים, בקעים מוסריים מלכלכי ומעפשי לב, קריעות הבתולין של התקווה הזערורית שנושאות הקורבנות, את מופע קידוש האנוכיות והאגואיזם היצרי - את כל אלו שם נאבוקוב מול עינינו הפקוחות ללא טשטוש וללא ערפול, הוא רק מסוכך מעליהן את ידיו הארוכות בדמות תוצר פאר ועושר אסתטי קוסמטי וצורני של המילה והפסקה. פסגה של תורת הדימוי והלהטוט של בין השפתיים.

יש משהו מעניין וייחודי בכתיבה, תוך העלאת מחשבות וצורות, בעניין רומן אהוב שקראתי לפני תקופה לא מאוד קצרה, הזווית משתנה לה, היא מתגמשת ומתרוממת קומה וקומותיים במגדל התצפית של הזיכרון. למעשה, עד כה חוות הדעת שכתבתי באתר כאן היו תוצר של אהבות ספרותיות שאינן טריות, לא חדשות, אך מצויות בדפנות המחשבה של הראש שלי. הן תמיד שם, כל יצירה ויצירה. טובה או רעה, נשלפת על פי דרכה.

ובכן, על כל פנים, בעניינה של לוליטה אנו עוסקים. אכן, אודה ואתוודה. עבורי, מדובר היה בחווית קריאה מענגת במיוחד, עושר אינטלקטואלי משובח מאין כמוהו גולש כאן בין הדפים. תוצר מזוקק של לוליינות ספרותית גבוהת כנף מעל פני תהום מוסרית השוצפת ארס בכל טיפת דיו היוצאת ממנה.
הטומאה שבמחשבות ובמעשים של הומברט יחד עם חיצי האסתטיקה שנורים ללא הרף, יוצרים אריג אמנותי חד פעמי שהעונג הדואלי שבכישרון בו נרקם הופך חלק בלתי נפרד ממנו. נאבוקוב אמן, נאבוקוב אמן מחושב, במופע הזה כל עיקול של כלי הכתיבה עוקל כבר בראשו מבעוד מועד. כך כל דימוי, כל עקצוץ מחשבתי המבזיק בראש הפדופיל, אוגד לכדי מעשייה משוייפת בראשו של נאבוקוב מבעודו של המועד.
זהו, אם כן, סיפור חייו ומסעותיו של גוש אנוכיות מעוור תשוקות וסחוף משאלות רעילות, לבד יחד ולצידה של ילדה קטנה ורגילה, השטה מחוסרת רשתות הגנה ומערכות התראה תחת זרועות הפרא הפראיות וההרסניות של תמנון רווי רצונות ושוחר תענוגות.

לפניהם של הקורא והקוראת, מי מהם שיבחר לפתוח ולקרוא, מונחת יצירה מדוקדקת ומחושבת מאין כמותה, כזו ההופכת את המחשבה בהקיץ לכדי פעלול מסוכן, מפזרת בעושר ובערמומיות חסרת תקדים פיסות וחלקיקי דימויים ושברי מחשבות. האם מוכן הקורא ומוכנה הקוראת ללעיסה ובליעה של תבשיל הפשע הציורי בכל הזמנים? על כך כבר יחליטו הם עצמם.

הספר הזה הוא במידה מסוימת קורבן של הצלחתו שלו. "לוליטה" הפך להיות כמעט מילה נרדפת לפדופיליה ולסקנדל, והספר עצמו הלך כמעט לאיבוד בין הררי המחלוקת. צריך לומר, ולשוב ולומר, לא רק שהספר הזה הוא לא כתב הגנה לפדופיליה, הוא אפילו לא ספר על פדופיליה. זה ספר על בני אדם, ועל יחסים בין בני אדם, שהפדופיליה משמשת להם רק כנקודת מוצא וסיפור מסגרת, איזשהו עיוות של המציאות שמאפשר לנו להתבונן בסיטואציות יומיומיות כאילו אנחנו רואים אותן בפעם הראשונה. ונוסף לכך, זה ספר על אמריקה ועל האמריקאים ועל סוג מסוים של בורגנות אמריקאית בעיירות קטנות שכבר כמעט ואינה קיימת - ונבוקוב כותב על אמריקה הזאת בשילוב מסחרר של אירוניה ואהבה נואשת. ועוד יותר מזה, הגיבורה הראשית של הספר היא לא לוליטה וגם לא הומברט, אלא השפה האנגלית, שהומברט - ונבוקוב - מתעלסים איתה באהבים ומולידים ממנה יצורים שונים ומשונים. וכמובן, חוץ מכל אלה לוליטה היא קודם כל גם סיפור בלשי מעולה - ומהופך. בתחילת הספר אנחנו יודעים שהמספר יושב בכלא על רצח, ותפקידנו כקוראים לנסות ולגלות מי הנרצח, והומברט מפזר לנו רמזים ממש מן העמודים הראשונים ועד הסוף, אם כי אלה לא רמזים מהסוג שמוצאים אצל אגתה כריסטי, אלא רמזים מתוחכמים הרבה יותר. אני לא מאמין שיש קורא שהגיע לרגע ההתרה כשהוא יודע מי הנרצח. וכדי להתחיל ללקט את הרמזים צריך לקרוא את הספר מינימום פעמיים, ומומלץ יותר.

את הספר הראשון של נבוקוב שאני קוראת בחיי, ואולי הטוב ביותר שלו, התחלתי לקרוא מעט לפני תחילתה של התקופה הקשה ביותר בחיי, בה חוויתי אובדן אישי קשה מנשוא. מכיוון שכך יצא, לא הצלחתי להעניק לספר את המיטב שלי, ובחלוף זמן-מה התחלתי לקרוא בו מחדש. הקריאה, מן הסתם, לא הייתה רצופה והתאפיינה ברעשים רבים, ואכן - לקח לי מעל חודשיים לסיים את היצירה.

אבל אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי. גיליתי יצירת מופת.

הספר לוליטה הוא יומן אישי, וידוי של הומברט הומברט, גבר אירופאי משכיל בגיל העמידה, הכותב את וידויו מתוך תא המאסר בהמתינו לתחילת משפטו.
הומברט מתחיל את סיפורו בילדותו באירופה, אותה נטש לטובת ארה"ב אחרי גירושיו. הוא ממשיך ומתקדם בציר הזמן לעת בה הכיר, בערך כשהיה בן 37, את שרלוט, אשתו השניה. שרלוט הייז היא אמה של דולורס, המכונה לו, או דולי, או לוליטה, בת ה-12. הומברט מתאהב בילדה נואשות, וכאשר שרלוט מתה בתאונה, הוא לוקח על בתה אחריות מלאה, פוצח עמה במסע ברחבי ארה"ב, מנסה לתפקד כאביה המחנך ובמקביל, מנהל עמה מערכת יחסים מינית מלאה.

הומברט מעלה את זכרונותיו על הכתב תוך כדי מודעות מלאה לחטאו, לפסול שבמעשיו. הוא יודע שיום אחד יקראו את יומנו, והוא פונה אל הקורא כל הזמן ומקיים עמו סוג של קשר. עתים הוא מתנצל, עתים הוא מצטדק או מסביר את עצמו. הומברט מחניף לעצמו הרבה - הוא טורח לכל אורך הדרך להדגיש את עליונותו האירופאית התרבותית ביחס לשטחיות האמריקאית אותה מייצגות לוליטה וחברותיה, הוא מתאר את עצמו כגבר יפהפה ומושך, כאקדמאי וכותב מוכשר, כמי שהצליח רבות להתחכם, לתחמן ולשטות בפסיכיאטרים ובדמויות אחרות. מבחינה נפשית, הומברט מצטייר כאישיות לא יציבה במיוחד שכן הוא נכנס ויצא מאישפוזים וטיפולים פסיכיאטריים מספר פעמים במהלך חייו. לא בכדי הוא מתנהג כנרדף ואף חושד בעצמו כי הוא הוזה את יריבו, את האדם המאיים על הקשר שלו עם לוליטה. הומברט הוא אדם שמעריך מאוד משחקים, דוגמת משחק השחמט והטניס, ויש לו ידע עשיר בספרות ובשפות.
הומברט מתרגש מינית ורומנטית רק מילדות, אותן הוא מכנה נימפיות, כאשר האחת והיחידה שלו, אהובת נפשו, היא לוליטה.
למרות הסלידה החד משמעית מפדופיליה, הגינוי הטוטאלי והזעזוע, קשה שלא להתרגש מכנות רגשותיו הרומנטיים של הומברט בעיקר בסופו של הספר, כשמתברר שהם נותרו בעינם למרות שהילדה בגרה והיא כעת בת 17, כבר לא "נימפית" טיפוסית אליבא דה הומברט.

לוליטה, הילדה המתייתמת מאמה, מתגלה כדמות מתעתעת. מצד אחד היא מאוד צעירה, ילדותית במובנים רבים, חובבת "שטויות" אמריקאיות כמו שבועונים פופולריים, פרסומות ושחקני קולנוע, חפצים מצועצעים וזוטות שונות, התואמים לגילה ולחברה בה היא גדלה. מצד שני, דולורס מציגה גם איכויות מסוימות; היא משחקת טניס, אוהבת תיאטרון ולומדת משחק. יש בה מן התחמנות, העורמה והאגואיזם. אכן, לוליטה דומה להומברט במובנים שאינם בלתי משמעותיים.

נבוקוב הוירטואוז כותב בגאוניות, הן שפתית והן ספרותית. חלק מהסיבות בגללן קריאתי היתה כה איטית, טמונות בשפה העשירה, בדימויים המורכבים שלו ובשאר אמצעים לשוניים מרשימים. צללתי לתוכם, הם אחזו בי לרגעים אחדים, מילאו והעסיקו אותי, עד שהתמונה התבהרה סופית.
נבוקוב מצייר תמונות מורכבות, עמוקות, בעלות משמעויות רבות והקשרים רבים. רק אחרי שקראתי את אחריות הדבר המעולות, האחת של המתרגמת והשניה של מנחם פרי, גיליתי עולמות שלמים הקיימים בספר שלא עליתי עליהם בקריאה. רמזים מסוגים שונים, משמעויות, קודים, רבדים... מדהים שמוח אחד מסוגל לתכנן כזה תשבץ אדיר כמו הספר הזה.

זאת ועוד, הוא מצליח לקחת נושא כה שנוי במחלוקת ולהרכיב ממנו סיפור אנושי, לעתים אף נוגע ללב, סיפור של מסע - מסעו של המהגר האירופאי המעורער באמריקה החדשנית והאינסופית, אך גם ובעיקר, מסעו של פדופיל מיוסר אל תוך עצמו, מסעה של ילדה פצועה המחפשת, אולי, נחמה, מוגנות ונורמליות. יש כאן עלילה מצוינת, יש כאן סיפור אהבה וחטא, סיפור בלשי, וסיפור פסיכולוגי - או פסאודו-פסיכולוגי - לדעתי, היינו הך במקרה זה.

לוליטה הוא ספר שופע הומור. הומברט/נבוקוב מלא חידודים לשוניים מצחיקים, כינויים מומצאים ומשעשעים ביותר לדמויות ומקומות, הומור עצמי אירוני, ובכלל, חוש הומור מפותח, למרות היאוש הנשפך ממנו כאדם מאוהב (וכסוטה) שאינו זוכה לאהבה אמיתית בחזרה. כל זאת נשזר לאורך כל הספר וחוויית הקריאה היא מהנה מאוד בה בעת שהיא מבחילה (כשזוכרים את אופי היחסים שם).

אז נושא הספר איננו פדופיליה. זהו לא ספר אירוטי או פורנוגרפי. זו גם לא קומדיה, ולא טרגדיה, למרות שיש בה מן המאפיינים של כל אלה, אני מניחה. בעיניי, זהו ספר מבריק, מאתגר רגשית ואינטלקטואלית, ספר המחייב קריאה שנייה - שתהיה מושכלת יותר לאחר שהבנו כמה רמזים נשתלו בטקסט וכמה משמעויות פיספסנו בקריאה ראשונה.

אני מודה שלעתים, בחלק השני של הספר, היו פה ושם עמודים שהרגשתי שאני רוצה שיסתיימו כבר, בהם האריך הומברט בספרו, למשל, על פרטי המסע שלו עם דולורס (הגענו לפה ולשם, נכנסנו למלון הזה והזה, ראינו את זה ואת זה בחצר/בתחנת הדלק... כאלה), או הפליג בתיאוריו את משחק הטניס של הילדה, כל תנועה שלה בזמן משחקה וכן הלאה. אך הרגעים הללו לא היו רבים, ובכולם הכתיבה מצוינת כבכל הספר.

סיומו של הספר, הסצינה הכמעט אחרונה, הוא וואו גדול. סיום עוצמתי שהשפיע עלי רגשית באופן שקשה להסביר במילים. זה מורכב מזעזוע, ממתח, מאימה, מגועל, מהפתעה, מכעס, מתוכחה, מהתלהבות והתרגשות... בכל מקרה, הייתי צריכה לקחת לעצמי זמן מה להירגע לאחר מכן. איזה סופר!

מילה אחרונה שחשוב לי לציין: כדאי מאוד לקרוא את המקור באנגלית, ואני מקווה שאעשה זאת ולא אתעצל בפעם הבאה שאחזור אל היצירה המיוחדת הזו. לא כי יש בעיה בתרגום (הוא מצויין 98% מהזמן), אלא כי כאשר קראתי פסקאות מסויימות באנגלית, מיד לאחר שקראתי אותן בעברית, הרגשתי שאני מאבדת הרבה מחווית נבוקוב האותנטית. טוב, ברור; יש עוד כמה סיבות.