"בחייה של בייבי, גברים ונשים הועברו ממקום למקום כאילו היו כלי דמקה.
מה שהיא הגדירה נבזותם של החיים היה ההלם שהוכתה בו כשהתברר לה שאיש אינו מפסיק לשחק דמקה רק בגלל שבין הכלים מצויים גם ילדיה שלה."
זה לא ספר מהנה. או אפילו מרתק. הוא קשה, מעייף, מעיק, הוא לא לגמרי מובן או קולח, והאירועים בו לא ריאליסטיים לחלוטין. מצאתי את עצמי מבקשת לנטוש, נאבקת בי, ואילולא הרצון שלי להרגיש מחוברת יותר לקורס בספרות שאני עתידה לקחת כנראה הייתי מוותרת הרבה לפני האמצע.
לא הצלחתי להתחבר לדמויות או לאהוב אותן, אבל אני לא יכולה להתעלם מהמטען העצום שהספר נושא, וערכו עבור האנושות, שנובע מעיסוקו העמוק בהיסטוריה הבוצית, המדממת, המזוהמת והמפלצתית שכמעט לא נחשפתי אליה – גיהינום העבדות.
"שוט של פחד מצליף בחדרי לבבך ברגע שאתה רואה פרצוף של כושי בעיתון, מפני שהפרצוף הזה לא מופיע שם בגלל שלכושי הזה נולד תינוק בריא, או שהוא רץ יותר מהר מן ההמון המתפרע. וגם לא מפני שנרצח, נחבל, נלכד, נשרף, נכלא, הולקה, גורש, נרמס, נאנס או רומה, שאלה דברים ששום עיתון שמעריך את עצמו לא יגדיר אותם כחדשות. זה חייב להיות משהו יוצר מגדר הרגיל – משהו שיעניין את הלבנים, משהו באמת שונה, שראוי להקדיש לו דקות אחדות של סינון אוויר דרך השיניים ואולי אפילו אנקת השתוממות. ולא קל למצוא חדשות על כושי שיצליחו לעצור את נשימתו של אזרח לבן בסינסינאטי."
הפחד לאהוב היה אחד הדברים שטלטלו אותי בעת שצלחתי את העלילה. העבדים השחורים אילצו את עצמם להימנע מלחוש אהבה, אפילו לילדיהם, שכן בכל רגע הם יכולים להימכר ולהישלח הרחק מהם, או למות מוות מחריד לנגד עיניהם. האם הצליחו במשימה, להקהות כך במכוון את רגשותיהם, את עצם זהותם? לא אוכל לדעת. אבל עצם הפחד הזה אפילו "להקשיב לקול היונים באלפרד, ג'ורג'יה, בלי שתהיה לא זכות ולא רשות ליהנות מהקול, כי במקום ההוא הערפל, היונים, אור-השמש, עופרת הנחושת, הירח – הכל היה שייך לגברים שהחזיקו ברובים" – לימד אותי על האופן שבו העבדות אכן הצליחה לשלול צלם אנוש.
האם התהליך הזה הפיך? האם החירות מחזירה אותו? והאם מי שהיה עבד אי פעם משתחרר לחירות?
"הלבנים היו משוכנעים שגם אם יש לך נימוסים יפים – מתחת לכל עור כהה מסתתר ג'ונגל. ובעצם, חשב, במידה מסוימת הצדק עימם. ככל שרבו השחורים שביזבזו את כוחם בניסיון לשכנע אותם כמה שהם עדינים, נבונים ואוהבים, כמה שהם אנושיים; ככל שהתישו את עצמם בניסיון לשכנע את הלבנים בדברים שבעיני בכושים היו מובנים מאליהם, כך העמיק והשתרג סבך הג'ונגל שצמח בתוכם. אלא שלא היה זה ג'ונגל שהשחורים הביאו איתם למקום הזה מהמקום (הנסבל) ההוא. היה זה הג'ונגל שהלבנים נטעו בהם. והוא גדל. והוא התפשט..."
האלמנטים המוזרים, הבלתי מובנים עליהם מושתתת העלילה כולה לא גורעים מכוחם של משפטים חדים, בהירים וחותכים שמעירים בי שאלות ותהיות. מהו פשר הרוע האנושי, מה מניע אדם לשבור את נפשו של אדם אחר? האם נפש שבורה ניתנת לריפוי? מה חש אדם שנולד לחיי מאבק כפול זה, על בשרו ועל נפשו? על חייו, תרתי משמע? האם קיימת תגובה הגיונית לקול פסיעותיו של המאיים לשלול ממך ומאהוביך את החירות שזה עתה זכיתם בה?
לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה של טוני מוריסון, אבל היא בהחלט גרמה לי לרצות לשאול.
3.5 כוכבים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
