הספר "תדרכי נפשי עוז" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2017) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי את סוגית תעוזת לוחמים המחרפים נפשם מול אש אויב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב? המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון מתאים מאין כמותו לערוך מחקר זה. על פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים הוענק לו עיטור המופת וספריו הקודמים עסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.
בספר בוחן המחבר שישה-עשר קרבות שבהם הסתערו מפקדים צעירים אל מול אש אויב תוך גילוי תעוזה מופתית. עם מפקדים נועזים אלה נמנים, בין השאר: אל"מ ציון זיו, שפיקד על פלוגה של גולני בפשיטה על ג'בל רוס (הר דב); אלוף משה סוקניק (עברי), שפיקד כמ"פ טנקים בקרב "החווה הסינית"; אל"מ במיל' דני טופוס, שכמג"ד גדוד קורס המ"כים של גולני לחם בביירות ב-1982; אל"מ דב בר, שפיקד על כוח שייטת 13 (הקומנדו הימי) בפשיטה על האי גרין.
שני קרבות תפסו את תשומת לבי בספר ונראו לי מרתקים. הקרב הראשון, שהוא גם הפרק הפותח את הספר עסק בסיפורו של אלוף יאיר יורם (ייה), שפיקד כמ"פ צנחנים בקרב צומת רפיח ב-1967. במלחמת ששת הימים הוטל על חטיבת הצנחנים הסדירה (35), בפיקוד רפאל איתן, לכבוש את המערכים המצריים המבוצרים בצומת רפיח. במסגרת התכנית החטיבתית הוטל על גדוד 50, בפיקודו של סא"ל טוביה (טיבי) שפירא, לכבוש ולטהר את מערך החי"ר של חטיבה 11 המצרית. "גדוד 50 היה גדוד נח"ל מוצנח שלוחמיו התחלפו כמעט כל חצי שנה לאחר שעברו אימון מתקדם והוצבו בהיאחזויות. בניגוד לגדודים אחרים שניצלו את תקופת ההמתנה לפני המלחמה לאימונים ולנוהל קרב יסודי, בגדוד לא נעשה לימוד מעמיק של היעדים על גבי תצלומי אוויר ולא בוצע תרגול על מודל" (עמודים 43-44). התכנית הגדודית הייתה לבצע התקפה רכובה מצפון לדרום, לאורך התעלות והמוצבים המצריים בצומת "באמצעות הכוחות הבאים: פלוגת טנקים, בפיקודו של דני שני, תוביל בראש הגדוד; פלוגת חי"ר א', בפיקודו של יורם יאיר (ייה), תנוע אחרי פלוגת הטנקים; אחריה פלוגת חי"ר ב', בפיקודו של דוד בן-דוד (בנדה); אחריה פלוגת חי"ר ג', בפיקודו של רן בג; ובסוף הגדוד תנוע פלוגת המרגמות ד', בפיקודו של נחשון הר-צבי" (עמוד 45).
יורם יאיר, מפקד הפלוגה, התגייס לצה"ל ב-1963 "ושירת בנח"ל. לאחר שסיים קורס קצינים עבר לשרת בגדוד 50. כחצי שנה לפני מלחמת ששת הימים התמנה יאיר למ"פ א' בגדוד.
פלוגה א' יצאה למלחמה עם שישים וחמישה לוחמים על גבי שישה זחל"מים בלבד. קצינים שלא היה להם תפקיד מוגדר ביקשו מיאיר להצטרף לפלוגה. הוא קיבל אותם ברצון ומינה קצין שיפקד על כל זחל"ם. בתדריך שנתן יאיר ללוחמים הוא אמר שהפלוגה תסתער ראשונה על היעד, ומכיוון שהשטח גדול, ההסתערות תהיה רכובה לאורך התעלות מדרום לצפון. כמו כן הדגיש כי הוא יוביל את ההסתערות וכי על כולם להמשיך יחד אתו בביצוע המשימה בכל תנאי – כלי שייתקע או ייפגע יגן על עצמו, ויתר הפלוגה תמשיך בהסתערות ללא עצירות.
ואכן, בתנועה אל היעד נתקעו שלושה מן הזחל"מים בשטח, ויאיר המשיך להוביל את פלוגתו בראש גדוד 50, שבה היו עתה שלושה זחל"מים בלבד" (עמוד 47). הפלוגה בהובלת יאיר הסתערה על המוצבים המצריים בצומת. "תוך כדי ההסתערות הבחין יאיר בחיילים מצרים שהסירו רשת הסוואה מטנק T-34 מצרי. לוחמי הזחל"ם ירו לפקודתו על צוות הטנק והרגו את כולם. הפלוגה המוקטנת פרצה לתוך המתחם המצרי על גבי שלושה זחל"מים. יאיר הוביל, מוטי פז אחריו ויגאל אייל נע מאחור" (עמוד 48).
המצרים ירקו אש על יאיר ואנשיו מכל הכלים והעמדות. בראיון למחבר הספר סיפר יאיר כי "הייתי משוכנע שאסור לי לעצור את ההסתערות כי התנועה נתנה לי ביטחון וכל עצירה היתה עלולה לגרום לנפגעים רבים יותר. לכן החלטתי שכל זמן שאפשר אני ממשיך להסתער" (עמוד 49). כלל הזחל"מים של הפלוגה נפגעו מן האש המצרית והושבתו. יאיר עצמו נפצע קשה מאוד ושכב, מדמם, לצד הזחל"ם השרו. לפתע נעו לכיוונו שלושה חיילים מצרים. "זה היה הרגע הקשה ביותר שלי. הרגשתי מועקה נוראית. אמרתי לעצמי, זהו זה, זה הסוף שלי, כי לא היה לי נשק והייתי פצוע קשה. סובבתי את הראש וראיתי במרחק שלושה מטרים ממני את יהוד הנהג שוכב המום. צעקתי לו: "יהוד, זרוק לי את העוזי שלך". מיד אחרי שהוא זרק אלי את העוזי בדקתי שיש בו מחסנית עם כדורים. בקושי הצלחתי להחזיק ולדרוך את העוזי כי היד שלי הייתה מלאה ברסיסים וחצי משותקת מהפגיעות. איכשהו הצלחתי לדרוך את העוזי ויריתי צרור לעבר המצרים שהיו במרחק כעשרים מטרים ממני. אחד מהם נפגע ונפל והשניים האחרים ברחו ונעלמו" (עמוד 51).
גדוד 50 התפרק במהלך הקרב ולא עמד במשימתו. הגדוד כבש רק חלק קטן מן היעד, שאליו הגיעו ראשונים יאיר וחייליו. המג"ד, טוביה שפירא, העיד לימים כי "זה היה קרב הישרדות אכזרי, והגענו למצב שבו כל אחד בגדוד נלחם על נפשו עד שחברו אלינו" (עמוד 52). הכוח חולץ לבסוף בסיוע כוח בפיקוד המח"ט, רפול, שהסתייע בטנקים. יאיר פונה חזרה ארצה ושם טופל. להאחר החלמתו שב לגדוד ושימש בו כמ"פ, סמג"ד ובמלחמת יום הכיפורים פיקד עליו בקרבות הבלימה בגולן ובהמשך ממערב לתעלת סואץ. "במלחמת לבנון הראשונה פיקד יאיר על חטיבת הצנחנים" (עמוד 54), ולימים שימש כמפקד הגיס הצפוני וראש אכ"א. יאיר פעל בקרב כמפקד ולוחם נועז, שהפגין דוגמה אישית, דבקות במשימה וחתירה למגע. לדבריו, הוא עשה כן בגלל המשימה, הגדוד וחייליו. "פיקדתי על פלוגת החוד והיה ברור לי שברגע שהוטל עליי להוביל את ההסתערות יהיו לי נפגעים רבים. במהלך ההסתערות לא יכולתי לאכזב את היחידה שבה אני נמצא ואת הלוחמים שלי. הזדהיתי עם היחידה ועם הנורמות והערכים שלה. זה היה אתגר גדול בשבילי. לא פעלתי כך בשביל מישהו מסוים אלא עשיתי את מה שצריך ונכון לעשות" (עמוד 53).
קרב נוסף שמצאתי כמרתק תיאר את לחימת פלוגת ההנדסה של הצנחנים, בפיקוד סרן יחיאל גוזל במהלך מלחמת לבנון הראשונה, במהלך מסע המלחמה של חטיבת הצנחנים 35, עליה פיקד כאמור אל"מ יורם יאיר (ייה), שלסיפורו כמפקד פלוגה נחשפו הקוראים בפרק הראשון. "ב-1976 התגייס גוזל לקורס טיס, הודח ממנו והתנדב לצנחנים. הוא עבר את מסלול הצנחן בגדוד 890 עד שהתמנה למפקד פלוגה. לאחר שסיים את תפקידו כמ"פ הוא השתחרר מהצבא ב-1981. כעבור זמן קצר נענה לבקשת צה"ל וחזר לשרת כמ"פ הנדסה בחטיבת צנחנים 35" (עמוד 219). עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקודו של יורם יאיר (ייה), נחיתת סער אמפיבית בשפך נהר האוואלי והובילה את אוגדות צה"ל עד מבואות ביירות. הפלחה"ן לחם כחלק מ"כוח עוגן", גדוד הסיור של הצנחנים, שאיגד תחתיו לראשונה את היחידות החטיבתיות, הסיירת, הפלנ"ט והפלחה"ן, וכן פלגה מפלוגת הרפואה החטיבתית, בפיקוד דורון אלמוג.
במהלך הלחימה בקרבת דאמור, איתרה הפלחה"ן שדה מוקשים שחסם את נתיב ההתקדמות החטיבתי לביירות. מפקד הפלוגה, גוזל, החליט לפנות את המוקשים בעצמו. בשל דרישות האוגדה והפיקוד כי חטיבת הצנחנים תמהר ותגיע לביירות, לחץ המח"ט, יאיר, על הפלחה"ן למהר ואף הורה ברשת הקשר למפקד גדוד הסיור של הצנחנים, אלמוג, להורות "למטומטם הזה שיתחיל להזדרז". גוזל הגדיר את הרגע הזה כקשה ביותר שלו. "הלחץ שהפעיל המח"ט וההתפרצות שלו ברשת הקשר בטענה שאצלי הכול הולך לאט מדי הרתיחו אותי. עליתי על רשת הקשר ואמרתי למח"ט שאם הוא רוצה לראות מה אני עושה שיגיע אליי ויראה" (עמוד 229). המח"ט, לא בזבז זמן והגיע לשטח הממוקש. גוזל העיד בספר כי המח"ט "ראה את כמות המוקשים והמלכודים והתרשם עד כמה מסוכנת העבודה שאנחנו עושים, עבודה שבה כל טעות עלולה לגרום לאסון. הוא השתכנע שבדיקת הציר חייבת להיות יסודית וכי הזהירות פה קודמת למהירות, ולכן למרות הרצון שלו למהר הוא אמר לי: 'קח את הזמן הנחוץ לך, וכדי שיהיה לכם קל יותר, מרגע זה אדאג שתקבלו תאורה רצופה שתוכלו לעבוד כמו באור יום'. לאחר המלחמה התנצל ייה על דבריו לגביי וציין את הערכתו למה שעשינו" (עמוד 230). הפלוגה בפיקוד גוזל פתחה ציר הררי בשעה שהיתה חיונית להתקדמות חטיבת הצנחנים 35 לעבר ביירות, והתגברה בהצלחה, וללא נפגעים, על מערכת מוקשים ומלכודים שהניחו המחבלים. על תפקודו בקרב הוענק לסרן יחיאל גוזל צל"ש מאת אלוף פיקוד הצפון.
בספר נבחנת סוגיית התעוזה בקרב ומנותחים בו המניעים הגורמים ללוחמים לסכן את חייהם. חקר הקרבות מוכיח שהססנות מפקדים מחלישה את מוטיבציית הלחימה של הלוחמים, ואילו תעוזת המפקדים מפיחה בהם רוח לחימה ומעלה באורח משמעותי את שיעור הניצחונות בקרב. למרות שהספר כולל בתוכו מקרים רבים שמדגימים את טענתו המרכזית, ואף שחלקם מתפרסמים לראשונה (דוגמת סיפור לחימת גדוד 17 בפיקוד דני טופוס בשל"ג), נשאלת השאלה מדוע ספריו של שמשי (זולת אחד) עוסקים כולם בקרבות מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים (ובחלקם יש הבלחות למלחמת לבנון הראשונה וללחימה שניהל שם צה"ל בשנות השמונים). יתרה מכך, אף שהקדיש ספרים לרמות הפיקוד ממפקד הפלוגה (עליה כתב שלושה ספרים ובהם זה) ומעלה, כלל לא ברור מדוע לא הקדיש ספר אחד שינתח את רמת הפיקוד של מפקד המחלקה והכיתה. הספר מאיר עיניים ומעניין, אולם ניכר כי המחבר חוזר בו על השטאנץ המוכר מספרו הקודם. מנגד, לחובבי מורשת הקרב מדובר בספר מרתק.
















