את ואן גוך הצייר ההולנדי המפורסם (1853 -1890) אני מעריצה (כי יילדתי בת אדמונית כמוהו..),ואת יצירותיו אני חומדת, במיוחד את אלו הסוערות שצוירו בעשר השנים שלפני התאבדותו, בתקופת מחלתו, אבל הציור "ארבע חמניות " שלו אהוב עלי במיוחד, ולא רק משום שהפרחים נראים כלשונות אש מהבהבות בהתלקחותן– בצבעים עזים של צהוב וכתום ואלו המשלימים אותם – כחול אדום וירוק אלא משום שפרח החמנית הוא גם פרח המזל שלי - מזל אריה, ומשיכות המכחול בציור הזה העדינות עדיין, ניכר עליהן שנמרחו במהירות האופיינית לנפש חסרת מנוחה. הן מבטאות לא פחות את ההקפדה שלו על כל פרט ופרט.
נאמר על החמניות שהיו הסמל האישי של ווינסט. מעטים ציירו אותן לפניו ועוד פחות אחריו -נראה שנמנעו להסתכן ולעמוד להשוואה עם יצירות המופת האלו .
מי לא מכיר את הסיפור על האוזן השנוי במחלוקת ומה שמאחוריו ואת "שדה חיטה עם עורבים",ו"ליל כוכבים", ואת "השביל עם הברושים", ועוד ועוד,
אין ספק שהוא היה צייר מיוחד במינו, בין גדולי הציירים בכל הזמנים, אדם בודד נטול יומרה, שנע ונד בין שפיות לאי, לא אהוב בחייו ומן יחידי הסגולה שזוכים עד היום לפופולריות עצומה. ואירווינג סטון, הסופר האמריקאי כותב הביוגרפיות של מיטב האישים המפורסמים השכיל בביוגרפיה הסוחפת הזו -על וינסט- "התאווה לחיים", להנציח עבור הקוראים, עבורנו, את קורותיו, ואת יצירתו שהיוותה ראי לייסורי נפשו ולטלטלות שהוא עבר בחייו כעלילה מרתקת וסוחפת שלא ניתן להניח מהיד אף לא לרגע . אגב הספר הוסרט בשנת 1956 וקירק דאגלס שיחק את דמותו של ואן גוך .
תחילתו של וינסט כמטיף בעיירת כורים קשיי יום בבלגיה וסופו כאומן דחוי ומיוסר, שייצר מתוך אי שקט הולך וגובר, נטול אגו, ושהוכרע על ידי טירופו שלו.
הוא התאבד בגיל 37. כחוש ותשוש אחרי שאימץ את כוחותיו עד קצה גבול היכולת , (מכמיר לב...) ולנו נותר ליהנות מחוויית קריאה יוצאת מהכלל של אדם סוער ומוכשר ולהתנחם ב- 800 היצירות ויותר , שנותרו אחריו .
"תכונתו של אמן או שהיא מפרנסת את כישרונו או שהיא אוכלת ומכלה אותו " מריה פון אבנר-אשנבך.
האומנות היום היא לגמרי קריירה אבל בעבר הרחוק היא דנה את מרבית העוסקים בה לחיים של עוני
דחק והתייסרות , לעיתים גם ללעג, ויותר מכך - לאי הכרה .
ומי שמכיר אומנים שאינם מיוסרים – שייקום !
ספר מעולה .

















