אירווינג סטון הביא לפנינו את הביוגרפיה של וינסנט ואן גוך, לפחות את עשר שנות חייו האחרונות. ואילו חיים היו אלה.
את וינסנט, כך בספר, אנו פוגשים בהיותו מוכר צעיר באחת משרשת חנויות האמנות של גופיל, בשליטת משפחת ואן גוך ההולנדית. כבר אז ידע וינסנט להבדיל בין אמנות ראויה לכזו ההמונית, כשלמגינת לבו, זו ההמונית נמכרת היטב ובעיקר לעשירים.
וינסנט לא חשב להיות צייר. מחשבה כזו היתה אומרת באותם ימים של מחציתה השניה של המאה ה-19 שמי שחושב כך מכין עצמו לחיים לא יצירתיים במיוחד, במילים אחרות, לבטלנות. לסחור באמנות היה מכובד, להיות אמן, פחות.
תחילת דרכו תאוות החיים של וינסנט היתה לימודים תאולוגיים לכמורה ומעבר לחיי כמורה בעיירה הקטנה בורינז' בבלגיה. שם בעיירת הכורים הזו חווה וינסנט חיים קשים של אדם הנמצא בתחתית הכי שפלה של חייו, כשהוא מגלה שעבודת האל אינה מביאה מזור לחייהם הקשים ללא נשוא של הכורים, המצויים למעלה ממחצית היום מתחת לפני האדמה בעבור פרוטות. כשראה שאין ערך לחיים אלה, כשהוא חולה ותשוש הוא עוזב את המקום כדי לחזור להולנד, לצייר שם ולחיות בקרב משפחתו.
ציוריו בתחילה פשוטים, פשטניים, מכלים את כוחותיו עד שהוא נענה להזמנתו של אחיו הצעיר יותר, המתפרנס היטב ממכירת אמנות בפריז, ועובר לגור שם. שני האחים שונים באופיים, אך אוהבים בלב ונפש.
בפריז נחשף וינסנט לאימפרסיוניזם ובפרק משובב נפש עולים וצפים השמות הגדולים, רובם ככולם משוגעים אחד אחד. אלה הם מונה, מאנה, דגה, פיסארו, סרה, גוגן, סזאן, טולוז-לוטרק ועוד. זה עדיין לא זמנם, אך הם מסרבים לעזוב את הזרם החדש. וינסנט נכבש. אבל פריז לא מתאימה לו והוא עובר דרומה לארל, שם הוא נחשף לצבעים בוהקים ומסנוורים, עובד שעות כל יום בשמש הלוהטת וכשהטרוף אוחז בו הוא מחליט לחתוך את אוזנו.
הסוף עגום.
התאווה לחיים מובאת לפנינו ע"י סטון, המקים לתחייה את חייו הסוערים לגמרי של וינסנט, בספר סוער לגמרי.
מרתק.
הפרק על פריז כולל קטע קטן הנוגע ליריבות בין סזאן וחברו הטוב לשעבר אמיל זולא. זולא היה אז סופר מפורסם ובספרו היצירה כתב על צייר הנאבק להגיע להכרה, בדומה ממש לסזאן. סזאן אמנם לא הוזכר בשמו בספר, אבל הביצה הפריזאית זיהתה את הדמות, העלבון היה כולו של סזאן והתדהמה של זולא.
כדאי לקרוא את היצירה מאת זולא ולהוסיף לזה את חמניות של שראמי בונדריק. שלושת הספרים האלה יתנו תמונה כוללת ועונג גדול.
