"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". משפט זה של ניטשה מהווה את אחד מעמודי התווך של תורתו - השקפת עולמו של פראנקל. ראיית עולם זו, פיתח המחבר, רופא פסיכיאטר במקצועו במהלך חייו וביתר שאת בהיותו אסיר במחנות הריכוז והמוות של גרמניה הנאצית.
משהתחלתי לקרוא את 'האדם מחפש משמעות', התעוררה בי התחושה כי מחזיק אני בידיי את אחד מאותם ספרי המופת, שמוטב כי יהיו חלק מהאוסף הקבוע של כל בית בישראל ורצוי אף שבעולם כולו. זאת אף במקרה, בו ספרייתו של האדם צנועה היא ואפשר שיש בה רק את התנ"ך לבדו למשל, ייעשה מאמץ, ירכוש ספר זה ויעמידו על מדפו הפרטי. זאת מכיוון, שאין זה מספיק לקרוא אותו פעם אחת ולהניחו, אלא מומלץ לעיין בו מדי פעם, שכן יכול הוא להיות לעזר באותם המקרים, בהם נקלע האדם למצוקה או מתחבט בשאלות קשות או דילמות קיומיות, שהחיים עשויים לזמן לו. בהזדמנות זו מבקש אני את סליחתן של בנות המין היפה כי מפאת נוחות כתבתי בהתייחס לאדם בזכר, אך הכוונה היא כמובן לשני המינים.
החיבור שאני כותב עליו את הביקורת, מתחלק לשני חלקים עיקריים. הראשון בהם הוא למעשה עדות אוטוביוגרפית של אסיר באושוויץ ומחנות אחרים. אך אין הוא סיפור קורע לב ממעמקי גיהינום מעשה ידי אדם בלבד. זהו ניתוח רווי תובנות פסיכולוגיות ודיוני עומק אודות נושאים שבטבע האדם ותכונות בני אנוש, כפי שנצפו על ידי הסופר בתנאים הנוראיים ביותר שניתן לדמיין.
החלק השני בספר מציג לקורא ומנתח את תורת הלוגותרפיה וכיצד יש ביכולתה להיות למענה בהתפתחות של קונפליקטים ונוירוזות בבני אדם פרטיים ואף בחברות אנושיות שלמות. הכתיבה מלווה בדוגמאות מתוך הפרקטיקה של ד"ר פראנקל בדרך נגישה ומובנת.
המחבר חולק עם הקורא את חוויותיו במחנות הריכוז, אך עושה זאת בדרך מעט שונה מן הרגיל. מטרתו היא לפתוח בפנינו צוהר לעולם שאולי אף פעם לא נוכל להבינו לגמרי, אך ייתכן ונצליח לתפוס מה עזר לאנשים לשרוד יום אחד נוסף:
"אדם מבחוץ... שלא הכיר מציאות זו... יתמה לשמוע, כי גם חוש ההומור לא היה חסר במחנה. כמובן רק נצנוצים קלים של הומור וגם הם לשניות או דקות מעטות בלבד. מן המפורסמות, כי ההומור, יותר מכל במערכי לב האדם, עשוי להתקיים בתוך שוויון-נפש ומסוגל להתעלות מעל כל סיטואציה ולו אך לשניות ספורות. למעשה, לימדתי אחד מידידיי, שעבד על ידי...,כיצד לפתח חוש הומור. הצעתי לו לבדות יום-יום סיפור מבדח אחד, לפחות, על מקרה שעשוי לקרות למחרת שחרורינו."
פראנקל עומד על הקושי הכביר של אסירי המחנה שאינם יודעים מתי ישתחררו ממנו אם בכלל, מנותקים מבני משפחתם, שייתכן ונספו, לפתח רצון להמשיך ולחיות. היעדר פרספקטיבה ותחושת האין-מוצא משכו את האנשים הכלואים למחוזות שמוחם התחבר אליהם בקלות-החיים הקודמים.
"אדם שהניח לעצמו להידרדר משום שלא ראה לפניו מטרה לעתיד, מצא את עצמו שוקע בהרהורים רטרוספקטיביים... אך נטילת ממשותו של ההווה, מידה של סכנה היה בה. האסיר היה עלול בנקל להתעלם מן ההזדמנויות להפיק משהו חיובי מחיי המחנה: הזדמנויות כאלה היו גם היו. עצם ראייתנו את "הווייתנו שעל תנאי" כנטולת ממשות הייתה גורם נכבד להניע את האסירים לשמוט את אחיזתם בחיים; איכשהו נעשה הכל חסר טעם. אנשים כאלה שכחו, כי לעיתים קרובות דווקא מצב חיצוני חמור במיוחד הוא שמזמן לאדם אפשרות להתעלות התעלות רוחנית מעבר עצמו. תחת לראות בתלאות המחנה מבחן לכוחם הפנימי לא התייחסו ברצינות אל חייהם וזלזלו בהם כבמשהו אין-חפץ בו. הם בחרו לעצום את עיניהם ולחיות בעבר. לגבי אנשים כאלה ניטלה משמעות החיים"
הסופר מתאר את ניסיונות יחידי הסגולה במחנה להפיח רוח חיים באסירים ה"רגילים" ולהציב בפניהם מטרה- על מנת למצוא עבורם איזה "למה "כדי שיוכלו לעמוד ב-"איך"-זוועות המציאות שבמחנה. ככלל הקורא עשוי למצוא בספר לא מעט פילוסופיה מעשית:
"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסינו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא הייתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא שביקשו החיים לקבל מאתנו. צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על ידי החיים- יום יום ושעה-שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור, אלא בפעולה נכונה והתנהגות נכונה. חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי-הרף בפני כל יחיד ויחיד" .
פראנקל, כאמור שימש במחנה הן כרופא המטפל במחלות פיסיות והן כמרפא נפש. את רישומיו הרבים משם וניסיונותיו לעזור אף לחסרי התקווה והגוססים ("המוזלמאנים") שבאסירים מתאר הוא בדרך יפה במיוחד, שכמובן יש בצידה עצב רב, אך גם גאווה, התרוממות רוח, השלמה, שלווה.
הסופר מתייחס לכוח האהבה ומשמעותו עבור האדם בתנאים קשים, מתענה בעקבות הפרידה מאשתו ומגלה כיצד מצא דרך לאהוב אותה ולשאוב תעצומות נפש מדמותה.
לצד כל הסבל והמאמצים להעניק לו משמעות, מהווה הספר תיעוד היסטורי רב-חשיבות . ניתן ללמוד רבות אודות החיים במחנה הריכוז, התנהלות אנשי האס-אס והקאפו, סוגי העבודות בהם הועסקו האסירים, סיפורי הישרדות מופלאים ובמקביל מצבים טראגיים, בהם ניטלו החיים מענקי הרוח וברוכי הכישרונות שבבני האדם.
ויקטור פראנקל מדגיש את יכולתו של המחנה לחשוף את נפשו של כל אדם "רגיל" או "ממוצע". יש מן האסירים שהזוועות שהם עברו, הפכו אותם למפלצות-אדם ולנבלים. האחרים לעומת זאת, גילו שאר רוח וגיהינום עלי אדמות הוציא מהם את מיטב התכונות האנושיות. בדיון על כך שולל המחבר כל רמז לדטרמיניזם ומדגיש את הבחירה החופשית של האדם להפוך למי שהוא חפץ. רצונו הוא-לא שום תנאי סביבתי , כך על פי פראנקל, מהווה את הבסיס היסודי למהותו בסופו של דבר.
בחלק העוסק בלוגותרפיה, מציג הפסיכיאטר-סופר את משנתו. הוא מציע את תורתו כתוספת לפסיכואנליזה של פרויד, כשהדגש בה על משמעות החיים הנתפסת של האדם. בפרק זה מנתח פראנקל צורות של קונפליקטים, מצוקות והפרעות שיכולות להפריע לאדם לתפקד ולגרום לו לדיכאון וחרדה. לכל הפרעה ניתנות דוגמאות של מקרים ספציפיים וטכניקות טיפוליות. חשוב להדגיש כי טכניקות אלה לא נועדו למטפלים בלבד, אלא לכלל בני האדם. אני עצמי עוסק בטיפול, אמנם בשיטה אחרת, אך יש לא מעט מן המשותף בין דרכי הטיפול של המחבר לאלו שאני מתמחה בהן. אלו הן שיטות שיכולות לעבוד מצוין בטווח הקצר ולהקל על חייו של האדם הסובל, אם כי יש שיתווכחו על יעילותן בטווח הארוך ויכולתן לפתור את הבעיות השורשיות שמהן נגרמה הנוירוזה .
מעט מפתיע לאדם כמוהו, אך פראנקל רואה בדת ובעבודת האל הענקת משמעות לא רק לגיטימית, אלא רצויה ומטיבה במקרים רבים עם האדם.
הספר גם עוסק בריק הקיומי של העולם המודרני ואיבוד דרכו של האדם . הוא מורה על הסיבות להיווצרות ריק זה , הקונפליקטים שהוא גורם לאדם והתוצאות האפשריות של הליך זה. הוא מציין שהליבידו המיני מתחיל להשתולל בריק הקיומי. למי שתוהה מדוע קיצוניות דתית ופניה לדת בכלל בחיפוש אחר פתרונות נמצאת בעליה בשנים האחרונות וישנם יותר בני אדם מבולבלים, ימצא חומר רב למחשבה בפרק זה. ההתפתחות הטכנולוגית והחופש הנראים לעין, יכולים להוות תפאורה למצב האמיתי של החברה האנושית, שבמציאות חלקים גדולים בה למעשה נשלטים על ידי אחרים. זהו חלק רלוונטי מאין כמוהו לימינו, אף שהספר ראה אור ב-1970.
הספר אינו קליל, אך גם לא קשה במיוחד. הוא כתוב בשפה מעט מיושנת והאיות בו למילים ושמות לועזיים שונה מהמקובל היום. זה רק מהווה הוכחה נוספת כי השפה העברית מאפשרת לכתוב מילים לא עבריות רבות במספר דרכים.
אני ממליץ על ספר זה לספקטרום רחב מאוד של קוראים. הוא קטן ממדים, עם זאת מלא כרימון ומרתק. קיים בו מידע היסטורי, פילוסופי ופסיכולוגי רב . מעבר לכך מסוגל הוא באמת ובתמים לעזור לבני האדם, להקל על סבלם ולסייע במציאת משמעות לחייהם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
