"טוב, לא הכי הוגן להכניס אותו לרשימה הזאת כי אמנם סיימתי לקרוא אותו, בשעה טובה, השנה, אבל התחלתי לפני שנים. זה ספר תשעה באב שלי, אני מתקדמת איתו קצת כל שנה בתשעה באב. כבר חשבתי שלעולם לא אסיים אותו, שהקשב ההולך ומידרדר שלי והקצב האיטי מדי ישברו אותי. אבל השנה איכשהו הוא תפס אותי וקראתי את שלושת הפרקים האחרונים ברצף. אז כן, חסר לי מבט שלם על הספר - אני לא זוכרת מספיק את כל הפרקים הקודמים, אבל שלושת הפרקים האחרונים חזקים ומשמעותיים ומבחינת הסגנון והאמירה - ממשיכים את הקו של כל הספר: מעבר שיטתי על תהליך ההשמדה לאורך 6 שנות המלחמה, שפע של ציטוטים מדוייקים וצובטים מתוך יומנים של נספים ושל ניצולים, וכן מתוך מקורות גרמניים, מסודרים ומשובצים בתוך טקסט הסקירה ההיסטורית בצורה מדוייקת, אפקטיבית ולא מעט אירונית. פרידלנדר שמעיד על עצמו שהגיע לכתיבת הספר כשהתקומם כנגד אמירה של קולגה גרמני לפיה לניצולי שואה אין את האובייקטיביות הנדרשת לעיסוק היסטורי בשואה - בניגוד לגרמנים, להם כביכול לא חסרה האובייקטיביות הנדרשת - מצליח להדגים את חשיבותה ההיסטורית, לא רק האנקדוטלית, של עדות הקרבנות. הוא עוסק במקום המרכזי של האנטישמיות ורעיון השמדת היהודים באידיאולוגיה הנאצית, באפקטיביות של התעמולה האנטישמית בשילוב עם האנטישמיות הנוצרית המסורתית, ובשיתוף הפעולה שבשתיקה ומעבר לזה מצד כל הסובבים שאיפשרו להשמדה להתרחש. חזק ואפקטיבי."

"בעקרון החלטתי לא להמשיך עם הסדרה הזאת, שהתחילה מסקרנת והמשיכה מרוחה. אבל... הספרים הגיעו לספרייה ונמצאים שם על המדף מולי, אז החלטתי... לרפרף. וכן, זה ממשיך מרוח, אין לי מושג למה כל כך הרבה עמודים על כל כך מעט עלילה, לא מספיק זכרתי את הקודמים כדי לזכור מי בדיוק כל הדמויות השונות והן לא מספיק מעניינות כדי להתרכז בהן כל כך הרבה. משהו עקום בבנייה של הספר הזה, זה כאילו היא מנסה לבנות עולם ולתת הרבה פרטים כדי שנבין את העולם הזה אבל לא יודעת, מתמקדת בפרטים הלא חשובים? לא מצליחה לתת עומק לשום דבר? אין הצדקה לספרים כל כך עבים עם כל כך מעט עלילה שבתכלס גם מאוד חוזרת על עצמה רק בווליום גבוה יותר מספר לספר. האם זה אומר שלא אמשיך לחמישי כדי לגלות בכל זאת איך זה מסתיים? לא, זה לא אומר... כנראה שאמשיך בכל זאת, חלשת אופי שכמותי."

"מצד אחד הוא שייך לספרים החמודים של קתרין סנטר (צעדים קטנים של אהבה, בליינדייט) ולא למשעממים (ניצוצות של אהבה, שומרת הראש) (כן, לא החלטתי לגבי איך לכתוב קומדיה רומנטית) אבל זה לא הופך אותו לנטול פגמים כמו כל הספרים שלה הוא קצת פטפטני מדי, עמוס תובנות ורצון טוב לדבר על נושאים חשובים, על ריפוי, דימוי גוף, אהבה עצמית וכאלה. שחררי, אחותי, באנו בשביל קומדיה רומנטית קלילה, די לחנך אותנו, בסדר? אבל מעבר לזה - הז׳אנר הזה של בחורה ממוצעת וסבירה שלומדת לקבל את עצמה ולאהוב את עצמה ובזכות זה! היא זוכה! בלבו של גבר חתיך ומושלם ונטול פגמים... טוב, אתם מבינים מה הבעיה כאן, נכון? ובמקרה של הספר הזה הדמות של הגבר, מושא אהבתה של הגיבורה, הוא באמת נטול פגמים באופן די קיצוני, פלקטי לחלוטין, מושלם, למה הוא פנוי בעצם? ולמה הוא כל כך מושלם? יש לו אזה סיפור רקע טרגי והרואי אבל סנטר אפילו לא טרחה להשתמש בו כדי להסביר את מצבו הרגשי או הזוגי ולו באופן שטחי וקלישאתי. למה הוא בכל זאת כיפי? לא ממש יודעת, יש בו את המשהו הזה שהופך אותו לחביב וקצת נוגע ללב."

"מעניין ומעורר מחשבה. מצליחה להנגיש גם את הדיונים ההלכתיים לקורא שאינו בקיא במיוחד וגם את הדיונים הטכנולוגיים לקורא שאיננו טכנולוגי במיוחד. אותי אישית עניין במיוחד הפרק על הפמניזים, שדווקא חורג מהמסגרת הכללית של הספר כי הוא עוסק יותר בחדשנות רעיונית מאשר טכנולוגית, והייתי שמחה לקרוא ספר שלם של הרב הכט בנושא הזה."

"חביב, לא עפתי"

"ספר מד"ב על הקשר הדו כיווני בין העבר לעתיד, איך הניסיון לעצב את העתיד ע"י חזרה לעבר יוצר לופ פרדוקסלי. הגיבור מנסה לשבור את הלופ הזה ולשנות את העתיד ובמקביל - מנסה לתקן את העבר כשהוא מנסה לתקן את הקשר עם בתו בה פגע בילדותה ולהציל אותה מהעתיד המאיים עליה. מעניין סך הכל."

"היו פרקים מעניינים יותר ופחות (תלוי לא מעט בכמה אני מכירה את הסופר...) אבל בסוף חסר לי חוט מקשר משמעותי בין הפרקים, יותר מאשר ההערות שמחברות ביניהם פה ושם. תקופה היסטורית, ז'אנר, מדינה משהו שימקד ויתן ערך מוסף לספר על פני קריאת רצף של טורים בעיתון"

"מתבגר אמריקאי לא חרמן, בעל נפש רומנטי שמחפש את ה-soul mate שלו, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות הולכת להידרדר! יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות, זה סתם פרט פיקנטי שמתבל את העלילה ברקע). יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני. בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו. הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה). אבל אל תדאגו, הוא יתגבר. בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה באמת לא מפתיע. זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון. הוא קריא מאוד, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו בשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב."

"ספר שעושה חשק ללכת לטיפול או ללכת להיות מטפלת או ללכת להיות מטפלת שהולכת לטיפול (אבל לא מטפלת שמטפלת במטפלים, זה לא) היו כמה קווי עלילה קצת קיטשיים ברמה של מה הסיכוי שהדבר הזה אמיתי, האם טיפול יכול להיות עד כדי כך טוב, למשל סיפור שהוא קצת "איש ושמו אובה" לי מדי, אבל סה"כ נהנתי"

"יוני אומר שהספר הזה בעצם לוקח את ה-7/10 ומשתמש בו כתירוץ כדי לכתוב על מה שבאמת עניין אותו - דיסטופיה שבה מדינת ישראל נחרבת וקהילת ישראלים לשעבר קמה בארה״ב. קצת איגוד השוטרים היידיים. ויש בזה משהו, השימוש ב-7/10 מצמיד אותנו לספר והוא הטריגר והמניע של העלילה, אבל הוא באמת לאו דווקא הכרחי בשבילה. עם זאת, מעניין לציין שדווקא החלק שעוסק בקהילה הישראלית-יהודית-אמריקאית היה החלק הפחות טוב של הספר. זה חלק שבו ניכר הרקע העיתונאי של שנבל, הוא כתוב יותר כמו כתבה מעניינת שסוקרת קהילה מאשר כמו ספר ממש. שאר החלקים של הספר יותר נוגעים."

"סתמי מאוד, לכאורה קצת היסטורי - נערה שקופצת בזמן פוגשת נערים בני ימינו ויש פוטנציאל ללימוד על התקופה ממנה היא הגיעה, אבל זה לא ממש קורה. נשארנו עם ספר מתח בינוני מאוד."

"מאכזב מאוד, נראה מסקרן ומותח, אבל סיום גרוע מהסוג שהורס את כל חוויית הקרעאה."

"חמוד, מופרך ולא לוקח את עצמו ברצינות במידה"

"אני כבר מושקעת בסדרה הזאת, למרות החסרונות, בסך הכל אני נהנית. נראה לי שכבר אסיים אותה."

"למה קשה לי להתעלם מספר חדש בספרייה רק כי הוא המשך של ספר שקראתי? זה לא שאהבתי את הראשון, זה לא שלא ישנתי בלילה במתח מה קורה הלאה... היה מיותר, כמו הראשון."

"נו, זאת אמילי הנרי. אם כבר קראתם ספר שלה - אתם יודעים למה לצפות. אם עוד לא יצא לכם - אתם כנראה לא קהל היעד."

"מרתק וקריא אבל... מבינה למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל". כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו. הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כרכים עבי כרס. הוא מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט פרשיית לבון והעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים. בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמתאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות. למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו. ואולי גם זאת אמירה על ימינו...? בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב. הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר. הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע. אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו? ואין ספק שענברי רוצה יודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו. אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין."

"כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי. ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו. למה? אין סיבה, באמת. ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה. אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה *בדיוק* המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר. הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות). מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל). הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף. הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות. אולי באמת זהו?"