פרק 1


מעבר לשערי הטירה השמש זורחת והציפורים מצייצות, אבל את ארמון הזהב אופפת אפלת הלילה. הלילה שלי. החשיכה שלי. כוחות הקסם שלי.


אני מפזרת את קסמַי ללא מעצורים, לוכדת את כל מי שמעז לרדוף אחרַי. החשיכה משתרכת בעקבותי כשובל של שמלת כלה מפוארת, אבל אני לא כלה של אף אחד.


לא אתן להם להוליך אותי שולל בשקרים ובתחבולות יפות. סבסטיאן בגד בי. כל אחד ואחד מהם בגד בי, אבל הבגידה שלו היא שפוגעת הכי עמוק. בן הפיות שהיה אמור לאהוב אותי, להגן עלי, ניצל אותי כדי לגזול ממני את הכתר של ממלכת אנסילי.


זעם מציף את עורקי ומזין את כוחות הקסם שלי.


אני רצה, גם כשהשביל תחת כפות רגלי היחפות נעשה סלעי ודוקר. אני מתמקדת בכאב, מקדמת בברכה את דקירות החצץ הננעץ בבשרי. זה הדבר היחיד שחוסם את הרגש האחר שאני מרגישה - הייסורים והתסכול של אהובי. בן הפיות שאני קשורה אליו לנצח בקשר נשמה. זה ששיקר לי, שבגד בי.


אני לא רוצה להרגיש אותו. אני לא רוצה לדעת שעזיבתי היא סדק במרכז לבו או שנפל על ברכיו בצער כשהבין שאיבד אותי. אני לא רוצה להבין שהיה כבול לחובתו, או לתפוס את עומק החרטה שחש. אבל אני מרגישה את כל זה. דרך הקשר שבין הנשמות שלנו אני חשה הכול.


סבסטיאן בגד בי למען הכתר, ועכשיו הוא קיבל את מבוקשו בעוד אני נהפכתי למה שתמיד תיעבתי. בת פיות. בת אלמוות.


השכל הישר מנסה להיאחז בי בזמן שאני רצה.


אני יחפה. בכתונת לילה. לא אגיע רחוק כך, אבל אני מסרבת להניח להם לתפוס אותי.


אני חוזרת לאורווה, וברגע שאני מתפרצת פנימה, עיניו של נער האורווה נפערות וננעצות בגלי החושך המתנשאים מאחורַי, מוכנים להכות.


הוא צעיר, בעל שיער בלונדיני בגוון של חול ים, עיני תכלת ואוזני אֶלְף מחודדות. כבר ראיתי אותו פעם, כשבאתי להוציא סוס לרכיבה בשטחי הארמון. כשעוד האמנתי שאני בטוחה כאן, כשהאמנתי שאהבתו של סבסטיאן טהורה.


"תן לי את המגפיים שלך," אני אומרת וזוקפת את ראשי.


"את ה... ה..." הוא מגמגם ועיניו מזנקות אל הארמון ואל שובל ההרס האפל שהשארתי מאחורי כשברחתי משם.


"את המגפיים שלך! עכשיו!"


עיניו הרחבות, מלאות החשש, עדיין נעוצות בי כשהוא מתיר את השרוכים וזורק לעברי את המגפיים.


"עכשיו סוס," אני מורה ונועלת את מגפיו של הנער. הם קצת גדולים מדי, אבל אסתדר. אני מהדקת את השרוכים וקושרת אותם סביב הקרסוליים.


מבטו מזנק שוב לעבר הארמון, ואני משגרת פרץ נוסף של כוחות קסם, מאלצת את הלילה שמעבר לפעום באנרגיה מאיימת. ידיו רועדות כשהוא מוביל סוסה לבנה מהתא שלה. "מ־מה קורה, גברתי?"


אני מתעלמת מהשאלה ומחווה בראשי על חגורת הסכינים הכהה שעל מותניו. "גם את הסכינים שלך."


הוא משחרר את האבזם ומניח לחגורה ליפול אל רצפת האורווה. אני פועלת בזריזות, חוטפת אותה משם וכורכת אותה סביב מותני, סוגרת את האבזם ומטפסת על הסוסה.


"תודה," אני אומרת, אבל הנער מתכווץ, כאילו מצפה שאחסל אותו בסכיניו שלו. פחדו משאיר טעם מר בפי. לְמה נהפכתי?


זה מה שסבסטיאן עשה ממני.


אני לא יכולה לחשוב על זה עכשיו, כשאני דוחקת בסוסה לצאת מהאורווה ומתמקמת היטב על האוכף. ואז מרגישה צביטה בלב. כאב מתוק שמפציר בי לחזור אל הארמון. אל סבסטיאן.


צעקות נשמעות מעבר למדשאה. בזכות אוזנַי החדשות אני שומעת את צלילי הכאוס בטירה - את הריצות, את הצעקות, את חבטות הרגליים השועטות לעברי.


הצעקות הולכות ומתקרבות. כוחי חמק ממני. החשיכה שלי איבדה מאחיזתה.


אני מכה קלות בעקבי בצלעות הסוסה. היא יוצאת לדרך בדהרה פראית ואני מחזיקה חזק ככל האפשר.


שובי אלי. אני לא שומעת את המילים כמו שאני מרגישה אותן, מרגישה את הכמיהה הבוערת בקרבי ומחלחלת לעצמות. אני זקוק לך. שובי אלי.


התזכורת לקשר שלי עם סבסטיאן מאיצה את הדהירה. אני לא יודעת אם אצליח להימלט ממנו, אם אוכל להשתיק את ייסוריו ואת שיברון לבו בעזרת המרחק לבדו, אבל אני נחושה לנסות.


"אני צריכה חדר ללילה," אני אומרת למוזגת מאחורי הדלפק בפונדק עלוב. קולי נשמע כמו זכוכית מנופצת, וכל שריר בגופי זועק מתשישות.


אני לא יודעת איפה אני או כמה רחוק רכבתי. אני רק יודעת שדהרתי מהר ככל שיכולתי הרחק מהארמון. רכבתי ללא הפוגה, חציתי כפרים וחוות חקלאיות, עד שלא יכולתי עוד להחזיק את עצמי על האוכף.


לא רכבתי הרבה מאז ילדותי, ואף פעם לא רכבתי שעות רבות כל כך ברצף או בשטח הררי כמו זה שרכבתי בו בשעות האחרונות. כשמסרתי את המושכות לנער האורוות בפונדק, רגלַי כבר זעקו במחאה.


למוזגת מאחורי הבר יש אוזניים מחודדות ושפתיים קפוצות. עיני התכלת הקרות שלה נוצצות בקשיחות של מי שחייה היו קשים. היא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, ואני יכולה לשער איזה מראה עלוב היא רואה. כתונת הלילה הלבנה שלי היא עכשיו בצבע של דרך עפר מאובקת, ואני בטוחה שפני לא נראות טוב יותר. שערי האדמוני באורך הלסת נהפך לסבך מלוכלך ושפתי סדוקות מצמא. "אני לא ארגון צדקה," היא ממלמלת וכבר פונה לשרת לקוח מבטיח יותר.


אני זורקת על הדלפק שקיק מטבעות. כישורי הגניבה הישנים שלי משרתים אותי היטב. זהב הפיות הזה הגיע אלי באדיבותו של אוֹרְק שיכור בפונדק שנמצא כשעה מערבה מכאן, שם תיכננתי בתחילה להעביר את הלילה. האורק הבחין בי בדרכי לשירותים וחשב שיתפוס אותי שם ויניח עלי את ידיו. אולי הייתי מותשת, אבל לא עד כדי כך שלא אצליח לעטוף אותו בחשיכה כה עמוקה שתגרום לו לבכות כמו תינוק ולהתחנן שאשחרר אותו.


המוזגת פותחת את השקיק ומציצה פנימה. עיניה העייפות מוארות לרגע. חיוך של ניצחון נמתח על שפתיה לפני שהבעתה הקפואה חוזרת. "זה מספיק." היא מחליקה אלי מפתח על הדלפק. "קומה שנייה, דלת אחרונה משמאל. אשלח את המשרתת להביא לך מים לרחצה."


אני לא יודעת שום דבר על כספם של בני הפיות - מה ערכו, למה לצפות תמורת אחד ממטבעות הזהב הנוצצים שלהם - אבל ברור שמסרתי לה סכום משמעותי, והיא חושבת שאפשר לנצל אותי. אני מרימה גבה. "אצטרך גם ארוחת ערב."


היא ממהרת להנהן. "כמובן."


קלי קלות. "ובגדים כלשהם. מכנסיים וחולצה. בלי שמלות."


השפתיים המקומטות שלה מתעקמות כשהיא מתלבטת. "אני לא מוכרת פה בגדים, והחנות של החייט כבר נסגרה היום." היא נאנחת למראה מבטי הקשוח. "אבל..." היא מסתכלת עלי לרגע. "בטח הבגדים שלי יתאימו לך. נמצא משהו."


אני מהנהנת ומתיישבת על שרפרף, לא בטוחה אם רגלי הרועדות ימשיכו להחזיק אותי אפילו עוד רגע אחד. "אני אוכל את ארוחת הערב שלי כאן."


היא מכניסה את השקיק למקום מסתור ואז פוקדת על ילד קטן בנביחה להביא את ארוחת הערב שלי. הוא ממהר להסתלק משם בראש מושפל. כשהיא מפנה אלי את עיניה הקרות, מבטה נעשה מחושב. "מאיפה הגעת?" היא שואלת.


אני צוחקת, אבל העייפות הופכת את הצחוק לרחש עמום. "את לא תכירי את המקום."


היא זוקרת גבה. "אני מכירה את רוב המקומות. אפילו ביליתי קצת בחצר הצללים בזמן המלחמה."


אני רק מושכת בכתפי, מניחה שהיא חושקת במטבעות יותר מדי ולא תתעקש על תשובה. "שום מקום מיוחד."


היא מרחרחת את האוויר ואני תוהה מה היא קולטת. האם נודף ממני ריח של בת אנוש אף על פי שנהפכתי לבת פיות? האם היא מזהה עלי את ריח הארמון? בני פיות ידועים בחושיהם החדים ללא רבב, אבל בשעות המעטות שחלפו מאז השינוי בגופי גיליתי שהמודעות המוגברת לכל צליל, מראה וריח רק מסיחה את דעתי. העוצמה המציפה הזאת היא חסרת תועלת.


הילד חוזר, בשקט מוחלט. המוזגת לוקחת מידיו קערה עם נזיד וצלחת עם לחם ומניחה אותן מולי. "כל עוד את לא מביאה לי לכאן צרות, אני לא צריכה לדעת שום דבר. לפעמים עדיף ככה." היא רוכנת מעט כדי להביט לי בעיניים. "את מבינה?"


אני קופאת כשהכף הראשונה של הנזיד בדרכה לפי. מה היא חושבת שהיא יודעת עלי? "בטח."


היא מהנהנת בחדות ופונה לשרת לקוח אחר בקצה הבר.


אני בקושי מחזיקה מעמד על השרפרף כשאני דוחפת את הנזיד לפי. אני לא אמורה להיות עייפה כל כך, אפילו בהתחשב בשעות הארוכות על גב הסוסה, אבל גופי הרוס. למרות הפיתוי להתעלם מהבטן ההומה וללכת לחדר, לעלות למיטה ולהיכנע לשינה, אני יודעת שעלי לתדלק את עצמי לקראת מה שמצפה לי.


ומה בדיוק מצפה לי?


אני מדחיקה את השאלה. אני לא יודעת לאן מועדות פני או מה אני עומדת לעשות. אני חייבת להתרחק מהארמון - להתרחק מסבסטיאן. אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר כרגע. לא על כך שאיני ערוכה להיות לבד בארץ הזרה הזאת, וללא ספק לא על כך שלעולם לא אוכל לחזור הביתה עם האוזניים המחודדות וחיי הנצח החדשים שנכפו עלי.


לעולם לא אוכל לחזור לאלורה.


לעולם לא אוכל לבקר את אחותי.


אורק גדול ממדים מתיישב במקום הפנוי לצדי. גובהו כמעט שני מטרים, אפו פחוס, עיניו קטנות ושחורות, ושתי שיניו התחתונות מזדקרות החוצה משני צדי שפתו העליונה. הוא ענקי, כולו שרירים - כמו כל האורקים - ועצם נוכחותו גורמת לי להרגיש קטנה ושברירית. אני מרכינה את הראש, מקווה שלא יבחין בי. אחרי המפגש שהיה לי עם אחד מבני מינו לפני שעה, אין לי רצון למשוך את תשומת לבו.


"בירה?" שואלת המוזגת ושפתיה הקפוצות מכבדות אותו בחיוך קל.


"אַיי. וארוחה. חתיכת יום נורא."


היא מושכת בידית המזיגה ומוזגת לו את המשקה. "כן?"


"כן, הטמאים קיבלו בחזרה את הכוחות שלהם."


טמאים?


המוזגת צוחקת. "כן, בטח."


"לא, לא." הוא מניד בראשו. "אני רציני."


היא מושכת בכתפיה. "אם המשמעות היא שתוכל שוב לפגוע בהם, הייתי מצפה שתשמח." נימת קולה מרמזת שהיא חושבת שהוא לא רציני.


"אני לא משקר. קרה בן לילה במחנה של הילדים. החארות הקטנים הרגו עשרה מהשומרים שלי לפני שידענו מה קורה. שמונה־עשרה השעות האחרונות היו מהומה גדולה, עד שהזריקות הגיעו."


המוזגת מצטמררת. "אני לא יודעת איך אתם מכניסים את הרעל הזה למישהו."


"בקלות." הוא מחקה תנועת הזרקה.


היא מנענעת את הראש. "חטפתי מנה כזאת בזמן המלחמה. הרגשתי שאני מתה."


כשג'אלק היה אסיר בארמון הזהב, הוא קיבל זריקות שחסמו את כוחות הקסם שלו. אלה הזריקות שהם מדברים עליהן עכשיו? גם לילדים מזריקים את זה?


כשאני קולטת שהמוזגת מסתובבת אלי וזוקרת גבה, אני מבינה שאני בוהה. אני משפילה שוב את המבט.


"עדיף להרוג אותם," רוטן האורק, "אבל קיבלנו פקודות. היא רוצה את החארות האלה בחיים."


ילדים. הוא מדבר על הילדים של ממלכת אנסילי שנמצאים במחנות שלה.


זעם מרתיח את דמי. אני שונאת אותם, כל אחד ואחד מהם. בני הפיות הם יצורים שקרנים ומניפולטיביים. אלמלא האכזריות והמזימות הפוליטיות שלהם, אולי הייתי בבית עכשיו, עם ג'ס. אבל אני כאן, לבד וחסרת תכלית. שבורה ותקועה בגוף חדש ואלמותי שמעולם לא ביקשתי.


אבל הילדים? הם אולי בני פיות, אבל הם חפים מפשע. נתלשו מהוריהם ונכלאו כחלק ממאבקי כוחות אינסופיים בין שתי חצרות שמראש החזיקו בכוח רב מדי. זה פשוט נורא.


מעולם לא נכלאתי רשמית, אבל כל ילדותי הייתי כבולה לחוזה נצלני. אני יודעת איך זה להיות יתומה, ואני יודעת איך זה כשחופש הבחירה נגזל ממך על ידי אלה שכוחם רב כל כך עד שהם לא רואים אותך. הם רואים רק את התאווה שלהם לעוד כוח, לעוד שליטה.


המוזגת מחליקה קערה מול האורק ומטלטלת את ראשה. "אז הקללה באמת הוסרה?"


"אַיי."


היא נאנחת. "מצטערת לשמוע על השומרים שלך. תצטרך חדר?"


הוא דוחף כף גדושה לפיו ולא טורח לבלוע לפני שהוא שב ומדבר. "כן. צריך כמה שְׁעות עין־עצומה לפני שאני חוזר."


היא שולפת מפתח מהלוח שמאחוריה ומטילה אותו מולו. "תיזהר הלילה, שומע?"


האורק נוהם בתגובה וממשיך לדחוף נזיד לפיו.


בטני מתכווצת מהמחשבה על ילדים שמזריקים להם רעל לנטרול כוחות קסם, מהמחשבה שמלכתחילה הם כלואים. הטמאים, כך הוא כינה אותם. האם זה המונח שמתאר אסירים או את בני אנסילי? נדמה לי שאני כבר יודעת את התשובה, והיא מבעירה בתוכי אש.


אני מסיימת את ארוחת הערב בכוח, כי אזדקק לאנרגיה, אבל הלחם הוא כמו אפר בפה שלי, והנזיד שוקע בכבדות בבטני.


אחרי שהמוזגת מפנה את הכלים שלי, אני לוגמת לאט מהמים בזמן שהאורק מסיים את ארוחתו ומקבל תוספת. רק כשהוא מסיים גם אותה ומשמיע קולות סיפוק, אני מרוקנת את כוסי.


"את מוכנה למלא לי אותה שוב? אני רוצה לקחת את זה למעלה." אני מרימה את הכוס הריקה באוויר.


המוזגת מהנהנת וממלאת אותה מחדש מקנקן המים שלה.


אני מעיפה מבט אחרון לעבר השומר ופונה לכיוון גרם המדרגות. אני מסתתרת בצללים, מתעטפת בהם כך שאף אחד מהעוברים ושבים לא יבחין בי. אני מחכה בשתיקה, עפעפי כבדים, בזמן שהצללים מלטפים את עצבי המרוטים וגופי מתחנן למנוחה. אני מחכה ומחכה, עד שהאורק מופיע לבסוף בגרם המדרגות ועולה לקומה השנייה.


לאור נרות קל יותר להיצמד לצללים, ונשימותיו הכבדות של השומר מחפות על רחש צעדי. הוא עוצר בקומה השנייה ופונה לדלת שנמצאת במרחק שתי דלתות מהחדר שלי. כשהוא פותח אותה כדי להיכנס, אני שמה לב שהיא נפתחת לכיוון המסדרון ולא לתוך החדר. מושלם.


ברגע שהוא בפנים, אני הולכת לחדרי. הוא צפוף, חשוך ומעופש, אבל יש מיטה וגם, כמובטח, בגדים ודלי מים חמים לרחצה. אני מרוקנת את הכוס שלי, ממלאת אותה במי סבון וחוזרת למסדרון. אני מניחה את הכוס בדיוק מול דלתו של האורק כדי שתתהפך כשהדלת תיפתח. הייתי שמחה להטמין מלכודת מתוחכמת יותר, בעזרת כוחות הקסם שלי, אבל אני לא שולטת בהם מספיק ולא בטוחה שמלכודת כזאת תחזיק מעמד בזמן שאישן.


אני מותשת וחסרת סבלנות, האינסטינקטים שלי במאבק פנימי. יש בי חלק שרוצה לישון לנצח, וחלק אחר שרוצה לצאת מכאן מיד כדי לעזור לילדי אנסילי. אבל אין לי מושג לאן ללכת, או לתוך מה אכניס את עצמי, ואני זקוקה נואשות למנוחה.


אני חוזרת לחדרי, פושטת את הכותונת המלוכלכת ומקרצפת את העור עד שהוא מעקצץ.


בזמן שאני מתרחצת, אני מבחינה באבן הברקת התלויה בין שדי. סבסטיאן נתן לי אותה בטקס הקישור שלנו. זה נראה כמו מתנה מתחשבת כל כך - תכשיט מתאים לשמלה שאחותי עיצבה עבורי - אבל עכשיו זאת תזכורת קרה לבגידה. אני מתפתה לקרוע אותה מעלי ולזרוק אותה לאשפה, אבל מתאפקת. אין לי כסף ואולי אזדקק למשהו שאוכל למכור בהמשך הדרך.


אני מעבירה את ספוג הרחצה על עצם החזה, מתעלמת מהרוּנה החקוקה על עורי, סמל לקשר הנשמה שלי עם סבסטיאן, ממש מעל הלב.


עבר רק יום אחד מאז שהתרחצתי בפעם האחרונה, אבל נדמה שחלפו חיים שלמים מאז שהכנתי את עצמי לקראת סבסטיאן וטקס הקישור שלנו. הייתי כל כך מלאת שמחה וציפייה. עכשיו אני מרגישה רק את כאב הבגידה הצורב, את הזרם היציב של רגשותיו זורם אלי דרך קשר הנשמה, כמו גלים המתנפצים אל שובר גלים מתפורר ומאיימים להטביע אותי.


אני אוהב אותך. אני זקוק לך. תסלחי לי.


אבל סליחה נראית רחוקה ובלתי אפשרית לא פחות מחזרה אל חַיי בממלכת בני האדם. סבסטיאן גזל ממני את מה שנשאר מיכולתי לבטוח בו ברגע שנקשר איתי בטקס. הוא גרם לי להאמין שהוא רוצה בקשר מתוך אהבה. קשרתי את נשמתי לנשמתו כדי שיוכל להגן עלי מפני אלה שישימו קץ לחיי רק כדי לגנוב את הכתר. והוא הניח לי לעשות זאת. הוא הניח לי להשתתף בטקס, שידל אותי לעשות זאת, כשהוא מזין אותי בנתחי אמת שבחר בקפידה לצד שקרים סדורים ומפתים. הוא ביצע איתי את הטקס אף שידע שהקללה ודם הצללים שזורם בגופו יהרגו אותי, אף שידע שאצטרך לשתות את השיקוי ולהיהפך לבת פיות כדי לשרוד.


והוא עשה את הכול בשביל כוח. בשביל אותו הכתר שפִין ומורדאוס ניסו להשיג, והוא גינה אותם על כך.


סבסטיאן לא טוב יותר מכל האחרים, ועכשיו אני קשורה אליו בקשר נשמה. לנצח נצחים. עכשיו אני חשה אותו, כאילו הוא חלק ממני.


אני דוחקת הכול הצדה. את הרגשות שלו. את הרגשות שלי.


זה יותר מדי. גדול מדי. ואף על פי כן קטן. יש מחנות שלמים של ילדים שמסממים אותם וכולאים אותם לטובת מטרותיה המרושעות של המלכה. ילדים חפים מפשע, חסרי כל שליטה על נסיבות חייהם, בדיוק כמו שהייתי אני כשחתמתי על החוזה עם מדאם וי, רק כדי שג'ס ואני לא ניזרק לרחוב.


כששמעתי על המחנות, הזדעזעתי. פין סיפר לי שכשהמשמר של מלכת הזהב תפס בשטחה בני פיות מחצר הצללים, היא הפרידה את הילדים מהוריהם ושלחה אותם למחנות, שם שטפה להם את המוח - לימדה אותם שבני האור נעלים יותר, ראויים יותר, ושעל בני הצללים לשרתם.


כל נים בגופי זעק שהמחנות האלה הם סימן לכך שאסור לי לבטוח בבני האור, אבל ההבטחה של סבסטיאן שהוא "מתנגד" למחנות הרגיעה אותי. לא אתן לאף אחד לשחק לי בראש. לא ארד לרמתו של סבסטיאן ואתבוסס בצרות שלי בזמן שאני מסוגלת לעזור. לא אתנהג כמוהו ואעלים עין ממעשיה המרושעים של אמו. אעשה כל שביכולתי כדי לעזור לילדים האלה - ולו רק כדי לשבש את תוכניותיהם של סבסטיאן ואמו.


אני תקועה כאן. אני בת פיות. אבל אני לא חסרת אונים ולעולם לא אהיה כמוהם.


התשישות עוזרת לי להשתיק את מחשבותי המשתוללות. אני רוצה לישון כך, עור נקי על מצעים נקיים, אבל אתאמץ ואלבש את הבגדים החדשים. לא ארצה לבזבז זמן על התלבשות ברגע שהמלכודת תופעל. אני צריכה להיות מוכנה לתזוזה.


אני נכנסת למיטה ובקושי מספיקה להתעטף בשמיכה וכבר שוקעת בשינה.


אני חולמת על חשיכה. על שמיכה של כוכבים מנצנצים שאני מביטה בה. על קולו של פין מאחורי.


כל כוכב בשמים זוהר בשבילך, אבריאלה.


המיחוש בחזה שלי מתעצם ונהפך לרפרוף כנפיים, ואני עפה, דואה בשמי הלילה החשוכים, יד קטנה אוחזת חזק בידי. אני אפילו לא מופתעת כשאני מביטה ורואה את עיניה הכסופות של לארק ואת חיוכה הרחב. אחייניתו של פין הופיעה בחלומותי בעבר, בדרך כלל כדי להזהיר אותי ממשהו או לחלוק נבואה סתומה. הפעם, אני מבינה, המעשה לא יקצר את חייה. הקללה של מלכת הזהב הוסרה כשהבן שלה לקח את כתר אנסילי. עכשיו בני הצללים יכולים להשתמש בכוחות קסם בלי להקריב את חיי הנצח שלהם.


לפחות יצא משהו טוב מהבגידה של סבסטיאן.


הרשת הכסופה על מצחה של לארק זוהרת כשאנחנו עפות בין כוכבים מנצנצים בשמי הלילה, אבל פתאום אנחנו צוללות מטה, ושלוות הלילה מתפוגגת. אנחנו נוחתות במרפאה מוזרה, אפופת דממה מעיקה. לאורך הקירות ניצבות שורות של מיטות, ובהן ילדים שישנים שינה עמוקה.


"הם נראים שלווים כל כך," אני לוחשת.


שפתיה של לארק מתעקמות בחיוך מר והיא נראית מהורהרת. "יש במוות שלווה מסוימת, אבל בעקבותיה יבוא חוסר שקט... אם תיתני לזה לקרות."


אני מנידה בראשי בבלבול. "אני לא מבינה מה את מנסה להגיד לי." הכוח המיוחד של לארק הוא ראיית העתיד, אבל היא מעולם לא הראתה לי חיזיון ברור כל כך.


"הם מחפשים אותך," היא אומרת בעיניים נוצצות. "את חייבת לחזור הביתה. למען הילדים. למען החצר."


אני מטלטלת את הראש בתסכול. "אין לי בית," אני לוחשת. אחותי היא היחידה שבאמת אכפת לה ממני, והיא רחוקה כל כך עכשיו, בממלכה שאני כבר לא יכולה לדרוך בה, לא אחרי שנהפכתי לבת פיות. "סבסטיאן מחזיק בכתר. אני מצטערת."


היא מצמידה אצבע זעירה אל שפתי, משתיקה אותי בעדינות. מבטה נודד מעבר לכתפה אל הלילה האפל. "תקשיבי," היא לוחשת. קול צעקה נשמע במרחק, מהדהד כמעין קריאה מעולם אחר. "הגיעה השעה."