#
זה ספר שעוסק – תחזיקו חזק! – בעובדה המצערת שבני האדם אינם שווים. הם לא אחים. הם לא ערֵבים זה לזה. והם גם לא טובים. העובדה שבויל כתב על זה ספר, ושכל כך הרבה קוראים (חמישה בסימניה) כתבו שזה (לפחות) ספר טוב, גרמו לי להרהר בעובדה שאפשר לכתוב ספר על תופעה ידועה כאילו היא איזו תופעה איזוטרית, שגרמה לסופר תגלית: תראו מה בני האדם עושים זה לזה!

יש פה סיפור על שני זוגות, שאינם מכירים זה את זה והמפגשים שלהם מקריים והם בקושי מודעים להם. הראשון, לפי סדר ההופעה, הוא זוג אמריקאי מייצג: הוא חובב טבע, שכותב טור שבועי באיזה ביטאון לבעלי עניין. הוא מצפוני, מחוייב לענייני כדור הארץ ומשפחתו, מטפל היטב בבית הגדול, בילד של זוגתו ובכלביה. היא סוכנת נדל"ן מצטיינת, מוכרת לאנשים בתים וחלומות. הזוג השני הוא זוג מקסיקנים, מהגרים בלתי חוקיים. הוא בסוף שנות השלושים שלו, כבר היה כמה פעמים בארץ הגרינגוס. הוא מוכן לעשות כל עבודה ולהתבזות כמעט בכל ביזיון כדי להרוויח את לחמו ואם אפשר – גם קורת גג קטנה. היא בת 17, יפה ופורחת, בתחילת הריונה, חונכה להיות צייתנית ולשתוק, בטח כאשר גבר מדבר. שניהם לא יודעים מילה באנגלית ואין להם מטבע שלא הרוויחו בעבודה קשה ומסוכנת. הספר משוטט בין שתי התרבויות הנעות על מסלול התנגשות: המקסיקנים מוכרחים לשרוד. אבל הם מלכלכים את השכונה היוקרתית בה גרים האמריקאים. מורידים את ערך הנכסים. מעלים את מפלס האלימות של המארחים בעל כורחם, שדימוים הליברלי והנאור נסדק מול המציאות.

בויל הוא סופר טוב. לא רק שהוא יודע לכתוב ולתאר, הוא אמין ואינו משתמש במניפולציות הגורמות לקורא להזדהות עם "המסכנים". מצד שני הוא בהחלט מציג את המקסיקנים במלוא מסכנותם ואת הלבנים כאלה שהליברליות שלהם מודבקת לא טוב. אתגר אחד והיא מתעופפת ברוח. בויל גם הוא, כמו גיבוריו, שבוי בהומניות הליברלית ונותן עדיפות לדמויות המסכנות בסיפורו, כשבסופו של יום מתבר שהם גם הגונים ואנושיים יותר.

הסיפור שבויל מספר מוכר בכל מדינה שיש בה מהגרי עבודה ומהגרים לא חוקיים. רק שקל לנו יותר להזדהות עם מסכנים מעבר לים. בכל פעם שמישהו כותב על היחס לשחורים באמריקה – מיד יש מקהלת מגָנים בין הקוראים. וזה ברור. כל אחד מעדיף להיות ליברלי על אחרים, לגנות מעשי גזענות שפלים של אחרים.

אבל, כמו שכבר אמרו מזמן – הגמל לא יכול לראות את דבשתו.

יש לי חבר לפני כמה שנים היה לו תאונת דרכים. זה היה בחורף בגשם והוא נסע בעיר פתאם הגיע למעבר חציה ואחד בא על אופניים מהצד ונסע מהר והחבר שלי לא הספיק לעצור נכנס בו. הבחור נפל והחבר שלי יצא מהאוטו רצה לראות מה קורה איתו. ההוא קם צולע תפס את האופניים שלו והתחיל הולך משמה. חבר שלי בא לעצור אותו כי רצה לקחת אותו לבית חולים אבל הבחור לא הסכים שום דבר. רק רצה ללכת. החבר שלי קלט שזה מישהו שמפחד. זה היה בחור מה שקוראים פליט והוא בטח לא היה לו אישור ופחד שיסתבך עם המשטרה. חבר שלי ניסה לשכנע אותו שיקח אותו לאיזה מקום בתל אביב שיש שמה רופאים בשביל הפליטים ולא שואלים שמה שאלות אבל הבחור לא הסכים שום דבר.בסוף בא לשמה איזה חבר של הבחור הזה והלך עם החבר שלי לבית מרקחת בשביל שיקנו דברים כמו יוד וכדורים בשביל כאבים שייתן לבחור. אחרי זה הוא גם עשה טלפון למשטרה בשביל להגיד להם שהיה לו תאונה. הם רק רשמו את זה אצלם אבל לא עשו שום דבר שהוא לא היו לו פרטים על הבחור.

מתי שקראתי את הספר חשבתי על הבחור הזה. אני לא יודע מה קרה איתו. אולי הוא לא היה יכול לעבוד איזה זמן ואולי אפילו נשאר לו איזה פציעה ולא היה יכול לטפל בזה בגלל המצב שלו. שאתה חושב על זה אתה לא תופס איך זה שבן אדם גר במקום ואין לו אפשרות לעשות דברים שאצל כל אחד אחר זה נראה הכי בסיסי. גם עכשיו עם הקורונה אני חושב על כל האלה שגרים פה ושעכשיו אין להם עבודה ואפילו ששילמו ביטוח לאומי בגלל שהם אין להם שום זכויות אז הם לא מקבלים כלום. אפילו המענקים או אבטחת הכנסה הם לא מקבלים אפילו שאין להם מה לאכול ואפילו ששילמו עד עכשיו וזה בגלל שהם לא נחשבים אזרחים אפילו שגרים פה כבר הרבה זמן. יש מהם אפילו שנולדו פה.

הספר הזה נותן לך לראות אותם. זה באמריקה והאלה שבספר הם מקסיקנים אבל זה נראה בדיוק כמו שכאן. וגם הוא מראה לך את האנשים של המדינה יעני כמו אנחנו איך שאנחנו אפילו אם חושבים על עצמנו בתור מה שקוראים אנשים הומניים איך שאנחנו רק מפחדים על עצמנו ולא מזיזים את האצבע שלנו אפילו שאנשים על ידינו אין להם מה לאכול. אנחנו רק עושים עוד גדר מסביב לבית שלנו ושומרים אותם בשכונות שלהם שלא יתקרבו אלינו וכל אחד מאלה אפילו אם הוא בנאדם ישר ומה שקוראים הגון אנחנו ישר חושבים עליו דברים לא טובים. 

אני לא אומר שאין אנשים מהם שהם הולכים בפשע. חלק בגלל שזה לא מפריע להם וחלק אולי בגלל שלא נשאר להם ברירה בשביל שיביאו אוכל לילדים שלהם אבל אנחנו בלי לבדוק עושים במחשבה שלנו את כולם אותו דבר וגם לא עוזרים להם. עכשיו אני ראיתי שיש קצת אנשים שדוקא מנסים קצת לעזור להם גם בתל אביב וגם בפתח תקוה אז עשיתי תרומה בשביל זה. אני מקוה שזה יעזור.

כמה נעים היה להאמין באמונה שלמה שפיך וליבך שווים.
כמה נעים היה להאמין שאתה באמת ובתמים יפה נפש.
וכמה מזעזע ומרעיש עולמות היה להבין פתאום באמצע החיים שבעצם אתה לא כזה להיט. שבעצם גם אתה נגוע בגזענות ובדעות
קדומות, שאתה לא כזה נשמה כמו שחשבת.
סליחה, הייתי חייבת לסגור עניינים עם דילייני, אחת הדמויות הראשיות בספר.
רקע: שכונת יוקרה קליפורנית שקטה ומטופחת. המהגרים בסביבתה ברובם מקסיקנים.
בויל עשה עבודה טובה בהארת הדילמה של נושא ההגירה (חוקית ולא חוקית). הוא מציג את מצוקות שני הצדדים: חיים בפחד מתמיד ממעצר ע"י משטרת ההגירה, עוני מחפיר, אבטלה, ניצול, בוז ושינאה - כל אלה נחלת המהגרים.
ומשכך, לא פלא שהם מהוים איום על החברה, שלמעשה מובילה אותם במחדליה לפשיעה ואלימות ובכך יורה לעצמה ברגל, ומייללת שירו בה...
מצד שני מתאר בויל בהרחבה גם את השלכות מצוקת המהגרים על הקהילה. וכך, למרות שהקורא אמור, אולי, להזדהות יותר עם המהגרים (גם כי זה פוליטיקלי קורקט, וגם כי סיפור חייהם של זוג המהגרים המקסיקנים הלא חוקיים שעומד מול סיפורו של דילייני ומשפחתו מזעזע ולא אנושי) הוא מוצא את עצמו מזדהה גם עם אלה שנפלשו, שמתמודדים עם האלימות והפשע, חוששים מהזרים שמסתובבים בקרבם.
וכך מוזנת לה מדורת הגזענות בעוד ועוד גחלים, ומי שיכבה אותה - אין.
לא במקרה מיקם בויל את עלילת הספר בשכונת יוקרה מרוחקת מהעיר ומוקפת טבע. המיקום של גן העדן הזה מדגיש את ההבדלים בין תושביו לבין המהגרים שיצרו מובלעת ש"מלכלכת" את אידיליית השפע והנוחות. ומכיוון שמדובר באוכלוסיה שכזו, נקודת המוצא של הקורא אף היא נגועה בדעה קדומה: מי אתם? אסופה של אנשים מפונקים, מרופדים, שחושבים שהכל מגיע לכם רק כי אתם מלאים בכסף.
אז המהגרים סובלים, וכתוצאה מכך החברה הקולטת אותם (או יותר נכון - המקיאה אותם מקרבה) סובלת, והשינאה בין הצדדים מפעפעת, ואין חדש תחת השמש.
ובקיצור: ספר מרתק, כתוב היטב, שנושאו דילמה קשה ולא פתורה גם במקומותינו.

הכתיבה של טי.סי בויל מצויינת, חשוב להגיד כבר עכשיו, כי ההסתייגות תגיע יותר מאוחר.
הוא שומר על עניין במשך כל העלילה, הדמויות שלו מעניינות ושומרות על הקול שלהן, הוא מקפיד לטבל את הכתיבה שלו בתיאורים לא פשוטים ונדמה שמאחורי כל משפט יש איזו רמיזה או ביקורת סמויה.

קנדידו מול דילייני, קיירה מול אמריקה, מוסר עבודה אחד מול מוסר עבודה אחר, התיאור של הבית של הדה-רוסים מול תיאור הקניון שבו קנדידו ואמריקה חיים, ההתמודדות עם הפחד מול ההתמודדות מול הההצלחה.
כל הספר הזה מלא ניגודים וביקורת.
קנדידו שמקריב את החיים והבריאות שלו בשביל דולרים ספורים, בשביל אישתו, בשביל התינוק בבטן שלה, בשביל הפנטזיה והחלום האמריקאי, בשביל הכבוד העצמי שלו הוא דמות טראגית בכל מובן שהוא.
לעומדתו דילייני, שיש בו כל סממן של בחור טוב, ששומר על הסביבה, שמתנגד לגזענות, שאוכל בריא ושומר על הבן החורג שלו, שלא מתעצבן בקלות, שחי חיים שלווים עם הטבע, שנכנע לאישתו כל פעם שהיא רק פותחת את הפה שלה, הוא בעצם הדמות המעצבנת של הסיפור הזה.
הכניעה שלו, ההסחפות אחרי הזרם, הותרנות, העובדה שהוא לא יודע באמת לעמוד על שלו, וכשההשוואה לקנדידו מתקבלת בטקסט, לא ניתן שלא לחשוב שלו הוא היה במצבו של קנדידו - חבול, מוכה, מורעב, מתוסכל, חסר כבוד, עבודה וכסף - סביר להניח שהוא היה נכנע ממזמן.

הספר הזה יכול להוביל דיונים שונים ומשונים, ובגלל זה כ"כ הוא מצא חן בעיני. יש בו נקודות רבות שניתן לדון עליהם.
אבל הנה אחת שממש מציקה לי - מה לעזאזל קרה שם בסוף?
אני מודה ומתוודה שלא הבנתי איך הסיפור נגמר.
הרי אפילו לא ניתן לקרוא לזה סוף-פתוח.
אז.. מישהו הבין?

העטיפה האחורית של "מסך הטורטייה" אינה עושה עם הספר הזה חסד. התיאור של "זוג קליפורני" ליברלי אשר מהווה דוגמא לחלום האמריקאי מחד ו"זוג מקסיקני" המבקש להגשים את אותו חלום מאידך הופכת את הספר לכאורה למשהו רחוק מאיתנו. אלא שזה רק לכאורה. זוהי רק עטיפה לסיפורם של ה"אנשים השקופים", אלה אשר נמצאים בכל מקום ואף אחד מאיתנו לא ממש רואה אותם. הם צריכים, באופן מילולי, להיכנס מתחת לגלגלי מכוניתנו כדי שנראה אותם, בחטף, לא לפני שנחשוב שעלינו על מהמורה בכביש. מעבר לעובדה שהספר כתוב באופן קולח ותיאוריו מאוד משכנעים דבר אשר לכשעצמו מחייב קריאה, זהו ספר חובה לכל הליברלים שביננו אשר רוממות השוויון בגרונם אבל קולם נשמע, במקרה הטוב, מאחורי החומות שהולכות וסוגרות עליהם בין אם מטאפורית ובין אם בפועל (מרצונם כמובן). זהו ספר חובה לכל אלו שלא רואים את מנקה הרחובות האתיופי או הרוסי שדואגים לנקיון הרחובות בשכר רעב שנותן להם קבלן עבודה חמדן. זהו ספר חובה לכל אלו שלא רואים את פועלי הבניין הגרים בכלובים ואת כל המהגרים מאפריקה ואסיה. כישראלים, עלינו לשאת עיננו מערבה אל המתרחש באמריקה ולהבין שהמראה הניבט אלינו משם (דרך מסך הטורטייה למשל) הוא קדימון למה שיקרה אצלנו. הספר נכתב ב- 1995. מה שקרה אז שם, קורה היום פה. כל מה שהיינו צריכים זה לקרוא את זה בזמן ולהפנים. לא עשינו, אבל אולי עוד לא מאוחר. מומלץ מאוד.

ספר מצוין אשר חמק לגמרי מתשומת ליבם של הציבור והמבקרים בארץ. מעורר שאלות ומחשבות לגבי מי קובע ומשפיע מי יהיו הספרים המדוברים ומי לא. מדובר בסיפור רגיש ואנושי ביותר המפגיש ומעמת זוג ליברלים קליפורניים מבוססים ומלאים בעצמם עם זוג מהגרים מקסיקנים חסרי כול המנסים להסתנן לארץ המובטחת. העלילה נשמעת בנאלית אך הכתיבה לופתת את הגרון ולא מרפה גם זמן רב לאחר הקריאה. מומלץ מאוד וגם רלוונטי לסיטואציית מהגרי העבודה בארץ. ולמי שלא בטוח, גם הסופר אופיר טושה גפלה המליץ על הספר בראיון לעיתון "גלובס".