דירוגים › ישראל וציונות › הסטוריה

כיכר החתולות - מסע אל התת מודע הירושלמי. קודם כול, זהו שם גאוני, שילוב מוצלח ביותר בין שם מקום מוזר, ירושלמי בצורה כל כך מובהקת, אבל מוכר גם לתל אביבית מושבעת כמוני לתת כותרת שהיא גם מחקרית וגם מסקרנת. בקיצור, שעטנז ירושלמי, נראה הזוי אבל עובד ממש טו

ספר חובה לכל ישראלי שרוצא לדעת על המורשת.

בניגוד למה שאני וכנראה חלק גדול מהציבור חשב על בן גוריון שהוא חי חיי צניעות, מסתבר שיחסית לבני דורו לפחות מהאגף הפועלי הסוציאליסטי נראה שעוד משנות ה20 הוא חיי בתנאי רווחה ונוחיות באופן יחסית הרבה יותר משאר פשוטי העם באותה תקופה. קצר ולעניין, קולח,

הספר הזה הוא זריקת מלח בעיניים לאדם תמים שלא מצפה לכך, וזה למה עד כדי כך חשוב לקרוא אותו. למרות התוכן, המכאיב פיזית לקריאה, שמראה לאילו שחיתויות יכול לרדת (וזו בושה להשתמש במילה הזו-אדם), הספר כתוב בצורה שנונה וזורמת לקריאה. הספר גורם לך לרצות לצחוק

https://wp.me/p4kTCp-5BX ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?" (הוצאת דביר, 2020), מנתח את הלחימה בחזית הדרום בשלהי המלחמה, ואת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על שני הצדדים. הוא ממשיך למעשה את קודמו

לכאורה כבר נכתב הכל על מלחמת יום כיפור. לכאורה. הספר הזה נבנה ממארג של סיפורים אישיים של לוחמי שריון השלובים זה בזה לבלי הפרד. דמות המופיעה בסיפור אחד הופכת להיות המספרת בסיפור אחר על אותו ארוע ומעבר לו וחוזר חלילה. העדויות הולכות ומצטברות וכמו להבדי

בתקופת המילואים הראשונה שלו, עצר גיסי בתחנת אכילה לחיילים בצומת גלעד, כשהוא שומע איש אחד קורא, דבריו עולים ומתנשאים על כול: ״לחמנו בהם קשה מאד, פוצצנו כלי רכב שלהם בכבישים, פוצצנו את הרכבות שלהם, ירינו בהם ברחובות, פוצצנו תחנות משטרה, גם האצ״ל יחד אי

ספר צנום יחסית של פחות מ-200 עמודים כתבה אניטה שפירא על דמותו של בן-גוריון. לטעמי, מי שירצה להכיר את דמותו והתקופה הסוערת בה פעל, הספר הזה די בו כדי לסכם באופן כללי, בלי פרוט מייגע. הכתיבה אקדמית מאוד, יבשה, אבל למי שיש (מעט) סבלנות, יבוא על סיפוקו.

זוהי אוטוביוגרפיה של אליזבט אן פין שחייתה בארץ-ישראל בשנים 1846-1863. היא הגיע לארץ יחד עם בעלה שהיה הקונסול הבריטי בירושלים באותם השנים ג'יימס פין (שגם כתב ספר זכרונות עב כרס בשם "עתות סופה"). הספר כתוב מעניין מכיוון שהוא כולל קטעים קצרים בנושאי

כפי שאפשר להבין מכותרת המשנה "על שורשיו של השמאל הפוסט-יהודי", זה בעיקר ספר היסטוריה. אבל שלא כמו רוב ספרי ההיסטוריה, הספר הזה מתחיל עם הסוף. והסוף הוא בערך אביב 2000 כשכבר ברור לו למחבר אמנון לורד שתהליך השלום "אוסלו" היה בעצם טעות אחת איומה. עם

אוצר מסעות: קובץ רשימות עולי רגל לקברי אבות וקדושים אוצר מסעות הוא קובץ יומני מסע של נוסעים יהודים מתקופות שונות, מתחילת האלף השני לספירה ועד למאה התשע עשרה. רוב רובם של יומני המסע עוסק בתיאורי נופיה ואתריה של ארץ ישראל והדרך אליה. הספר מכיל 24 יו

הספר עלה על צפיותי, אבל אודה שציפיותי ההתחלתיות היו נמוכות. הרי מה זה להאשים מנהיגים מן העבר הרחוק ב"איוולת"? שלא כסופר בן זמננו שיודע את העתיד של העבר, מנהיגים מהעבר פעלו בזמן אמת , בידע חלקי, תחת לחץ, ותוך מגבלות מעשיות שהן כבר לא ידועות לנו. איו