“המצב קשה ואני לא מצליחה להתרכז מספיק כדי לכתוב סקירות. אי לכך ובהתאם לזאת אני מדלגת בקלילות על כמה ספרים שקראתי ואני עוד חייבת סקירה עליהם, ועוברת ללקט המעודכן מספריית הרחוב. בשולי, אני לא מבינה את הקטע הזה שבו ספריות ציבוריות לא נחשבות "מוסד חיוני" כדי להיפתח בתקופת חירום ועיתונים כן. אנחנו אמורים להיחנק עם דיווחי אקטואליה שהפכו מיושנים עוד ברגע שהדפיסו אותם, ועם תיאורי זוועה והפחדות, אבל אסור לנו להחליף קומדיה רומנטית או פנטזיה. באמת הגיוני.

לא משנה. את הספר הזה לקחתי מספריית הרחוב ביום שלמחרת התקיפה הישראלית באירן. לקחתי אותו כחלק ממסלול "נצחיה קוראת ציונות", וכפי שתראו בהמשך זה לא כל כך עבד לי הפעם, אבל אני יכולה להגיד שלפחות ניסיתי, ושכדי להפיק לקחים בפעם הבאה צריך לעיין בצורה טובה יותר במידע הגלוי ולא לקחת ספר רק כי הוא שם והכותרת נראית מתאימה.

מה הכותרת? "שישה יחידים", זה לא אומר הרבה, אבל כותרת המשנה מוסיפה "דמויות חריגות בארץ בשנות השלושים". אנחנו תיכף שוב בשנות השלושים, אז רצוי לציין שאלה שנות השלושים של המאה העשרים, תקופה די בוערת בארץ, טרום קום המדינה, עם עליית הנאציזם באירופה, גזירות הספר הלבן בארץ והמרד הערבי הגדול.

מי הדמויות? מה הקריטריון שלפי נבחרו? מה הופך אותן להיות חריגות, ועוד במקום ובתקופה שכנראה שאב אליו המוני חריגים מסוגים שונים? זאת אין הכותרת אומרת לנו. הכריכה האחרוית מפרטת יותר: זה סיפורן של שש דמויות שחיו ופעלו בארץ בשנות השלושים של המאה שעברה: אנשים יוצאי דופן שניסו למצוא פתרון למצב בו הלכו והידרדרו היחסים בין יהודים לערבים - פתרון שהפך בלתי אפשרי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. שישה יחידים אלה, יהודים, ערבים ואנגלים, לא היו אישים מרכזיים בתולדות עמיהם. עם זאת השאירו, כל אחד בדרכו, רישום בלתי נמחה על קורות אותם ימים, כאשר הערבים נוכחו שהם עתידים להפוך למיעוט בין היהודים שמספרם בארץ התרבה עקב הרדיפות באירופה". ובכן, יש כאן כבר רמז לאנכרוניזם נחמד למדי משום שהערבים שחיו כאן באיזור שהיה נקרא "פלשתינה א"י" לא חששו להיות מיעוט, ובכלל לא ראו את עצמם בתור גוף אתני נפרד מ"סוריה הגדולה" שהיתה החזון הנפוץ באותה תקופה. אם זה לא מספיק אז אפשר לראות את שם הספר באנגלית שבו "בארץ" הוחלף ב"Palestine". ראוי לציין שגם באנגלית לא ראו צורך לציין באיזו מאה מדובר.

הדמויות, חמישה גברים ואישה אחת, שני יהודים (מניה שוחט, יהודה לייב מאגנס), שני ערבים (מוסא אלעלמי וג'ורג' אנטוניוס) ושני בריטים (הנציב ארתור ווקופ, ו"הידיד" אורד וינגייט). למה דווקא הם? כי הדרה לזר בחרה אותם "כיוון שהיו דמויות יוצאות דופן בנוף ההיסטורי של אותן שנים". בעיני מניה שוחט ואורד וינגייט היו באמת זרים ומוזרים לתקופתפ ולחברה שבה הם חיו. ארבעת האחרים לא בהכרח. הסיפורים כתובים בפרקים נפרדים, אבל הדמויות פעלו באותו זמן ובאותו מרחב כך שהם צצים זה בפרקו של זה. אלה לא ביוגרפיות מקיפות, אלא תיאורים אישיים, חלקם מתוך ספרים ותעודות וחלקם מריאיונות והתכתבויות שערכה המחברת. הסיפורים נחמדים ומעניינים. הפרק על ווקופ היה מעניין ומאיר עיניים, הפרק על וינגייט קרינג'י כצפוי, כי זה היה אדם תמהוני ביותר. זה עדיין לא מספיק בשביל מסע הציונות שלי. הסיבה שהוא לא מספיק היא כי הספר, כתוב בעברית, יוצא בישראל בהוצאת הקיבוץ המאוחד על ידי ישראלית ילידת חיפה, הוא ספר פוסט-ציונות מובהק שמאמץ בכל מקום אפשרי את הנרטיב הפלסטיני. זה לא הסיפורים הגדולים, וגם לא ממש בחירת הדמויות (למרות שגם) כמו שזה המשפטים הקטנים פה ושם ומדברים על "הפלחים המנושלים מאדמתם בעקבות רכישת אדמות" ודברים בסגנון הזה שקצת הרסו לי את חווית הקריאה אבל בעיקר הוציאו את הספר הזה מהרשימה, כי מסע להבנת הציונות זה לא, למרות שזה האיזור של הארץ והתקופה המתאימה.”