דירוגים › עיון › הסטוריה של המאה ה- 20

ספר המתאר את תהליך ההמשגה של "הגזע" עוד מלפני עלייתם של הנאצים לשלטון ובמהלך כהונתם, כאידיאה המחפשת צידוק בענפי האנתרופולוגיה, פנומנולוגיה וביולוגיה. מעין ויטליזם שמוצא לעצמו צורה מדעית. ספר מאוד מסקרן ואיכותי מכיוון שהוא כתוב ברמה אקדמית גבוה במיוחד

פרשת פגישותיהם של "שלושת הגדולים" סטלין, צ'רצ'יל ורוזבלט בניסיון לתאם מדיניות משותפת כנגד גרמניה הנאצית עם פלישת גרמניה לרוסי (מבצע "ברברוסה) - מתוארת באופן מבריק ומעניין. מעבר לאפיון הדמויות של המנהיגים, הספר עוסק בעוד כמה דמויות שנמצאות לכאורה מאחו

אחד הספרים ההיסטוריים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. בורומה בחר בסוף המלחמה כנקודת המוצא שלו, וחשוב מזה - הוא מתמקד באירועים ש"אחרי המלחמה" כשהוא מעלה את השאלה "איך קמים מאירוע נורא וארוך כזה"? ובעיקר - מה עובר על האנשים והאומות. גם המנצחות ובוודאי שאל

זהו לא ספר, זהו ספרון. מאה עמודים. ועוד 30 עמודים של ביבלוגרפיה... אבל זה ספרון נהדר. אוברי הוא כטתב מוכשר שהופך את הסיפור ההיסטורי למעניין כמעט כמו סיפור בלשי. ובאותה הזדמנות מתגלים גם פרטים חדשים. אני, למשל, ידעתי תמיד שהמלחמה החלה ב1 לספטמבר. מהספ

ניחוח ספרים בשנת 2000 בערך ראיינתי את צבי אנקורי בן השמונים, שהיה מפקד בגדנ"ע בירושלים במלחמת העצמאות. אחרי שסיימתי לראיינו בעניין שלשמו באתי – קורותיו במלחמת העצמאות – דנתי עמו בערמוני אשתקד, ספרו על ילדותו בטארנוב שבפולין, פנינה ברוח סיפור על אהבה

כדי להבין את הפשיזם צריך לקרוא את הביוגרפיה של מוסוליני ומאד ממליץ גם על הביוגרפיה המרתקת של סטיבן אינגלנד, "נפוליאון - חיים פוליטיים" 2009 כדי לראות כיצד התפתח הפשיזם הקלאסי באיטליה של מוסוליני . אבל כדי להבין כיצד תפיסה פשיסטית דיקטטורית התפתחה

ממש כעת סיימתי לקרוא. זהו ספר שמתרכז באישיות הירודה של מוסוליני. אדם ללא כישורים רבים, מגולומן טהור ומגוחך עד כדי כך שנראה כפארודיה מהלכת של דמות ''הדיקטטור''. הספר כתוב היטב, קליל, אינו סוטה מעיקרי הדברים ומעניק הרבה חומר למחשבה לגבי האופן שבו אנו ב

"אי־אפשר להטיל ספק באכזריותה של המלחמה בצפון־מערב צרפת. ולמרות לגלוגיהם של התועמלנים הסובייטים, אין ספק שהקרב על נורמנדי הוא בר השוואה עם החזית המזרחית. בשלושת חודשי הקרבות איבדו הגרמנים קרוב ל־24,000 הרוגים ו־200,000 מחייליהם נשבו בידי בעלות־הברית.

קשה להאמין שהספר הזה נכתב ב-1937, ופורסם כמעט שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אריקה מאן מצטטת בחופשיות קטעים שהיטלר כתב במיין קאמפף, ולא יודעת עדיין מה הולך לקרות. אבל דבר אחד ברור - היא לא הייתה מופתעת כשזה קרה. היא אחת מהבודדים שראו מראש לאן ה

היסטוריה עובדתית ויבשה לכאורה שכתובה בסגנון קולח, שפה עשירה ובהירה ואנקדוטות קטנות שמאירות אותה מכיוונים לא צפויים. קריאה מרתקת.

"אני חושב שזה פשוט מהמם; לחשוב על החיים שהוקרבו למען העיקרון הזה, על המחיר הנורא ששולם ביום ההוא בחוף זה לבדו, 2,000 נפגעים. אבל הם עשו זאת כדי שהעולם יהיה חופשי. זה מוכיח מה בני אדם חופשיים מוכנים לעשות כדי לא להיות משועבדים" (הגנרל דווייט אייזנהאוא

אוסטנדה היא עיר קיט ציורית בבלגיה שטובלת בים הצפוני ובעבר היוותה יעד תיירותי פופולרי. אליה התנקזו באותו קיץ 1936 סופרים והוגי דעות – רובם המכריע יהודים - שגלו מגרמניה או נדדו מחלקים אחרים באירופה ומתנגדי משטר נאצי כמו וילי מינצנברג ואימגרד קוין. ה

האמת היא שלאורך רוב הספר לא ממש הבנתי את הקונספט. הסיפור רחב היריעה על מספר סופרים גרמנים ואוסטרים שהמשותף להם זאת הבריחה מהנאצים ומהבלאגן באירופה, מביא את התיאור הלא כלכך ארוך של כולם, כאשר אלה התאספו באוסטנדה, העיירה הבלגית הכביכול שקטה עם הים.

את הספר התחלתי לקרוא בדצמבר 2024. המניע היה נפילת שלטון אסד, רגע אחרי מלחמה בלבנון, וההרגשה שהמזרח התיכון עומד להשתנות באופן משמעותי. לקחתי את הספר כדי להבין מה ואיך עיצב אותו מבחינה מדינית לפני 100 שנים ויותר- עם המלחמה בין הטורקים לבריטים ויצירת המ

בעברי המפוקפק, אי שם בסוף שנות ה-80, למדתי צילום בבית הספר קמרה אובסקורה. באותן שנים שכן בית הספר ברחוב אלנבי בתל אביב, לא רחוק מפינת רחוב ברנר. אני חייב להודות שהתקופה בה ביליתי חלק ניכר מזמני בחדרי חושך עם אורות אדומים, זכורה לי כתקופה נהדרת של יצי

"הזיכרון של אותם גברים מורעבים והמומים, ששמטו את ראשיהם והשפילו את מבטיהם כשהסתכלנו עליהם מעבר לגדר, כמו כלב מוכה המתכווץ בהתרפסות מול המתעלל בו, מעורר רגשות שאין לתארם במילים־רגשות שלא ישכחו לעולם. הרושם שעשה עלי המראה של אותם אנשים מאחורי הגדר גרם