כדי להבין את הפשיזם צריך לקרוא את הביוגרפיה של מוסוליני / דניס מק־סמית 2004. אצל נפוליאון אפשר לראות מאפיינים פשיסטיים רבים, כמובן, בדיעבד. אבל כדי להבין כיצד תפיסה פשיסטית דיקטטורית התפתחה לפוסט פשיזם במסווה דמוקרטי , ספרים אלה לא יספיקו וכדאי לפחות, לקרוא את "האנטומיה של הפשיזם" של רוברט פקסטון (2009) ואת "פשיזם: מבוא" של קווין פסמור. כך אפשר לזהות את הפשיזם המודרני בישראל, במספר מדינות באירופה וכמובן בארה"ב של טראמפ.

סילברברג - מגדולי הסופרים של המדע הבדיוני - זוכה פרסי נבולה והוגו. ארכיאולוגים נוחתים על כוכב במערכת שמש כבויה בחיפוש אחר גזע תבוני במיוחד שחי בכוכב והשאיר בו שרידים רבים.

13 סיפורי מדע בדיוני כולל " ".... האיש האחרון ישב לבד בחדרו. פתאום נשמעה דפיקה בדלת ... ". בראון גאון וספריו בהתאם

שמעון אדף, 2008 פנים צרובי חמה, עם עובד
שתי התגלויות יש לפלורה. את האחת קל מאד לגלות. היא נמצאת מיד בפתח הספר, בפרק הראשון: יללת חתולים מיוחמים מעירים את פלורה משנתה, ילדה כנועה, פגומה, בת 12 .
כמה דקות לאחר מכן והיא כבר אוֹרי. ישות על טבעית כלשהיא, מברכת אותה: "קומי אורי כי בא אורך". מפה והלאה אורי הולכת ומצטברת, זוקפת ראש, מנהיגה ומורדת. לא בקלות, לאט לאט, שני צעדים קדימה ואחד אחורה, אבל במגמת עליה.
הישות לא חוזרת ואורי נשארת לבד מול העולם המתגלה לה בכיעורו, בטומאתו. מול משפחה, מול אם גוססת לאיטה, מול חברים בוגדניים, מול ניצול מיני. והיא מתקדמת ונסוגה.
רק ציציות ראשה נותרות לה להאחז בהם והיא אכן קופצת ואנו קופצים עשר שנים קדימה ואורי כבר נשואה + 1 והיא סופרת ילדים עם שלושה רבי מכר מאחריה.
בילדותה אחזה באורי קדחת הקריאה והיא מוצאת סדרת ספרים בספריה העירונית שמעולם לא הייתה בה, וקוראת וקוראת. לאחר שהפכה לסופרת והיא מתכתבת עם קוראים מעריצים, אנו הקוראים האמיתיים, מתחילים להטיל ספק שסדרת הספרים שקראה בילדותה ובכלל בכל הקורות אותה, האם אמת הם הוא פרי דימיונה.
זהו הספר הראשון שקראתי משל שמעון קדף ונשביתי בקסמו. עברית זורמת, גבוהה ופרחית כאחד. עברית ממקומות שונים. עברית של שכונות. התנועה הזו בין השפות הייתה לי הנאה צרופה.
ניסיתי לגלות את ההתגלות השניה של אורי. אני לא בטוח שמצאתי אותה ואולי לא זיהיתי אירוע כהתגלות. עוד קסם !
אחת הפנינות שבספר: אורי הסופרת נלחמת במקקים שפלשו לביתה המושכר באמצעות ספרים עבים במיוחד, בלתי קריאים, שקנתה במיוחד ככלי נשק.

נילי אשרוב, 2008 , שיכון צדיקים, מודן
"והנה עובדה היסטורית מדהימה: בגיל שלש התחלתי לקרוא. בגיל חמש כבר קראתי בלי ניקוד. הורי לא ידעו נפשם מגאווה על הישגי המופלא, אולי בגלל שלא ידעו שזה יהיה כמעט הישגי היחיד בחיים. באלבום המשפחתי רואים את אימי......אוחזת בכתפיה של ילדונת גמלונית ועקומת רגליים........ . ...בשלב מסויים שקלה אימי להפוך את האפרוח הקורא בלי ניקוד לתרנגולת מטילה ביצי זהב והציעה אותי לקרקס מדרנו.... מנהל הקרקס נורא הצטער כי בדיוק חתם עם קוראת בלי ניקוד אחרת, "אבל", אמר , תוך שהוא שולח מבט מלוכסן בסבתא רוח'ל, "האוהל של האישה הכי מכוערת בעולם עומד ריק ...."
וזה כבר בעמוד 143 מתוך 203 העמודים המתארים, סיפורים סיפורים, את קטעי חייהם של
תושבי שכונה דתית ציונית ברמת גן של תחילת שנות השישים. נילי אושרוב מתגעגעת מאד לילדותה והיא עושה זאת תוך שהיא יורה חיצי הבנה מתוך התנשאות, אהבה מתוך רחמנות, געגוע מתוך זילזול. אי אפשר שלא להבין אותה – אותנו. אנחנו, ילדים מסתדרים, מתגברים, ציניים ומודרניים להורים אשכנזים, פליטים שבאו משם, בימים הראשונים של המדינה, חסרי כל ומטען עצום של רגשי נחיתות. אם לא נהרוג אותם בחיבוק, איך ניפרד ?
אבל, למען האמת, קצת התייגעתי. אין דמות אחת נהדרת, לא פרובינציאלית, אור בקצה הנוף האפור. אפילו אושרוב עצמה, גמלונית, ממושקפת, עקומת רגליים, לא מוצלחת בכל מובן אפשרי. והיא בכל זאת שרדה את ילדותה, שלא קרה בה כלום אבל קרה בה כל מה שאפשר כדי לבנות חיים אחרים, שממרומם, אנו מסתכלים אחורה להורינו שהלכו וכלו מול עיננו, בעוד אנו מגדלים ילדים חדשים, אולטרה מתוחכמים, סופר ציניים, רודפי הנאות רגעיות. וכל זה ביד אחת. בשניה, הקמנו מדינה. בעצם לא הקמנו. הם הקימו. אנשים סתם, ללא טעם בבישול, ללא ידע בעיצוב, מסתגרים בדלת אמותיהם, מתבלים, נמסים ומתים בסוף. אבק אדם, מלט אפרורי, שהיה פעם הורינו. אבל רגע, בעצם גם הם לא הקימו. הם שרדו בדיוק כמונו. מומחים בהישרדות. אפילו הספרים שלנו והסופרות גם, עוסקים בהישרדות. אז מי לעזאזל הקים בכל זאת את המקום הזה? ומה יצא לנו מכל זה ?