“לספר, שמתאר את המאבק על שחרור פריז באוגוסט 1944, יש שלושה חלקים: האיום, המאבק והשחרור. כשהייתי בסוף החלק השני ידעתי כבר בדיוק מה אני הולכת לכתוב עליו. זה היה צריך להיות פחות או יותר ככה:

###

אם להיצמד רק לעובדות היבשות, אז ב-24 בפברואר 2004 נולדה בבי"ח מאיר תינוקת מתה.

אבל יש גם גירסא מפורטת יותר למה שקרה אז.

ב-23 באוקטובר בשעות הבוקר הגיעה אישה למוקד נשים ברעננה כדי לעשות בדיקת מוניטור היות שהייתה כבר בשבוע ה-40 להריון ולא היו לה צירים. הבדיקה נמשכה ונמשכה, הרבה יותר מהזמן שנדרש לה בדרך כלל ובסופה פגש אותה רופא וציווה עליה לגשת למיון בבית חולים.

היא הגיעה לשם לקראת הצהרים, קיבלה אותה רופאה צעירה מאד שהסתכלה על תדפיס המוניטור שאיתו היא נשלחה, אמרה שהיא לא מבינה למה הפנו אותה למיון ואחרי שחיברה אותה שוב למוניטור והסתכלה באולטראסאונד אמרה לה שהיא יכולה לזרז את הלידה. האישה שאלה אם זה חיוני והיא אמרה שלא, שהכל בסדר. היא שאלה אם אפשר שתלך הביתה להכין לשני הילדים שיש לה ארוחת צהרים ותחזור בערב. הרופאה אמרה שאפשר.

בערב האישה עזבה את הבית, נסעה לאכול לאפה בכפר סבא, לא רחוק מבית החולים, ואחר כך נסעה אליו יחד עם בן הזוג שלה. בדרך מהחניה אל המיון היא הרגישה פרפורים. לא של התרגשות. פרפורים ממש, כמו של מי שמנסה לשאוף עוד פעם אחת ואין לו אוויר. משהו פירפר בתוכה.

היא נכנסה למיון ואמרה לפקידה שזה מה שהרגישה. קראו לרופאה, אותה רופאה שבדקה אותה בצהרים. היא חיברה אותה למוניטור והסתכלה באולטראסאונד ואז יצאה וקראה לעוד רופא, מבוגר ממנה. אחרי שגם הוא בדק את האישה הופעל פתאם מן נוהל חירום, כשאף אחד מהם לא טורח לספר לאישה מה קורה, למרות ששאלה.

הם שאלו אותה אם אכלה והלבישו אותה בבגדים שלהם וגילגלו אותה על מיטה לחדר ניתוח. כשהגיעו לשם נתן לה הרופא איזה טופס וביקש שתחתום שהיא מוכנה שיעשו לה ניתוח קיסרי. היא שאלה למה והוא אמר שאין דופק. היא שאלה כמה זמן עבר מאז שהגיעה למיון והוא אמר שלמעלה משלושים דקות. היא שאלה אותו מה הוא חושב שהוא יוציא מהבטן שלה אחרי כל הזמן הזה בלי דופק והוא אמר שהוא לא יודע. היא לא הסכימה לחתום.

החזירו אותה לחדר לידה. היו שם היא ובן הזוג שלה ומיילדת אחת. היא לא בכתה אבל זלגו לה דמעות. בלי הפסקה. והיא הקיאה. הלאפה שאכלה התפזרה באופן שווה פחות או יותר על פני כל חדר הלידה. היא לא התכוונה שזה מה שיקרה אבל גם לא היה לה אכפת.

העבירו אותה לחדר אחר, נקי. שאלו אם היא רוצה אפידורל והיא אמרה שלא. היא לא חשבה שיכול לכאוב לה יותר ממה שכבר כאב. שעתיים אחר כך, קצת אחרי חצות, נולדה לה בת. היא לא ראתה אותה.

-

אם להיצמד רק לעובדות היבשות אז באוגוסט 1944 פריז שוחררה מידי הנאצים ע"י בעלות הברית.

אבל יש גם גירסא מפורטת יותר למה שקרה אז. היא נמצאת בספר.

###

זהו. לא התכוונתי להוסיף יותר כלום, אבל אז קראתי את החלק השלישי. המתח, העניין, כל מה שהצליח לרתק אותי בשני החלקים הראשונים כבר לא היה שם. ועדיין, אם רק לא תקראו בקפידה יתרה את החלק השלישי, זה ספר מצויין.”

“מה משותף לאנשים האמיתיים הללו: שארל דה גול, ז'אק שבן-דלמאס, דווייט אייזנהאואר, פרנקלין ד. רוזוולט, אדולף היטלר, ארנסט המינגוויי ואלה שהופיעו בסרט: ז'אן פול בלמונדו, שארל בויה, לסלי קארון, אלן דלון, קירק דאגלס, גלן פורד, איב מונטאן, מישל פיקולי, סימון סניורה, ז'אן לואי טרינטיניאן, אורסון וולס, מישל פוגן ועוד רבים וטובים?
אלה ואלה היו שותפים בספר ושחקנים בסרט "האם פריז בוערת?" נו, ואיך היה? כמו ששיעור היסטוריה בתיכון משעשע עם מורה המנסה עלינו בדיחות קרש ואנקדוטות עבשות.
אני מודע שאני שבוי של פריז. כל מה שקשור בה מדבר אלי, בעיקר הספרות וההיסטוריה שלה. מכאן שהספר דנן היה אמור להתאים ככפפה ליד, אבל היד הזיעה, הכפפה היתה לא נוחה ולבסוף נרשמה אכזבה רבתי.
באוגוסט 1944 היטלר היה מובס. בתחילת דרכו הוא לקח את האדריכל החביב עליו ומאוחר יותר שר המלחמה שלו אלברט שפאר לטיול בפריז. היטלר סבר ששער הניצחון יפה, אבל הוא רוצה גדול יותר, ששדרות השאנז אליזה רחבות ויפות, אבל הוא רוצה ארוך ורחב יותר בברלין. פריז היתה בשבילו משאת נפש, סמל של ניצחון מוחלט של הנאציזם, של הרייך השלישי שיהיה בן אלף שנים.
4 שנים שלט היטלר בפריז, כמעט ולא פגע בה ונתן לה להמשיך לחיות, אמנם קצת יותר רעבה, מובסת ומושפלת, אבל חיה ושלמה.
הרזיסטנס הצרפתי והמפלגה הקומוניסטית סברו שכיבוש חוזר של פריז בסיוע בנות הברית יביא לסיום המלחמה. מנגד, ב-1944 החליט היטלר לשלוח את הגנרל קוטליץ להגיע לפריז ולהתחיל בהשמדתה, שלא תיפול בידי בנות הברית. אבל ב-25 באוגוסט החליט קוטליץ להפר פקודה ולא להחריב את גשרי פריז ולהותיר אדמה חרוכה. מעשה זה יביא לכניסת בנות הברית בגדול ובעיקר לכניסתו של שארל דה גול, זה שחלם שנים על תפיסת השלטון בפריז בפרט ובצרפת בכלל.
הספר מתאר את כל זאת באופן מנומנם, עמוס באנקדוטות אמיתיות ובדויות לגבי הנעשה בפריז באותם ימים גורליים. מצד אחד, דרכו של קוטליץ, הנמנע מלהרוס את העיר היפה, מנגד, דה גול המגיע במטוס כמעט נטול דלק. מצד אחד "בושים" הנלחמים על פריז ומנגד, אנשי הרזיסטנס והקומוניסטים הנלחמים באומץ ומצליחים להשיב לעצמם את סמל המלחמה כולה.
האם יש מתח באוויר? באוויר כן, בספר לא. זה סיפור אחד (ועשרות אנקדוטות) הנמתח קצת יותר מדי, מאות עמודים הנפרשים על ימים אחדים, גורליים בהחלט, אבל לא מסופרים בכישרון מוכח.
סימנתי וי ואני לא ממליץ.
ומה להמינגוויי בסיפור הזה? היה עיתונאי וניסה להוביל כוחות בהתחזות.”

“ספר מעולה. ההיסטוריה נעשית מוחשית וברת נגיעה באחד מרגעיה היותר מרתקים. מאבקי כח פוליטיים, רגע שיא באיום על תרבות העולם, שקיעת אימפרית הרצח הנאצית ואופן מילוי הפקודות בצבא הנאצי השוקע. הכל מעורב בכתיבה רבת כישרון. אם יש דרך ללמוד על ההיסטוריה - זו הדרך.”

“למי שאוהב לקרוא ספרי תעודה היסטוריים, ייהנה גם מהספר הזה. הספר כתוב בפירוט, וברור שהסופרים השקיעו רבות בתחקיר. מלבד הסיפור המעניין על התקופה האחרונה של פריז הכבושה בהיבט ההיסטורי, משולבים בספר סיפורים על דמויות אמיתיות, מה שמקרב את הקורא לאותם ימים ולתחושות של האנשים עצמם, ולא רק תיאור יבש של המאורעות.
מעניין שהספר נכתב לפני כ-50 שנה, אך עדיין כתוב באופן מעניין וסוחף, גם היום. בהחלט מומלץ.”