לספר הזה יש דירוג גבוה באתר עברית, אז כנראה שהדעה שלי עליו לא פופולרית.
לדעתי, אין בספר הזה שום דבר מיוחד, הוא מאוד דל, לא מתעמק בדברים, וזה הופך אותו גם ללא הכי משכנע.

הסיפור עוקב אחרי אישה צעירה בשם שיינה, שגדלה במאה שערים, שהופכת להיות אומנת לילדה בת 4, והאבא של הילדה הוא בעצם ראש המאפיה היהודית בטקסס.
מעבר לכך שהסיפור הזה באמת לא כל כך שונה מהספר הקודם שקראתי, ולכן אולי אני קצת מזלזלת בו כי אין בו שום דבר מבחינתי שלא קראתי בעבר, הוא גם מאוד קיטשי בעיניי.
הדיבור בזמן הסמאט, החוסר בגרות של הדמות הראשית, זה שמייקל כאילו אומר ששיינה מדהימה עם הבת שלו, על איזה משהו קטן כמו לנקות את הידיים שלה עם מגבון - היו כל כך הרבה דברים מטופשים בעיניי.
שכאילו לא מסתדרים לי בשכל.
גם יש איזה קטע ששיינה באה מאיזושהי כת, ובאמת שמעבר לפלאשבקים שבהם רואים איך אבא שלה מתייחס אליה ומה הוא עושה לה - אין שום תוכן נוסף על הכת הזאת, או על החיים של שיינה מעבר לזה.

זה פשוט דל, זה שאביה מכנה אותה "שקיעה", כי היא מביאה רק חושך אחריה, וזה שמייקל מראה לה ששקיעה וזריחה נראות בדיוק אותו דבר - זה פשוט קיטשי ומטופש בעיניי.
לא ברמה שמעוררת סלידה אצלי באופן אישי, אבל כן, גורמת לי לחשוב פעמיים אם הסופרת הזאת בשבילי.
המשפט ממש נמצא על הכריכה: "הדבר היחיד ששונה בין זריחה לשקיעה זה המיקום. כל זריחה כאן זו שקיעה אצל מישהו אחר בעולם."
אני מצטערת אם זה נשמע למישהו עמוק ואני אולי קצת מעליבה עכשיו כשאני מזלזלת, אבל גם הביצוע והשילוב של המסר הזה בסיפור, היה לא משכנע עבורי.

זה הספר הראשון שאני קוראת של דיאן אל, ואני לא ממליצה עליו לקוראים כמוני שמקבלים קרינג' בקלות.
הוא הרגיש לי דל, לא מספק, וגם היו המון רגעים שהרגשתי עיוורת, כאילו לא מתארים לי מספיק טוב את הסצנות או את הדמויות סביבי, וזה גרם להכול להרגיש מטופש.
גם יש המון פרטים שהסיפור לא השלים לי, כמו למשל - בן כמה מייקל לעזאזל?!
אין מצב שפיספסתי את זה, אם זה היה כתוב בספר, הייתי קולטת, אני בת עשרים ותשע לא תשעים ושתיים, ואין לי שום בעיות זיכרון או קליטה.

אני אקרא את הספר השני בדואט, שעוקב אחרי זוג אחר, ובעיקר כדי לדעת מה לחשוב על הסופרת, כי הסיפור כאן עם הבעיות בקשר לדת, היה פשוט לא בשבילי.
אני דתייה, אז כאילו כל הקטע של להפוך את הדת למשהו מקסים ורומנטי - לי עושה קרינג'.
כאילו וואו, הם מדליקים נרות שבת, עושים קידוש, ושומרים נידה - איזה קסם. (אני צינית.)
לא בשבילי, ואני יודעת שזה לא בשבילי, ואני תמיד חשבתי שזה מטופש בתור דתייה בקטע שזה מרגיש שיטחי מאוד, כאילו כותבים על זה מבחוץ ולא באמת מתוך היכרות עם הדת.

לכן אני אתן הזדמנות לספר השני.
וכשאני אומרת הזדמנות אני מתכוונת שאני אקרא אותו, ואנסה ליהנות ממנו ולחשוב עליו בצורה חיובית.
אין סיבה שזה לא יעבוד, אלא אם כן יש משהו מהותי בכתיבה של הסופרת הזאת שאני פשוט לא אוהבת, כי זה סיפור אחר שלא משתמש בדת בדרך שלא מוצאת חן בעיניי.
החוסר שיכנוע בסיפור ממש הפריע לי, וזה כאילו גם חוסר שיכנוע רגשי, זה לא היה רק בגלל איך שהתעסקו פה בעניין של הדת.
גם הייתה איזושהי סצנה בסוף הסיפור, שפשוט לא הייתה אמינה בעיניי, וכן בכיתי ממנה, אבל היא לא הצליחה להוסיף לספר ערך עבורי, להפך, היא גרמה לי עוד יותר לחשוב שהסופרת לא מספיק העמיקה כדי לשכנע אותי בתור קוראת.

לסיכום, בעיניי זה היה שיטחי.
נהניתי לקרוא, אבל זה שאני נהניתי לא הופך את זה לספר שאני רוצה להמליץ עליו.
אני לא ממליצה עליו, במיוחד כי הוא לא מביא איתו שום דבר יוצא דופן בעיניי, אפשר למצוא את מה שיש פה בספרים אחרים, ואם יש פה משהו ייחודי לסיפור הזה, אז בעיניי הביצוע היה זול.

אבל שוב, 4.3 כוכבים באתר עברית, אז מה אני כבר מבינה.

הופתעתי לטובה מהספר.
בהתחלה לא רציתי לקרוא כי סוג של פיתחתי רושם מסוים לפי התקציר, שאולי זה קצת יותר מדי "מסע נקמה" עבורי.
אבל זה לא היה ככה, לנטליה היה מניע מאוד מוצק לדברים שהיא עושה, ואיך שהסיפור התפתח בינה לבין אלסיו היה מעניין ואפילו מותח.

זה קצת כמו סיפור מאפיה, אבל עם חוקים שונים, והרומנטיקה הרגישה לו כמו בספרי שלגי, אז היה פה עירבוב מעניין של דברים שאני מכירה, רק שזה היה פחות צפוי איכשהו.
נטליה מתראיינת ומתקבלת לעבודה כמטפלת של הבן של אלסיו, נינו שהוא בכיתה א', אז אני מניחה שהוא בן שש.
יש דברים שלא כתובים בתקציר, והם הפתעה כשמתחילים לקרוא את הספר, ולכן אני אומר שאהבתי את הספר הזה בעיקר בגלל ההפתעות הקטנות האלה.
הייתה פה אפלה שאהבתי, רגע השיא בסיפור לא היה צפוי כמו בספרי מאפיה אחרים, שזה בדרך כלל חטיפה או וידוי מזעזע על בגידה או על כך שהגבר הוא מהמאפיה.

זה סיפור שיחסית לספרי מאפיה אחרים שיצא לי לקרוא, מרגיש שלם, ועמוס מספיק מבחינת תוכן רגשי וחיבור בין הדמויות.
זה יותר הסגנון שלי, גברים אפלים שיש להם משיכה חזקה שהיא גם מעבר למינית, אל מישהי שהם לא מממהרים להתמסר אליה.
בתקציר כתוב שזאת בעירה איטית, ואני כן אוהבת בעירה איטית ובכל פעם שאני רואה את זה, זה כאילו מרגיע אותי כי רוצה להרגיש מתח וערגה - אבל אפילו שהסמאט פה לא מגיע מהר, אני לא חושבת שזה נחשב בעירה איטית בעיניי.
לדעתי זה פשוט קצב רגיל.

יש בספר הזה שילוב טוב של אפלה ורומנטיקה.
כי לרוב בספרים כאלה שבהם הגבר עוסק בהריגה ועינויים, האפלה היא גם ביחסים האישיים, בין אם זה יחסי מין קצת קשוחים מדי, או יחס אגרסיבי - פה דווקא הרגשתי שהיחס מאוד עדין ורומנטי.
השילוב של אפלה כללית, כי נטליה מתכננת להרוג את אלסיו, עם הרומנטיקה והמשפחתיות, הפך את הספר הזה להפתעה עבורי.
כי בדרך כלל זה לא ככה, בדרך כלל זה תשוקה סוחפת, מינית, חסרת היגיון, אגרסיבית - אבל פה היה משהו הרבה יותר איטי ושקול.

אני יודעת שיש לסופרת הזאת עוד ספרים, וזה הספר הראשון שקראתי, והוא גרם לי לרצות לבדוק את טרילוגיית בני האדונים שיצאה לפניו.
כי גם פה בסיפור, אלסיו הוא חלק מהארגון הזה, שהוא לא מאפיה, אז אני מניחה שיש איזשהו עולם שסופרת בנתה בטרילוגיה הקודמת, ואני מעוניינת לבדוק אותה.

זה הספר הראשון שאני קוראת מאת אבי חימנז.
יש פה פער גילים, אלכסיס היא רופאה במיון חירום, בת 37 שנפרדה מהחבר שלה הנרי שהוא מנתח, והיא מתחילה קשר שמבוסס בעיקר על סקס טוב עם דניאל, בחור בן 28.
זה רומן רומנטי ללא סמאט.

אבי חימנז כתבה עוד ספרים לפני ואחרי, אבל זה הספר הראשון שבאמת היה לי עניין לקרוא, ויצאו עוד ספרים שהיה לי עניין בהם, אבל הם מתרחשים באותו עולם כמו הספר הזה, ולכן מבחינתי צריך להתחיל איתו.
"שלך בנאמנות", עוקב אחרי חברה של אלכסיס, ואני חושבת שגם לאלו שיצאו אחריו יש קשר כלשהו לספר הזה.

אלכסיס באה ממשפחה עם מורשת רצינית, מאה עשרים וחמש שנה של לעבוד באותו בית חולים, אז היא כמו חלק מבית המלוכה רק של רופאים.
היא גם ממש עשירה, אבל אנחנו לא ממש רואים את הראוותנות של העושר שלה כשאנחנו קוראים דרך נקודת המבט שלה, מלבד אזכור פה ושם לכמה היא משלמת על דברים.
דניאל עושה הרבה דברים, בחור צעיר ומוכשר מאוד, שגם לו יש מורשת ארוכה והיסטוריה, אבל הוא עני ובהשוואה לאלכסיס.
יש פה פער מעמדות רציני, שדניאל לא לגמרי מודע אליו כי אלכסיס לא מדברת איתו על זה, היא מסתירה ממנו המון דברים, בהתחלה כדי להגן ואחר כך כדי להגן עליו.

הסיפור מחולק בין העולם שאלכסיס מסתירה, לעולם שהיא ודניאל חולקים ביחד.
האקס שלה, מנתח שמבוגר ממנה בעשר שנים, ויש לו ילד בן עשרים ושתיים, התעלל בה נפשית.
הוא לא הרים ידיים, ולא קילל, אבל הוא עשה דברים קטנים פה ושם, כדי להוריד לה את הביטחון, כדי לגרום לה להרגיש שהיא לא מסוגלת בלעדיו.
די בטוחה שבסיפור אלכסיס מסבירה שהיא הבינה שהיא חוותה התעללות, דרך הטיפול הפסיכולוגי שהיא עברה, אבל אנחנו מתחילים את הסיפור כשהיא כבר מבינה טוב מאוד מי זה הנרי ולמה היא לא רוצה להיות איתו יותר.
העניין הוא שהאנשים סביבה לא מבינים, לא לוקחים אותה ברצינות, רוצים שהיא תחזור אל הנרי, בעיקר אבא שלה, והסיבה היא כי הנרי מתאים למה שהם רוצים, הם כבר התרגלו אליו, הוא חלק מהחבורה, הוא באותו מעמד ותחום.

אני באופן אישי מאוד מתחברת לסיפורים כאלה, שבהם הדמות צריכה להתנגד למה שהסביבה רוצה ממנה, ואפילו קצת כופה עליה.
ההתפקחות של אלכסיס היא בעיקר לאנשים סביבה, להתנהגות שלהם, והיא מתחילה לראות אותם בזווית אחרת, דרך הקשר שלה עם דניאל.
היא פשוט משווה, היא רואה איך דניאל מתייחס אליה, איך דניאל מלמד אותה את כל מה שהיא רוצה לדעת, בעוד שהנרי היה מסתיר כי הוא רצה לשכנע אותה שהיא לא יכולה בלעדיו.
היא גם חווה התפקחות בקשר ללייף סטייל שלה, ואפשר לראות שהיא לומדת מדניאל ומקבלת ממנו סוג של עוגן ערכי, עם המשפט "חמלה לא עולה כלום".
אלכסיס לוקחת את המשפט הזה ללב, היא מתחילה לראות מי סביבה מתנהג בחמלה ומי לא.

אני חושבת שהסיפור ממש תפס אותי רגשית, אפילו שלדעתי קוראים אחרים עלולים לחשוב שאלכסיס מעצבנת בגלל איך שהיא מתנהגת בשלב הקונפליקט שבא לקראת סוף הספר, אני באופן אישי נהניתי ממנו.
היה אפילו קטע שגרם לי לבכות.

לסיכום, יש בספר הזה המון לב, עולמות נפרדים שאנחנו חווים את שניהם, נושא חוזר של התעללות, עיירה קטנה עם קצת קסם בתוכה, וזוג שאוהב להיות ביחד למרות הפערים הרבים.
אני לגמרי בקטע של לקרוא עוד מאבי חימנז, אפילו את הספרים שלא הייתי מעוניינת לקרוא לפני.
מה שהפתיע אותי היה, כשסיימתי את הספר הזה והבנתי שאיכשהו יצא שקראתי שני ספרים בפחות מ-12 שעות.
אפילו לא שמתי לב שאני עושה את זה, מה שמעורר אצלי חשד, כי ממתי אני קוראת כל כך הרבה?

לא יודעת... לא מתאים לי להיות ככה, אולי זה תסמין של משהו שהשתנה במוח שלי.
לא נראה לי שאני יותר אוהבת לקרוא מבעבר, נראה לי שאולי אני פשוט פחות בדיכאון, אז אני כבר לא צריכה להתאמץ כל כך לעשות דברים שאני רוצה לעשות.

מהספר הזה נהניתי יותר, כי רוֹמוּר כבר לא באפלה.
היא יודעת מי זה קינג, היא יודעת שהכוונות שלו לא היו תמימות כשהוא הביא אותה אל המשפחה שלו, ויש בפניה בחירה אם לעזוב או להישאר.
בספר הזה יש יותר מהזוג מאשר הספר הראשון, כי בספר הראשון זה בעיקר להסתיר ממנה את האמת, ולתת לה את השקט להחלים מההתעללות שהיא עברה.
פה היא כבר יותר מעורבת עם המשפחה, ואחד מהדברים שאני לא מבינה לגבי הספרים האלה, זה למה לעזאזל יש כל כך הרבה דמויות ושמות של אנשים, שרק מופיעים לרגע בעלילה.
כאילו זה ברמה שהייתי מצפה שאני אכיר את הדמויות האלה מתישהו, אבל אולי זה בגלל שסופרת עובדת על ספר נוסף בסדרה הזאת, אנחנו צריכים להכיר את כל השמות האלה מראש אפילו שמחוסר רלוונטיות אנחנו לא נזכור אותם ממש.

יש כל כך הרבה גברים.
הסמאט דווקא די טוב, יחסית לקינק של קינג, שהוא אוהב לשלוט בנשים לקשור אותן וכו', הם מסתדרים ממש יפה ביחד.
מהספר הראשון הוא יודע שאסור לו לגעת בה ושהיא מחוץ לתחום, כי זה מה שהבוס אמר, והוא גם חושב לעצמו: "היא לא יכולה לתת לי את מה שאני צריך מינית."
כאילו סבבה, לא הגיבור הרומנטי.
כנראה שזה פחות הטעם שלי, ועדיין אני חושבת שיחסית לכל הדברים המיניים הקצת בוטים, כמו זה שהיא במסיבה ואז אחד מהבחורים שהיא מכירה - ומפחדת ממנו - מתחיל לזיין מישהי מול כולם, הסמאט היה סבבה.
והיה מלא ממנו.
לא יודעת אני הרגשתי יחסית שכל סצנה הייתה קצרה, אז בתחושה שלי לא היה פה - מלאאאא סמאט, אבל אולי מבחינת האחוזים יש פה הרבה, אני לא בטוחה.

הקטע של לא להיות דיסקרטיים או צנועים, כשהם "מזיינים" מישהי או שתיים, ואני בכוונה אומרת מזיינים כי שוכבים ממש חוטא לעניין - לא הכי ברור לי.
כאילו, לי זה מרגיש קצת לא אמין, אבל מאיפה לי, אולי מאפיונרים הם באמת קצת בהמות ככה.
היו דברים בעיקר בפן המיני, שהרגשתי שהסופרת קצת הגזימה.
אבל אני מניחה שיש אנשים שיכולים לחשוב שזה לוהט, אז כן, אם סמאט מעניין זה מה שאתם רוצים - אני מניחה שהספר הזה מתאים.

סך הכול נהניתי מהספר הזה והבנתי אותו קצת יותר טוב מאת הספר הראשון.
רוב הספר הראשון זה פשוט להשאיר את רומור באפלה, ולא הכי נהניתי מזה, כי הרי אני כבר יודעת שאלו אנשים מהמאפיה, אז אצלי אין באמת מסתוריות.
אבל פה כשהיא כבר יודעת זה מרגיש שהסיפור באמת התחיל מבחינתי, ולא היה בו משהו יוצא דופן, אבל היה לי סבבה לקרוא.
לא הייתי יוצאת מגדרי כדי לקרוא את הספר הזה, אבל מבחינת להעביר זמן בלבד, הוא העביר לי את הזמן בסבבה.

זה הספר הראשון בדואט, וגם הספר הראשון שאני קוראת מהסופרת הזאת.
קשה לי להסביר מה דעתי על הספר, בעיקר שבשלב זה כבר סיימתי לקרוא את שני הספרים.
זה מאפיה, הדמות הראשית, שמה רוֹמוּר חווה התעללות מבעלה, ואז מישהו יורה בו והיא בורחת מהבית שלהם, כשאחריה רודף קינג, שהוא ללא ספק אדם מהמאפיה.
הוא מנסה להקסים אותה כדי שתבוא איתו, וזה בסופו של דבר מצליח והוא רוכש את אמונה.

כל הקטע של למה הם בכלל רוצים לקחת אותה ושהיא תהיה איתם, לא כזה ברור לי, בספר השני זה קצת מוסבר.
אז היא חיה עם קינג ועם המשפחה שלו, בלי לדעת שהם מהמאפיה, וזהו בערך.
זה לא ספר עמוק במיוחד, זה ספר על מישהי שעברה התעללות פיזית ונפשית, שהתחתנה עם מישהו שריסק את הביטחון העצמי שלה, ומגיעה אל משפחה מוזרה עם הרבה כסף.
יש פה דברים שהם רגילים לספרי מאפיה, כמו הרכושנות, האקדחים, אפילו סקס מול אנשים אחרים.

אני לא בטוחה מה דעתי על כל הדברים האלה, בסופו של דבר זה ספר קצר, ואני לא חושבת שהתוכן בו שווה את ההשקעה של לקנות את שני הספרים האלה במחיר מלא.
הספר השני עוד יותר קצר.
דבר אחד יוצא דופן פה, זה שאנחנו עוקבים אחרי גבר שהוא חלק מהמאפיה, אבל הוא לא זה שעומד בראש, אלא זה שמקבל הוראות.
הוא עדיין גבר חזק ומרשים ומקסים כלפי חוץ, אבל בצורה מאוד שונה מהדמויות הראשיות שקראתי בספרים אחרים.

יש בספר משהו קצת תפל.
אבל מבחינתי אני בסדר איתו, כי קראתי אותו מהספרייה, ואני בתקופה של לקרוא יותר והעיקר שיש משהו לקרוא בשבת - אז ממש לא הטרידה אותי הרמה.
הרי בכל מקרה הייתי מגיעה לספר הזה מתישהו, כשלא הייתי מוצאת שום דבר אחר לקרוא וזמין מהספרייה.

זה היה נחמד, החווית קריאה עצמה הייתה מאוד קלה וזה שכריסטיאן לא שפוי היה מהנה.
אבל בסופו של דבר הספר לא הולך למקום מעניין במיוחד, יש פה את כל הדברים המוכרים מספרי מאפיה אחרים.
הספר התחיל מאוד מעניין, עם דמות מפלצתית, שלא כזה קל לפענח - ואז זה מגיע למקום מאוד צפוי.

יש פה הרבה סמאט, שמאבד מהאיכות שלו באיזשהו שלב, הדיבור המלוכלך היה די קלישאתי ומגוחך.
אני יודעת שאני אמורה לספר על העלילה, וזה שאני מתבאסת מזה שאני צריכה לעשות את זה, כנראה מעיד עד כמה הספר הזה היה סתם עוד ספר מאפיה עבורי.
הסוף שלו גם לא גרם לי לרצות לקרוא את ההמשכים, אבל אולי אני אעשה את זה בשביל לראות עוד מהדמויות הראשיות פה.

אז, נטליה צריכה הגנה כי היא נפרדה מבן של משפחת מאפיה, אז היא מבקשת עזרה מכריסטיאן, שהוא אבא של החברה הכי טובה שלה וגם ראש משפחת מאפיה בעצמו.
איכשהו זה מגיע למצב שאין לה ברירה אלא להתחתן איתו, וכל העלילה בעצם זה לנסות לשמור על נטליה מפני האנשים שרוצים לפגוע בה.
הכול פה מאוד צפוי.
אבל כריסטיאן ונטליה די חביבים ביחד.
אז כאילו, הזוג היה נחמד, עלילה הייתה סבירה, וסך הכול נהניתי גם אם אני לא חושבת שיש פה משהו מיוחד.

כאילו, שלא תבינו, לספר היה פוטנציאל שכזה, בכל זאת מערכת יחסים בין גבר מבוגר וראש משפחת מאפיה, לבין אישה צעירה שהיא גם החברה הכי טובה של הבת שלו - יש פה בסיס למשהו מאוד מעניין.
וזה אכן היה מעניין לרגעים, אבל זה מרגיש שלא היה בספר משהו עמוק מספיק.
אני חיבבתי את הדמות של כריסטיאן, כי הרגשתי שהוא בהחלט ממלא את התפקיד של איש מאפיה מפחיד ודפוק, ונטליה הייתה בסדר, אבל זה הרגיש שאין בה הרבה מעבר לגוף, יופי ותעוזה.
זה לא שהיא הייתה דמות לא טובה, היא פשוט לא הייתה מעניינת במיוחד, ולא צללנו בסיפור לסיבה שהיא נמשכת דווקא לגברים מסוכנים.
הסיפור רקע שלה פשוט היה שיטחי, כאילו, זה מרגיש שהסופרת התעצלה להיכנס לכל הבלאגן הרגשי והפסיכולוגי אצל נטליה, ואני מרגישה שיש בספר הזה חלקים חסרים בעיקר מהצד של נטליה.

בכל אופן, הספר די קצר, לא הייתי צריכה להכריח את עצמי לקרוא אותו, אבל הוא היה די קלישאתי במובנים מסוימים, עם יכולת להיות יותר עמוק ומעניין.
אומנם לא הגענו לשם ממש, והקשר בין כריסטיאן לנטליה היה בעיקר מיני, אבל הספר כן הצליח לעורר עניין וסקרנות, גם אם הוא לא ממש סיפק את הסחורה, עדיין היה חלק משמעותי מהספר שבו נהניתי והיו לי ציפיות גבוהות.
בסופו של דבר הכול הסתכם בצורה מאוד שיטחית, ואפילו קצת מפגרת אם תסלחו לי.
כאילו, יש סצנת סקס אחת, שפשוט הייתה נראית לי כל כך מטומטמת.
ידעתי עליה כבר מראש כי הבחורה שהמליצה לי על הספר סיפרה לי עליה, והיא דיברה על זה כאילו זה לוהט, וזה לא היה נשמע לי ככה מהמעט שראיתי, ואז קראתי - וזה אכן... לא יודעת, זה פשוט לא התאים לי בוייב.

לסיכום, לא מרשים במיוחד, אבל כן מהנה ומסקרן ברובו, עם סוף קלישאתי שאותי באופן אישי שיעמם.

לא ציפיתי לסוף הזה.
זה היה מדהים, אני מודה שהסיפור של נועה ואסף קצת איבד עניין ברגע שהם התחילו לממש את היחסים שלהם, אבל עכשיו עם הסוף הזה... אני צריכה עוד.
זה כרך ב', אז באמת שאין בספר הזה משהו יוצא דופן, הוא פשוט המשך של הסיפור, ועדיין יש בו הרבה עלילות משנה.
אני נהניתי מהעלילות משנה פה הרבה יותר מאשר בספר הראשון.
כאילו, שלושה סיפורי אהבה?
זה היה מהנה.
בספר השלישי אני כבר לא יודעת למה לצפות, כי אני עלילות המשנה שהיו פה כבר לא יהיו רלוונטיות.

מחכה שהספר "שתולים" יצא לאור, ואני מקווה שאיתו הסיפור יסתיים, כי אין לי עצבים לחכות עוד .
עדיין אין תאריך הוצאה לאור, אבל עברה שנה, הקצב של יפית גולן מהיר, מבחינתי שתולים צריך לצאת השנה ביוני.
אז זה לא באמת הרבה לחכות, אלא אם כן משום מה דווקא השנה, היא לא רוצה להוציא ספר ביוני.
שזה לא סביר מבחינתי.

אז קצת על הסיפור שוב, זה סיפור על אהבה אסורה בין מפקד ההכשרה אסף צרפתי, בן ה-38, לנועה אדלר חיילת צעירה בת 18.
אני חושבת שהחלק הכי מעניין ברומן שלהם היה הבעירה האיטית, ועכשיו כשהם יותר ביחד, אני מרגישה פחות מחוברת אליהם, כי כשהם ביחד זה בעיקר דברים מיניים.
הם לא יכולים להוריד את הידיים זה מזו, וזה בסדר.
מזל שיש עלילות משנה.
אז לנועה יש שתי חברות מהטירונות שאיתה בקורס הכשרה, שרונה והדר, ולשתיהן יש סיפורי אהבה.
שרונה הכי מתוסבכת, אבל גם להדר לא חסר.
הן שתיהן מצחיקות, הדר הרבה יותר חדה וקולטת דברים וזה הופך אותה לדמות מאוד חביבה, כי היא עושה החלטות שקולות, שלא כמו שרונה, שעושה החלטות מטומטמות.

אני לא רוצה לעשות ספוילר לכרך א', אז אני אסכם בתחושות שלי.
נהניתי מהעלילה, אבל הרבה פחות התרגשתי לקרוא את הספר הזה מהספר הראשון, כאילו בספר הראשון היה בעיקר את הדברים שעניינו אותי ומשכו אותי, והייתי סקרנית, ובספר השני היה כבר נטול סקרנות מצידי.
הייתי בעצבים כשקראתי את הראשון, מרוב ציפייה, ופה פשוט קראתי את הסיפור ונהניתי מהחוויה, אבל אני מניחה שזה למה אני נותנת לספר הזה ארבעה כוכבים ולא חמישה.
בראשון היה את המשהו הרגשי שתופס אותי ואי אפשר להסביר, ופה לא היה אותו.

זה באמת לא אומר שהספר הזה פחות טוב מהראשון, פשוט לי אישית, הדבר הרגשי שגרם לי לתת חמישה כוכבים לספר הראשון, לא היה פה.
אבל עדיין, קריאה מאוד מהנה.
לא התאכזבתי.

נהניתי מזה, זה הספר הרביעי שמסכם את הסיפור של שאנון וג'וני, ומבחינת הזוג הזה, הייתי מרוצה מאיך שהסיפור נגמר.
אבל אני עדיין צריכה לקרוא עוד על שאר הדמויות, הן מעניינות אותי, אז אני אמשיך את הסדרה, כי יש המון דברים שאני עדיין צריכה לדעת ולהבין.

בכל אופן, זה ספר רביעי בסדרה, כבר עשיתי ספוילרים לספר הראשון והשני בביקורת על הספר השלישי.
אני לא רואה טעם לדבר על הסיפור שוב.
אני רק אסכם מבחינתי את ארבעת הספרים האלה ומה היה בהם, בצורה הכי כללית שאני יכולה.

בספר הראשון הייתה ערגה, והיכרות עם הדמויות.
הדמויות הראשיות ג'וני ושאנון לא היו הרבה ביחד בספר הזה, אז בעיקר ראינו את החיים שלהם בנפרד, ואת הקשיים של כל אחד.

בספר השני כבר הייתה יותר היכנעות למצב, והתחילה להיווצר קירבה ביניהם.
הם התחילו להכיר זה את זה, והיה עומק מסוים לשיחות ביניהם, כאילו... הם לא סתם דיברו, הם היו השקט אחד של השנייה, כאילו עם כל אחד אחר הם נזהרים, אבל כשהם זה עם זה, זה כאילו שהם חיכו שנים רק להיות במצב הזה, של קירבה.
זה היה מקסים.

בספר השלישי היה יותר אקשן, יותר כאב שקשור למצב המשפחתי של שאנון.
הייתה מלחמה על להיות ביחד, ועל להתמודד עם מצב קשה.

בספר הרביעי דברים מגיעים לסיכום.
הוא לא ספר יותר קל לקריאה, אבל יש תחושה של היפתחות שוב לעולם הזה, ולשאר הדמויות, והתעוררה אצלי סקרנות לגבי המון דברים שלא קשורים לשאנון וג'וני.
הספר הבא, החמישי יהיה על אחיה של שאנון, וקוראים לו ג'ואי, וזה מאוד דומה לג'וני, ולכן אני אומרת.
זה לא הסיפור שאני הכי מתרגשת לקרוא, אבל כמובן שאני צריכה לקרוא את זה, כי אני עדיין צריכה לראות מה קורה עם האחים הקטנים של שאנון וג'ואי, ואני מקווה שבספרים עליו, אני אראה יותר גם מהם.

פשוט כל כך אכפת לי מהדמויות.
יש משהו קצת אפל בספרים האלה, ואני חייבת לציין, שזה ממש לא קשור לזה שזה רומן אירוטי.
אין פה הרבה אירוטיקה, ומה שיש פה הוא לא מאוד דומיננטי לסיפור, מעבר לזה שבאיזשהו שלב בסדרה הם בעיקר מתנהגים כמו מתבגרים חרמנים, ואני לא יודעת למה אני כותבת "כמו", כי הם אכן מתבגרים חרמנים.

בכל אופן, נהניתי, נתתי לכל הספרים ארבעה כוכבים, וזה מרגיש שבאמת הספרים שומרים על רמה ואיכות קבועה.
זה מעניק לי המון ביטחון להמשיך לקרוא את הסדרה, כיף להרגיש שאני יודעת מה אני הולכת לקבל.

לא הייתי כותבת את הביקורת הזאת עכשיו, אם היו לי מספיק אחוזים בפלאפון, כי הייתי ממשיכה ישר לכרך ב'.
הספר הזה נבנה לאט... אבל המתח המיני והעוצמות שהוא מגיע אליהן, ממש עושה לי את זה.

זה קשה לאנשים לראות הבדל בין התרגשות לחרמנות.
הרמת התרגשות שהגעתי אליה פה, היא לא נורמלית.
ואני כאילו, צריכה לנשום, לאסוף את עצמי, ולהתחיל להסביר מה קורה כאן - אבל אני פשוט כל כך לא בקטע של זה כרגע.
זאת הולכת להיות ביקורת לא יעילה, סורי, בביקורת הבאה אולי על כרך ב', אני אכתוב דברים יותר מועילים.

יפית גולן עושה לי משהו.
כל הספרים שלה הן על ילדות בנות 18, אולי יש רק ספר אחד שהוא לא טאבו לגמרי.
ואהבתי את כולם.
אבל זה...

כשאני הסברתי למישהו שאני מדברת איתו על הספר הזה, ועל יפית גולן ועל הספרים שהיא כתבה ושקראתי את כולם, ושהם כולם על ילדות בנות 18, ושזה פאקינג חשוד... זה איכשהו הגיע למצב שהראיתי לו תמונה שלה.
הוא אמר שהוא חשב שהוא יראה איזה שרץ או משהו, מישהי ממש לא נעימה לעיניים, כי מי לעזאזל כותב סיפור אהבה בין גבר בן 38 לילדה בת 18?
הוא אמר שהיא נראית חמודה ונורמלית, אני אמרתי "היא סופר חמודה."

אני יודעת שאני לא אמורה לרדת לפסים אישיים ולכתוב על הסופרת, כי הרי, כשמבקרים מישהו ואת הספר שלו, זה חשוב להבהיר שאין פה שום דבר אישי.
אבל כאילו.... פאק אני פשוט מרגישה דברים ואני צריכה להגיד אותם.
ראיתי אותה מדברת בקצרה באיזה סרטון והיא אמרה שהיא לא קוראת ספרים, אבל מכיוון שהיא נהיית סופרת (היא כבר כתבה כמה ספרים כן?), כדאי שהיא תתחיל לקרוא.
האישה הזאת פשוט אוהבת לכתוב.
ואפשר להרגיש את זה, וזה כל כך מקסים, ומעבר לזה, זה פאקינג סקסי.

אני לא אומרת שאני נמשכת ליפית גולן, זה יהיה מוזר, אני אומרת שכאדם שכותב קצת, לראות אדם שבאמת נהנה לכתוב ובאמת מבטא את מה שהוא אוהב באותנטיות שכזאת - זה פשוט שובה לב.
כאילו, אני שונאת סופרים, הם כאלה פוצים, זה עם בלתי נסבל.
אבל את יפית גולן אני לא שונאת, ההפך, היא מייצגת בעיניי בדיוק את הסיבה ללמה אני רוצה לכתוב ספרים.
יש משהו בלשים את הנשמה שלך בתוך משהו כתוב, שהוא פשוט כל כך קסום, וחוץ מאת כרך ב' של חוגרים, קראתי את כל הספרים שלה, אז אני רואה שיש לה משהו מובהק בכתיבה.

אני מכורה, אני התעניתי פיזית מכך שיש לי רק עותק דיגיטלי ולא פיזי ושאני צריכה לעצור את עצמי מלקרוא את הספר הזה, כי אני לא אוכל לסיים אותו לפני שבת.
אני לא אעשה את הטעות הזאת יותר, קניתי את כרך ב' דיגיטלית, אבל זהו, את הספרים הבאים של האישה הזאת אני קוראת רק פיזית, לא משנה כמה זה עולה.

בכל מקרה, הספר הזה כנראה יקבל 5 כוכבים, רק בגלל איך שהוא נגמר.
אני פשוט מרגישה כל כך הרבה, ואם אני מרגישה כל כך הרבה בסוף של הספר, זה חמישה כוכבים, לא אכפת לי למה, פשוט - אין לי תלונות וזהו.

-

אוקיי עכשיו כן קצת על הספר, כי יש כמה דברים שחשוב לדעת לפני שקוראים אותו.
הדבר הראשון וההכי חשוב - זה שיש 2 כרכים, ושהסיפור לא מסתיים בהם, צריך לצאת עוד ספר לאור שנקרא "שתולים" שממשיך את הסיפור של אסף ונועה.
הדבר השני, ותאמינו לי שזה גם מאוד קריטי בייחוד לקוראות בז'אנר הרומנטי, הסיפור כתוב בגוף שלישי.
זה קשה להסביר למה, אבל יש המון קוראות שמעדיפות לא לקרוא סיפור שכתוב בגוף שלישי.

הדבר השלישי, והוא גם - ממש חשוב לדעת, זה שיש בספר הזה הרבה דמויות משנה, ואנחנו עוקבים אחרי העלילות של כולם, כשאסף ונועה הם הראשיים.
בגלל זה לוקח המון זמן עד שממש מגיעים לחלק שבו אסף ונועה מתאהבים, וצריך להיות סבלניים עם לקרוא הרבה על דמויות אחרות.
אם לא באים לזה מוכנים, זה באמת מרגיש שדמויות אחרות והעלילות שלהן, עם כמה שהן מעניינות, מעכבות את הסיפור של אסף ונועה.
אבל אני מניחה שזאת הולכת להיות סדרה, שאולי לא תעקוב בעתיד רק אחרי אסף ונועה, זה קשה לדעת, אולי יהיו ראשיים אחרים, ואולי עם הסיפור של אסף ונועה יסתיימו גם שאר עלילות המשנה.

זה ספר שעוקב אחרי טירונים בצבא, ואז יש קורס אחרי הטירונות, והסיפור אהבה הוא בעצם בין המפקד אסף צרפתי, לבין נועה אדלר, והסיפור מתחיל מימי הטירונות שלה, ומגיע לשלב של ממש להיות אחד על אחד עם אסף.
זה ללא ספק קשר אסור, הפער גילים פה הוא נורא גדול ו-18 זה מאוד צעיר, אבל - אני מבינה את הראש, ויש פה גם בכתיבה מודעות לבעייתיות.
הדמויות לא חושבות שהפער נורמלי.
כשמישהו אומר לאסף שגיל זה רק מספר, אסף עונה שזה משהו שרק אנשים מפוקפקים אומרים, וזה מראה על הערכים שלו.

אבל זה בדיוק מה שכל כך מהנה פה.
איך לעזאזל מפקד בכיר, מתאהב בטירונית בת שמונה עשרה, ולמה?
רציתי לראות את זה קורה, זה היה מה שמשך אותי להמשיך לקרוא, והתייסרתי מכך שעברתי כל כך הרבה אחוזים מהספר ועדיין לא הייתה ביניהם אפילו שיחה אחת.
אני לא יודעת אם הספר הזה נחשב "בעירה איטית", אבל אני בערתי באיטיות בהחלט.
אוקיי בדקתי, הוא אכן בעירה איטית.
גאד, אני חושבת שלאדם שאוהב "בעירה איטית" הספר הזה יהיה ממש טוב, כי אני יודעת על עצמי שמה שאני מרגישה עכשיו, זה סימן לכך שהטרופ הזה היה כתוב מצוין.
התייסרתי, קשות, התחננתי "מה כבר ביקשתי?! שיחה?!", ואז קיבלתי לאט לאט עוד ועוד ממה שרציתי, ואין לי תלונות.

ואני מזכירה לעצמי, בספר הבא לכתוב עם הראש ולא עם הרחם.
ואני אומרת הרחם כי... מה אתם חושבים?
זה כי אני במחזור ואני לא שפויה כרגע!
(אני בדרך כלל לא מדגמת שפויות. אם "מדגמת" זו בכלל המילה הנכונה.)

אני לא יכולה לאסוף את המחשבות שלי ולהסביר מה אני אוהבת בספר, הספר פשוט היה לי עונג וזהו.
זה לא ממקום של מחשבה, של לזהות בדמויות תכונות שאני מחבבת - אני פשוט כל כך נהניתי, ואני רוצה להמשיך לקרוא, והעוצמות של זה, יותר חזקות מה"למה אהבתי".
אהבתי כי אהבתי, כי זה מה שהרגשתי, ועדיין מרגישה.