“לפני שזכה בפרס נובל ולפני שכתב את מאה שנים של בדידות, גבריאל גרסיה מארקס היה עיתונאי צעיר שחיפש את האמת, ומי שמחפש את האמת מהווה לעיתים סכנה לממסד. "סיפורו של ניצול" שהתפרסם ב-1955 כסדרת כתבות בעיתון קולומביאני, הוא אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לאומץ ולתעוזה שהפכו אותו לאחד מגדולי הסופרים.

זהו תיאור דרמטי של עשרת ימי הישרדותו של לואיס אלחנדרו ולסקו, ימאי קולומביאני צעיר שנסחף בלב ים לאחר שהמשחתת הצבאית עליה שירת נטתה לפתע והטילה אותו ואת חלק מחבריו אל הגלים.

ולסקו מוצא את עצמו לבד על רפסודה קטנה בלב ים הקריבי, ללא מים ומזון תחת השמש הקופחת ועם כרישים שסובבים אותו. למרות תנאים קשים אלו, ולסקו שורד 10 ימים. זה סיפור על כוח רצון מדהים, על יכולת הישרדות ועל הפחד מהמוות.

אבל זהו לא רק סיפור הישרדות. זהו גם סיפור על איך בונים גיבור ואיך מסתירים את האמת. כשהכתבות יצאו לאור הן הפכו את ולסקו לגיבור לאומי. אך בין השורות, מארקס חושף משהו אחר לגמרי:

לא סערה גרמה לאסון (7 חבריו שנפלו לים לא שרדו), אלא העובדה שהספינה נשאה מטען מיותר ובלתי חוקי שהכביד עליה וגרם לאיבוד שיווי משקל. הגילוי הזה זעזע את הצבא הקולומביאני – ובעקבות פרסום הסיפור, מארקס פוטר מהעיתון ונאלץ לעזוב את בוגוטה. יש לזכור כי הימים הם ימי שלטונו של הדיקטטור גוסטבו רוחאס פינייה כך שמארקס יצא כאן די בזול. זוהי ביקורת חדה על מנגנוני השלטון והתקשורת, על הדרך שבה מצנזרים אמת ומעצבים תדמית פטריוטית לצרכים פוליטיים וזה מרתק.

הספר כתוב בסגנון של דיווח עיתונאי מדויק ולכאורה יבש, אך מתחת לפני השטח יש הרבה רגש, חמלה וביקורת. מארקס נצמד לעובדות אך יודע בדיוק מתי לסטות מהן כדי לחדד תובנה אנושית. הוא בונה את הדמות של ולסקו לא כגיבור הוליוודי אלא כאדם החפץ חיים.

זהו טקסט שהכוח שלו טמון בפשטותו וביחד עם סיפור ההישרדות המופלא, התוצאה מרשימה ובהחלט שווה קריאה.”

“משמו של הספר, ומתמונת הכריכה, כבר ניתן להבין שמדובר ברומן השייך לז'אנר סיפורי ההישרדות בים, ואכן הסיפור הזה הוא סיפור הישרדות מופלא של מלח שנפל אל הים הקריבי בשנת 1955, ושרד עשרה ימים בלי אוכל ומים. המלח ששרד נחשב היה לגיבור לאומי בקולומביה, כאשר השילטון ניסה להסתיר את כשליו ואת נסיבות נפילתו של המלח אל הים. אך המלח עצמו פנה מיוזמתו לעיתון וביקש לספר את הסיפור האמיתי. הסתבר שהמלח ניחן "במספיק כבוד עצמי טבעי כדי להתייחס בחיוך גם לגבורתו שלו". גבריאל גרסיה מארקס היה העיתונאי, שהיה די אלמוני באותם ימים, שהתמנה לתחקר את הימאי, והסיפור שהתפרסם בסמוך לאירועים ככתבה עיתונאית במשך ארבע עשר ימים זכה להצלחה מסחררת. אלא שהבחירה לספר את סיפורו כפי שהוא ולפרסמו, עלתה גם לניצול, שנודה על ידי הדיקטטורה המושחתת, וגם לעיתון, שנסגר כעבור זמן לא רב, במחיר לא פשוט. איסוף הכתבות לספר קרה רק בשנת 1970, ותורגם לעברית רק לאחרונה. אני מניח שהסיפור הנשכח הזה לא היה זוכה לעדנה אלמלא שמו של הסופר הנודע היה חתום עליו, כמו שגם מארקס עצמו מודה בפתח הדבר.

הסיפור קצר ותמציתי יחסית, והוא מופלא ומרתק מעצם היותו. הוא כתוב בגוף ראשון ומוגש לקורא בצורה ישירה ופשוטה, כמובן קשה לדעת מה מהדברים הם מילותיו של המלח, שמארקס מעיד שניחן בכישרון סיפורי, ומה מהדברים הם תוצרי העיבוד של מארקס, אבל ניכר שיד רגישה נגעה בפרטים היבשים והעניקה להם מלאות ושימת לב.
"השעה הייתה עשרה לשבע. אחרי הרבה זמן – שעתיים, אולי שלוש – השעה הייתה חמישה לשבע". זו דוגמה לחווית הזמן בלילה הראשון, הבלתי נגמר, לבד באוקיינוס השחור והחשוך. "אי אפשר בכלל לתאר לילה על רפסודה כשלא קורה כלום ואתה מת מפחד מהחיות, ויש לך שעון זרחני שאתה לא יכול להפסיק להסתכל בו אפילו לדקה. זה היה עינוי. מרוב ייאוש החלטתי להוריד אותו ולהכניס אותו לכיס, כדי לא להסתכל כל הזמן מה השעה. כשלא יכולתי להתאפק יותר השעה הייתה עשרים לתשע... צריך לעבור לילה בים כשאתה יושב על רפסודה ומסתכל בשעון כדי לדעת שהלילה ארוך הרבה יותר מהיום". זו הרגישות הספרותית והפרטים הקטנים שהופכים מילים לסיפור.

הסיפור קולח ואף עוצר נשימה לעיתים, והדרמה, עזה ומובעת היטב במילים המשולבות של מארקס והמלח גם יחד. הרעב, הצמא, הייאוש, התקווה, המחשבות, המרחבים, הכרישים, השמש הקופחת והלילות הארוכים. הכל נארג לכדי סיפור ששווה קריאה, רצוי בלילה נטול כוכבים ובמיטה חמה.”

“#
הסיפור הוא סיפור הישרדות של ימאי, ששירת בשנת 1955 במשחתת של חיל הים הקולומביאני. שמונה אנשי צוות הספינה נפלו ממנה, במהלך שיט בן יומיים ממספנה בארה"ב לנמל קרטחנה בקולומביה. מאנשי הצוות שנפלו לים שרד רק לואיס אלחנדרו ולסקו – הניצול המספר את סיפורו בגוף ראשון. הוא קרטע בכוחותיו האחרונים לחוף, אחרי 10 ימים בהם שהה על רפסודה בים שורץ כרישים, ללא מזון ומים, בשמש קופחת ובחשיכה קפואה ומעוררת חרדה. סיפר את סיפורו, פחות או יותר, לעיתוני המדינה ועשה "סיבוב ניצחון" בו זכה לנשיקות שוות, למצהלות המונים ולידוענות שאפשר לתרגם לפרסומות ולרווח... כשהסיפור פחות או יותר מוצה, הוא הגיע (הסיפור) למארקס, שהיה באותם ימים עיתונאי צעיר ומהפכן לוהט, שכמו אנשי תקשורת רבים במקומות רבים, הביקורת על השלטון בארצם יכולה לעלות להם בקריירה ובמקרה של קולומביה – גם בחייהם.

במקרה של מארקס, אם תהיתם, הסיפור עלה לו בהגלייה מטעם עיתונו לפאריז. משלל האפשרויות בקולומביה של הדיקטטור פיניליאס, שטבח בסטודנטים וגם בצופים בתחרויות שוורים שקראו קריאות בוז לביתו המורמת מעם, יכולה היתה להיות תוצאה הרבה יותר גרועה מאשר גלות בפאריז...

בדרך כלל ספרות לטינית ואני לא מסתדרים. אני מתעייפת מגודש מלים הנהוג, כך נראה לי, בספרות הזו. מהמון דימויים, מטפורות, איזכורים לאירועים שאני לא מכירה. במקרה של מארקס חיבבתי דווקא את ספריו הפחות מעוטרים. פחות את "מאה שנים של בדידות" ו "אהבה בימי כולרה" יותר את "כרוניקה של מוות ידוע מראש" נוטף האירוניה והספר הזה בו הכתיבה המתומצתת והעיתונאית, לכאורה, מדגישה את הסיפור ואיכויותיו.

מה שמספר ולסקו למארקס, מעבר לסיפור הישרדותו המופלא, הוא סיפור של תמימות והשלמה. בצניעותו הוא חוזר מדי פעם על העובדה שהיה לו מזל גדול במסע הבלתי ייאמן שעבר. אני לא מאמינה כל כך במזל, אבל מארקס היה צריך להאמין בו בכל ליבו, נראה לי. הוא סיפר סיפור על 7 הרוגים וניצול אחד, שלא נפלו לים בעת סערה בלתי צפוייה. הם שילמו בחייהם כי סיפון המשחתת היה מלא בסחורות בניגוד לכללים, שגרמו לה להיות לא יציבה וקשה לשליטה ולתימרון. על מבוכה קשה למשטר - שלא לדבר על עיתונות לא-מפרגנת ומשבחת – שילמו בקולומביה של אותה תקופה במטבע של חיים. כך שעיתונאי סורר שהקריירה שלו הוסטה לכיוון אחר וניצול אחד ששעתו הגדולה הסתיימה והקריירה שלו נהרסה – יכולים לראות את עצמם ברי מזל בהחלט.”

“סיפור קצר וקולח, זורם לקריאה, לא משהו שנשאר איתך אבל בהחלט ספר חביב ומהנה שאפשר לסיים ביממה.”