“#
אדם מן השורה, שאינו סופר, חווה לעתים סקרנות רבה לגבי בחירותיו של סופר, מה גורם לו השראה ובאופן כללי איך סופר חי זמן לא קצר עם דמויות פרי רוחו שמתפתחות להן, לעתים על אפו ועל חמתו, ומתנהגות לא תמיד כמו שהוא מצפה. זה מה שעניין אותי בספר הזה, שהוא בעיקרון מותחן. פסיכולוגי, כמובן. הוא כולל רמזים על הסיבה לטרנדים כאלה בספרות הפופולארית העכשווית, וגם הצצה לתפקיד העורך בהוצאה לאור של ספרות מהסוג הזה (רמז – לא רק בחינת הטקסט, גם עידוד הסופר/ת, הצעת נושאים טרנדיים לכתיבה, ליווי לכנסים וכו')

מדובר בליזה, סופרת של ספרי מתח. היא עכברית, חסרת ביטחון, עם חרדות חברתיות מובנות, קשיי פוריות, בעל שהיית רוצה לתת לו סטירה (לפחות), ילדות בעייתית במשפחה בעייתית (ואם שכחתי משהו – תוכלו להוסיף כמיטב הדמיון). היא כותבת מותחן חדש שדמות הגיבורה, בת', דומה לה אך משופרת. בת', שלפני שפרשה לחופשת לידה (היא הצליחה, לא כמו יוצרתה, ללדת תינוקת) עבדה במשרה מכובדת וזכתה להערכה (לא בדומה ליוצרתה...), היא אסרטיבית, מצליחה להתמודד עם קשיים שהחיים מזמנים לה (שוב בניגוד...)
כלומר יש ניסיון מצד הסופרת לכתוב את עצמה כדגם משופר, לתקן דרך הכתיבה שלה את חייה ואת בחירותיה ולגרום לדמות שלה להתמודד בפועל עם נסיונות, שהסופרת, היתה משקרת לעצמה ובורחת לעולם הדמיון אם היתה נאלצת להישיר אליהם מבט.

החלק המעניין בספר הזה – הכתוב באופן סביר לסוג הזה של ספרות – הוא הקשר הבלתי אמצעי בין הסופר לבין הדמויות שהוא בורא, מקורות ההשראה שלו, נסיונותיו לשפר את עצמו הדמיוני באמצעות הכתיבה, היכולת הריפויית של כתיבה – כל אלה, נראה לי נכונים לרוב הסופרים ולרוב הז'אנרים הספרותיים (אולי להוציא את הסופרים שהם מפעל כתיבה, המנפקים ספר חדש ורב-מכר מדי חודשים ספורים).

והספר? לא שונה מספרים אחרים בסוגה. הסופרת מעמיסה המון אומללות על הדמות הראשית(?) וגם על הדמות הכתובה על ידי הדמות הראשית. יש פה קשיים פסיכולוגיים רבים מספור והרגשתי שהסופרת למדה את נושא בעיות פסיכולוגיות קשות והדרך בה הן מופיעות מ... מותחנים פסיכולוגיים. הספר קריא, מותח למדי, בעל מבנה מעניין המזכיר את בובות מטריושקה בתוך כל אחת מסתתרת אחת נוספת. לא ספר שייזכר אחרי שתסיים/' לקרוא אותו, אך גם לזיכרון הכורע מעומס מגיע חסד השיכחה.”

“ליזה קול מנסה לעלות שוב על הסוס במותחן חדש לאחר הצלחת ספר אחד ושורת כשלונות. גיבורת הספר החדש היא בת דמותה, מעין כפילה מוצלחת בוורסיה שונה. אלטר אגו משופר אם תרצו. ליזה בטיפולי פוריות מפרכים, בת' היא אם לפעוטה בשם ויקי. סיפוריהן מובאים בגוף ראשון.
שתיהן אומללות בבסיסן עם עבר לא קל וכעת בזוגיות לא מוצלחת בלשון המעטה, זו לדייויד והשנייה לג'ק עם פזילות הצידה.
העלמות מסתורית בחיים האמיתיים והמשטרה מעורבת בחקירת העניין.
העלילות מקבילות, הספר נכתב כאשר סיפוריהן של ליזה ובת' מובאים לסירוגין כפרקים.
יש לספר בעייה בסיסית שבעטייה לא הצלחתי לסיים אותו. מבחינה אחת הסיפור הבלשי לכשעצמו של העלילות המקבילות לא רע ויכול בהחלט להתפתח אלא שעד אמצע הדרך הספר לא באמת מתרומם למשהו סביר מעבר לתסכולי הגיבורות, מערכות יחסים מקרטעות, הניסיון לכתוב ספר שיפרוץ קדימה ונסיעתה של ליזה לוועידה חשובה. היעלמותו של ניק המעיקה על דייויד שותפו. אבל הכתיבה- פסקאות חסרות תוכן וברברת יתרה, סגנון לעתים קרובות ילדותי. אני ואני ואני ואני לאורך הספר בהגזמה יתרה. 'אני מתקלחת ומסדרת את השיער, אני מתאכזבת למראה בבואתי. אני נראית כמו כסא צדדי שמישהו השליך עליו תיק בנשף... '
בחיאת? שלום כיתה ד'...אולי המקור, אולי תרגום מחורבן או שניהם.
בקיצור, זה לא זה.”

“יש משהו מרכך בחשיבה ביקורתית כלפי ספר שנקנה במכירות סוף השנה, ועוד ספר שאין לו ביקורות באתר בכלל. קשה לדעת אם הרבה אנשים לא אהבו אותו או שתקציר הספר הוא פשוט לא מוצלח. השקרים שהיא סיפרה הוא לא הספר הטוב ביותר שקראתי אי פעם, אבל הוא גם לא נמצא בתחתית. אישית לא התחברתי אליו, אבל לא הייתי רוצה שמכיוון והביקורת שלי היא היחידה באתר שיווצר הרושם שהמדובר בספר שמישהו אחר לא ישמח לקרוא.

הספר קצר וזורם מהר. יש לו מבנה מיוחד של מעבר בין תיאור קורותיה של הגיבורה הראשית, ליזה קול, לתיאור קורותיה של גיבורת הספר שהיא כותבת, בת'. ההקבלה ביניהן מעניינת ותורמת לעלילה ולפיתוח דמותה של ליזה. מה שליזה מדמיינת בשביל בת' והדמות שהיא בוראת לה הוא החלק המוצלח בספר, לטעמי.

יש הרבה כאב מתחת לפני השטח ומעליו בדמותה של ליזה. בזמן שהיא מנסה נואשות להיכנס להיריון, נושא טעון בפני עצמו, חייה ושפיותה מתפרקים. לפחות זה עוזר לה בכתיבה, אלא שגם לזה יש פן שלילי כיוון שהיא מסוגלת לכתוב רק על חייה וחייה הם לא כנים.

אז למה, על אף כל הדברים החיוביים, הספר בכל זאת נמצא בערימת "מזל שקניתי בהנחה" שלי? נראה לי שהסיבה היא שהדמות הראשית בעייתית ללא רגע של חסד שגורם לקורא בכל זאת לחבק אותה ולהצטער על מה שעובר עליה. הסופרת מעמיסה עליה טראומות ילדות קשות, קריירה מדשדשת, בעיות פוריות ובעל בעייתי, ובכל זאת זה לא מספיק בשביל שלקורא יהיה באמת אכפת. אולי זה השטחיות שכל נושא מקבל בספר. אולי זה העולם מסביב ליזה שמרגיש כמו פוסטר פרק של סקס והעיר הגדולה. אין לי התנגדות לדמות נשית ראשית שהיא לא נחמדה, אלא שלליזה לא בונה הסופרת עולם פנימי חם או מעניין מספיק מעבר לטראומות וכאב. לבת', הדמות שליזה יוצרת, דווקא יש מושא אהבה אמיתי בבתה התינוקת שהופך את הדמות לנגישה יותר, אבל זה רק מדגיש כמה חסר משהו לדמות הראשית כדי להתעלות מעל לכאב וההרס העצמי. לכתוב על דמות ריקה מבפנים ושתהיה עדיין מעניינת זהו אתגר רציני. על אף שעל פני השטח הדמויות מונעות מרגשות עזים, הספר עצמו נקרא כשכלתני למדי בו לכל דבר יש הסבר ומניע, אבל הלב איכשהו חסר.”