חלק ראשון
אני
30 בנובמבר
"אני ג'וזי קָוונדיש ואתם האזנתם ל'בית פתוח' ברדיו מדברים ניו יורק. אנחנו סיימנו להיום. אם יש לכם שאלות על נדל"ן, כתבו לאולפן במייל..."
טינג־טָה־דינג.
לעזאזל. הודעת טקסט עם צליל רועש, ממש ליד המיקרופון בשידור חי.
"לאולפן במייל, ביתפתוח@מדבריםניויורק.קום, או שלחו הודעה למספר 555387, ונענה לה מחר. עד אז, שיהיה לכם בהצלחה בחיפוש הנכס המושלם!"
אני מורידה את האוזניות, נכנסת לתא הבקרה ומתכווצת מעט כשאבּי, המפיקה שלי, מקבלת את פניי בפרצוף חמוץ.
"ג'וֹזי, את רצינית? כבר שנתיים שאת עושה את התוכנית הזאת, ואת לא מכבה את הנייד?"
"סליחה, אבּס. אני מבולבלת היום."
היא מנופפת באצבע. "סלחנו, אבל רק הפעם. אני מקווה שהמאזינים יחשבו שמישהו כותב לך בשביל לשמוע מחוכמתך בתחום הנדל"ן."
"חה. אני בספק, אבל תודה. זה אח שלי. הוא נוסע לאוסטרליה. אני צריכה להתקשר אליו."
אני מחייגת את המספר הבריטי של דייוויד בעודי יוצאת אל השדרה השנייה. היום יום בהיר בחודש נובמבר. שקית ניילון מתעופפת מסביב לכפות רגליי, וממערב, מעל שורה של בנייני בטון מוזנחים, נוצץ בשמש קצהו של בניין האמפייר סטייט.
"יום הולדת שמח, אחותי! קיבלת את ההודעה שלי?"
"כן, בדיוק כשסיימתי את התוכנית. שכחתי לכבות את הטלפון, אז חצי מניו יורק שמעה."
"אופס. איך זה קרה?"
"אני קצת חלשה היום. היה לילה כבד. הלכנו לשתות אחרי החזרה, ונשארתי לעוד כוסית עם פיטר."
דייוויד נאנח. "הבחור מהמקהלה שלך שאת עורגת לו? הוא לא בזוגיות?"
אני מתנשפת על הטלפון. "אוקיי, קודם כול אני לא עורגת. והוא כנראה הולך להיפרד ממנה, אבל אני לא מחכה לו בנשימה עצורה. מה איתך, לוזר? מצאת לאחרונה נשים שאיתרע מזלן ליפול בקסמיך המפוקפקים?"
הוא צוחק. "מאות נשים, אבל לא מישהי מיוחדת. לא שאני צריך מישהי מיוחדת."
"לגמרי. גם אני לא."
"בדיוק. אז ילדת יום הולדת, איך את חוגגת?"
"ארוחת ערב עם סוזי וכמה אנשים מהמקהלה. אנחנו הולכים למסעדת יוקרה בסוהו."
"נו באמת. זה לא מתקרב לסוהו האמיתי. בכל אופן, אני מקווה שיכניסו אותך. יהיה חבל אם יסלקו אותך ביום ההולדת שלך."
"מצחיק מאוד. אני צריכה לזוז. קח את זה באיזי."
"'קח את זה באיזי'? הם הופכים אותך לאמריקקית. אל תתני להם!"
"אני מנתקת עכשיו."
"אוקיי, ילדונת. יום הולדת שמח. אני אתקשר אלייך כשאחזור. להתראות. אוהב אותך."
"תיהנה המון. אוהבת אותך גם."
אני מנתקת, ופתאום מרגישה טרודה. המילים של אח שלי נגעו בעצב חשוף. אם יש לי רגשות למישהו תפוס זה לא אומר שאני עורגת לו. נכון שלא?
פיטר חי עם מישל הרבה לפני שהכרנו, לפני קצת יותר משנתיים, כשהוא הצטרף למקהלה. זה לא מנע ממני לפתח קראש עצום. איך אפשר שלא? הוא פשוט כל־כך... נפלא.
ואתמול בלילה בבר, אחרי החזרה, כשהוא הסתכל עליי, היה במבט שלו משהו שונה. הפעם הראשונה שהרגשתי את זה הייתה לפני כמה שבועות, כשהתאמנו על הדואט שלנו, התבוננו זה בעיני זו ושרנו מילות אהבה. זה משחק, אמרתי לעצמי. זאת הופעה. אבל אתמול, מהקצה של שולחן הבר הארוך, הוא הסתכל עליי באותו מבט...
דיברתי עם האלטיות, ואז קיבלתי את ההודעה, "את נשארת אחרי? אני צריך לדבר איתך".
מה הוא רוצה?
בקושי העזתי לחשוב שזה מה שקיוויתי לו — שהוא ומישל סופסוף נפרדו ושהוא הבין מה עומד לו מול העיניים.
אני.
חייכתי אל פיטר, והנהנתי אליו הנהון קטנטן. הוא השיב בשני אגודלים מורמים.
ברגע שהמקהלה התפזרה, עברתי לבר לסיים את היין שלי. כף יד גברית מנומשת ומכוסה בשיער בהיר הופיעה לידי על הדלפק. פיטר התיישב ממש לידי, גזרתו הגבוהה והצרה נדחקת אל המושב.
הוא דחף את משקפי הגיק־שיק בעלי המסגרת השחורה במעלה אפו והסיט קווצת שיער בצבע חול. "סופסוף תפסתי אותך לבד." הוא סימן לברמן והזמין בירה.
"מה קורה? אתה בא לארוחת יום ההולדת שלי מחר, נכון? מה כל־כך דחוף?"
פיטר לגם לאיטו מהבקבוק הצונן והביט בי. צמרמורת של ריגוש חלפה לי בעורף ובמורד עמוד השדרה. בשנתיים של ידידות מעולם לא ישבנו לבד בבר. זה כל־כך אינטימי. כמו דייט.
"הייתי חייב לדבר איתך לבד. אנחנו תמיד עם אנשים אחרים."
"לא כשאנחנו מתאמנים על הדואט שלנו," עניתי.
"לא. אני חושב שהזמן שבילינו יחד שינה דברים מבחינתי." הוא השתתק לרגע. "למישל ולי שוב היה את אחד מהריבים שלנו. היא טענה שאני מעדיף להיות עם הלהקה שלי או עם החברים מהמקהלה מאשר איתה, והודיתי שזה נכון. ואז היא אמרה, 'אתה גם מעדיף לעשות חזרות עם ג'וזי, נכון?'"
פיטר לגם עוד לגימה מהבירה. "והודיתי שגם זה נכון. ג'וזי, אני לא יודע מתי זה קרה, אבל דברים השתנו מבחינתי. איתך ואיתי, זאת אומרת. הבנתי שהדברים שאני הכי מצפה להם הם החזרות איתך והיציאות עם המקהלה, אבל רק אם את מצטרפת. את נקודת האור בשבוע שלי."
הוא הניח את היד שלו על היד שלי, יד קרירה ועדינה. "אני כבר לא רואה בך רק ידידה, ואני חושב שאת מרגישה אותו הדבר. אני מקווה שיש סיכוי שיהיה בינינו יותר."
הוא צדק, כמובן. בהחלט היה סיכוי שיהיה בינינו יותר, אבל לעולם לא הייתי מתחילה משהו. לא כשהוא במערכת יחסים.
"אתה יודע שתמיד חיבבתי אותך, פיטר. אף פעם לא הייתי טובה בלהסתיר את זה. כל המקהלה יודעת." צחקתי. "אבל אני חושבת שאתה קלטת רק בשבועות האחרונים."
הוא אחז בידי. "הייתי אידיוט, ג'וזי. מישל ואני לא מאושרים כבר הרבה זמן."
"אבל לא באמת נפרדת ממנה?"
פיטר התבונן בטיפת נוזל שהתעבה התעבות מתגלגלת במורד הבקבוק. "זה קשה. אנחנו חיים ביחד, החיים שלנו כרוכים זה בזה. אבל... אנחנו בתהליך פרידה."
אף שחשתי הקלה למשמע דבריו, לא רציתי להקל עליו יותר מדי.
"טוב, אני שמחה לשמוע. אבל שום דבר לא יכול לקרות בינינו עד שתעזוב את הדירה. ואני לא מבטיחה לך כלום. אני חושבת שאתה מנסה לבדוק אם אהיה פנויה אם וכאשר תיפרד ממישל. אני לא אהיה ברירת המחדל שלך, פיטר."
הבטתי בעיניו בשמץ של התרסה וסיימתי לשתות את היין שלי. בחור גדול ושחרחר נתקל בי כשעשה צעד לאחור, כמעט הפיל לי את הכוס מהיד ומלמל התנצלות.
פיטר רכן אליי. "בואי נצא מפה."
הוא שילם עלינו, עזר לי להשתחל אל מעיל הגשם ומשך אותי החוצה אל הלילה הקר של חודש נובמבר.
"מה עכשיו?" שאלתי, הבל פי מתאבך באוויר הקפוא.
"ג'וזי, אני יודע שאני צריך לחתוך משם, אבל אני נשבע לך שאת לא ברירת המחדל שלי. חכי לי ואני אוכיח לך את זה, טוב?"
השיניים שלי התחילו לנקוש. "בסדר, אבל אל תתעכב יותר מדי. אני לא מוכנה שיגררו אותי."
"אני לא אתעכב. אוף, קפוא פה. רוצה לחלוק מונית לברוקלין? רק בשביל שנוכל לדבר."
העפתי מבט לצד השני של הרחוב, לגדר שקשרתי אליה את אלקטרה. "הגעתי באופניים, ואני לא רוצה להשאיר אותה פה. וחוץ מזה, אני לא בטוחה על מה נשאר לדבר."
"הגיוני. אני שוב אדבר עם מישל הלילה. אני מקווה שיהיו לי חדשות מחר."
חצינו את הכביש לכיוון אלקטרה. לפני שחבשתי את הקסדה, עליתי על קצות האצבעות ונתתי לו נשיקה בלחי. נשיקה רכה, רמז דק להבטחה, לא יותר. "נשמע טוב. נתראה מחר במסעדה. שש וחצי, ההזמנה על שמי."
"סעי בזהירות."
***
פיטר שולח לי הודעה לפני ארוחת הצוהריים, "מזל טוב, יפהפייה. מחכה בקוצר רוח להערב".
הלב שלי ממריא לשחקים.
"כן גם אני. נתראה במסעדה".
חוץ מההתכתבות החמודה ההיא וקאפקייק שהחברים מהעבודה מגישים לי עם ביצוע מלא זיופים של "היום יום הולדת", זה יום ככל הימים. אני שוב מנסה להזמין את הנס הלסטין, בעלים של סוכנות תיווך לנכסי יוקרה וכוכב התוכנית יוקרה למכירה, ניו יורק, להתארח בתוכנית הרדיו שלי. אשת יחסי הציבור שלו, מישהי בשם אנג'לה דֵמרקו, לא מוכנה לשמוע על זה.
אחרי שאני מעלה לאתר של התחנה את הריאיון שערכתי עם מתכנן ערים, הגב התחתון שלי כבר גמור מכאבים. הו, מה הייתי נותנת בשביל כיסא ארגונומי.
השעה 17:37. מאוחר מדי לנסוע שעה הלוך וחזור באופניים עד לבית שלי בוויליאמסבורג ומשם שוב למנהטן בשביל להגיע בזמן לארוחת הערב. למרבה המזל, יש מקלחת בתחנת הרדיו.
בעוד המים החמימים משככים את כאביי, אני צובטת את הבטן העגולה שלי ואת הגומות בירכיים בתחושת סלידה, ומניחה למחשבותיי לנדוד לאפשרות שהערב יתחממו העניינים עם פיטר. אני באמת צריכה להקפיד יותר על הסרת שיער. לגלח ולסבול את הצמיחה המגרדת, לעבור בייסורים עוד שעווה ברזילאית או להניח לשערות לגדול פרא. אני מתכווצת במחשבה שפיטר יגלה את סבך השיחים הסורר שלי.
די כבר. הוא חי עם אישה אחרת.
אני מייבשת ומחליקה את השיער שלי ומוסיפה צעיף כסוף־שחור לסוודר האפור ולמכנסיים השחורים שאני לובשת. לא אלגנטי כל־כך יחסית לאורחת יום הולדת, אבל נסתפק בזה. זה לא ששלושים ושש הוא יום הולדת מיוחד.
כשאני יוצאת אל הלילה הקר, אני מדוושת במורד השדרה השנייה, מפלסת את דרכי בפקקי התנועה של הכבישים בניו יורק בשעות העומס ובין ענני הקיטור העולים מסורגי התחנות של הרכבת התחתית. אני פונה ימינה לרחוב 25 בכוונה לחתוך לפארק מדיסון סקוור דרך ברוך קולג'. אני תמיד לחוצה כשאני חוצה את הצומת הזה. לפני כמה שנים נפלתי כאן מהאופניים בזמן שהסתובבתי כדי להתחמק מכמה סטודנטים, ונקעתי את הקרסול.
בזווית העין אני מבחינה במשאית זבל יוצאת מסמטה במהירות מוגזמת.
מכונית משפחתית בצבע שחור פונה לכיוון הלא נכון.
עוד רוכב אופניים מתקרב.
בלמים חורקים.
ואז זה קורה.
30 בנובמבר — 1 בדצמבר
הצליל החד מפריע את מנוחתי.
אני מסתובבת לכבות את השעון המעורר, אבל בקושי מצליחה לזוז. הגב שלי במצב רע היום. ולמה האור כל־כך בהיר?
אני פוקחת עיניים בזהירות, ממצמצת.
"אני חושב שהיא ערה."
האיש מדבר בקול חלש. פיטר? לא, זה לא הקול שלו.
יש גם קולות אחרים, שקטים יותר. והצליל ממשיך. צפצוף לא מוכר שנשמע לסירוגין. אף צליל לא קשור לבית.
החדר מתחיל להתבהר. סוזי מגיחה מעליי, פניה קורנים, מקרבת אליי את שפתיה המשוחות באדום, סימן ההיכר שלה. "הנה, את איתנו! את בבית חולים, מותק — בֵּלוויוּ." הקול שלה עדין במידה לא אופיינית. "הייתה לך תאונת אופניים. אלקטרה גמורה, אבל את בסדר. איך את מרגישה?"
"אה," אני מחרחרת. "מוקדם לדעת." אני מנסה לחלץ חיוך שכנראה מיתרגם להעוויה.
"ברור, ג'וזי."
היא אוחזת בידי השמאלית. אבל רגע... היא עומדת בצד ימין שלי. אני מסובבת את הראש לבדוק מי נמצא שם.
ליד המיטה, אוחז בידי בשתי ידיו, יושב גבר גדול שצבע עורו חום בהיר, בעל שיער שחור סמיך וזקן כהה, צפוף וגזוז בקפידה.
מעולם לא ראיתי אותו.
אני מושכת את היד שלי מאחיזתו של האיש, והוא מכווץ גבות.
"את בסדר?" הוא רוכן קדימה, כאילו כדי להיטיב להראות לי את פניו.
"אני מכירה אותך?" אני לוחשת. אין לי שום זיכרון שלו, אבל אני מרגישה רע בגלל זה. הוא נראה כמו איש טוב. עיניו חומות, יפות.
"ג'וזי, זה אני. רוב." הוא אומר את המילים כאילו יש לכך משמעות כלשהי.
"אני מצטערת. אני לא יכולה..." אני מסתובבת הצידה, אבל התנועה גורמת לי לכאב חד לאורך כל הגו.
אני מתבוננת בסוזי במבט מבקש עזרה.
"ג'וזי, יקירה, זה רוב. רוב. את לא זוכרת אותו? שיט, רוב, אולי היא במצב גרוע יותר ממה שהם חושבים. אמנזיה..."
שום דבר כאן לא הגיוני. "אני אמורה להכיר אותו?" אני מתחילה להילחץ. "את מכירה אותו, סוזי?" עכשיו כואב לי הראש, נוסף על הגוף.
"ברור, מתוקה. זה רוב, בעלך. רגע..." היא מרימה את ידה. "את יודעת מי אני, אבל לא יודעת מי זה רוב?"
אני עדיין מנסה להדביק את הפער, אבל נכשלת. "בעלי?"
"מותק, את בטוח זוכרת." קולו של האיש נסדק. "אנחנו אוהבים זה את זו. אנחנו נשואים כבר יותר משנתיים. את בטח..." הוא שוב אוחז בידי, הפעם בחוזקה.
"אני מצטערת." ואני מתכוונת למה שאני אומרת. הוא נשמע שבור לב. "אני לא מכירה אותך, ואתה מכאיב לי ביד." אני מושכת אותה מידו. "אני צריכה לנוח ואני לא מבינה מה קורה פה. סוזי?"
"רוב, תן לנו כמה דקות. תקרא לרופא? הם צריכים לעשות מיפוי מוח או משהו כזה. זה משהו ששומעים עליו כל הזמן, נכון? אנשים חוטפים אמנזיה, ואז חוזר להם הזיכרון. יהיה בסדר."
היא לא נשמעת כאילו יהיה בסדר.
האיש קם ויוצא מהחדר, סוגר מאחוריו בעדינות את דלת ההזזה. כשהוא מאחורי הזכוכית, הוא מרים את כפות ידיו אל מצחו, מתעלם מהאחיות והאלונקות שחולפות על פניו, ואז נעלם משדה הראייה שלי.
"סוזי, מה קורה פה? מי הבחור הזה, ולמה את אומרת שהוא בעלי? מה לעזאזל..." הקול שלי חוזר, והוא נעשה גבוה מרוב בהלה.
"ג'וזי, זה רוב. אהבת חייך. הגבר שהתחתנת איתו לפני שנתיים בהוואי והבטחת לאהוב אותו לנצח. הגבר שאת חיה איתו בנישואים מאושרים במרחק כמה בלוקים מכאן. בעלך."
"בעלי? בחיים לא ראיתי את הבחור הזה! ואת יודעת שאני לא נשואה, ושאני לא גרה פה באזור. אני גרה בברוקלין. היית אצלי בבית מיליון פעמים בערך."
"ברוקלין? אף פעם לא גרת בברוקלין! את גרה במנהטן מאז ש..."
הדלת נפתחת. זה שוב האיש, הפעם מלווה ברופאה בבגדי חדר ניתוח.
"שלום, ג'וזי. אני ד"ר לין." החיוך הרחב של הרופאה לא מתפשט עד לעיניה העייפות. "אני שומעת שיש איזה בלבול. את מתקשה לזכור את בעלך?" היא מדפדפת בגיליון אשפוז.
"לא, אני לא מזהה את האיש הזה. הוא לא בעלי. אני לא נשואה."
היא מביטה אליי, ואז משפילה את עיניה אל ידי השמאלית. "ובכן, את עונדת טבעת."
הקמיצה שלי מקושטת בשתי טבעות יקרות, אחת היא טבעת נישואין פשוטה והאחרת משובצת אבן חן מלבנית בצע כחול בהיר, שבצידיה שני יהלומים. זאת טבעת שתמיד רציתי.
הרופאה משלבת זרועות. "ובכן, ג'וזי, את עברת תאונה. היית מחוסרת הכרה, אבל את לא סובלת מפציעת ראש רצינית. בדרך כלל כשאנחנו רואים אובדן זיכרון, זה בגלל פגיעה במוח. יש לך חבלות בצלעות, במותן וברגל, ונקעת את מפרק יד ימין. נעשה לך מיפוי, כדי לוודא שאין נזק מוחי. סביר להניח שהטראומה מהתאונה גורמת לך לבלבול.
"תודה, דוקטור," אומר האיש ששמו רוב. "היא תהיה בסדר?"
"הזיכרונות בדרך כלל חוזרים, אבל נצטרך להשגיח עליה." הרופאה פונה ללכת.
"רגע." הקול שלי נשמע חלש. "אני לא סובלת מאובדן זיכרון. לא איבדתי שום זמן. אני זוכרת שהתעוררתי הבוקר, הלכתי לעבודה... רגע, מה התאריך היום?"
"30 בנובמבר 2017. יום ההולדת השלושים ושש שלך." סוזי בוחנת את פניי, מנסה לאמוד אם המידע מכניס אותי להלם.
"בדיוק! זה התאריך היום. טראמפ הוא הנשיא, נכון? וסוזי, הייתי אמורה לפגוש אותך ואת החבר'ה מהמקהלה בערב, במסעדה החדשה בסוהו. לא שכחתי את החיים שלי, אבל אני לא מכירה את האיש הזה. בחיים לא ראיתי אותו. אני לא נשואה ואלה לא הטבעות שלי, יפות ככל שיהיו."
אני מסירה אותן במשיכה אחת, תושבת האבן נתקעת בפרק האצבע שלי, ואני מניחה להן ליפול ארצה מהמיטה. האיש — רוב — מתכופף להרים אותן. פניו עגומים.
סוזי מנידה בראשה. "לא קבענו לארוחת ערב היום. לך ולרוב היה משהו בגלריה, אבל באמת סיפרתי לך על המסעדה ההיא..."
"לא כדאי להתעסק בפרטים קטנים," ד"ר לין מתפרצת. "אנחנו לא רוצים להכניס את ג'וזי למצוקה. נעשה בדיקות. בינתיים אתם צריכים לתת לה לנוח." היא ממהרת לצאת.
"סוזי, המשפחה שלי יודעת שאני בבית חולים?" אימא, דייוויד ואחותי לורה לא היו משקרים לי. "יש לי משפחה בגרסה המטורפת שלך של החיים שלי?"
"ברור," סוזי עונה בקול קטן. "התקשרתי ללורה, והיא סיפרה לאימא שלך. הן ממריאות מהית'רו בעוד שעה."
יבבת הקלה נתקעת בגרוני. אני מפנה את הראש אל האיש הזר שטוען שהוא בעלי, ודמעה עבה זולגת במורד לחיי.
"בוא, רוב, אנחנו צריכים לתת לג'וזי לנוח." הנימה של סוזי נעימה, אבל אני שומעת את המאמץ בקולה. היא רוכנת קדימה. "יקירה, אני מבינה שאת מבולבלת, אבל נעזור לך להחלים. נסי לישון, מתוקה. אנחנו אוהבים אותך." היא מלטפת לי את השיער, ואז קמה, חוצה את החדר אל הדלת, ומחכה שם.
האיש עדיין יושב ליד המיטה שלי, ואני כמעט מסוגלת להרגיש אותו תוהה מה לעשות הלאה. בסופו של דבר גבו מתחכך במשענת הכיסא והוא יוצא עם סוזי מהחדר בדממה.
***
אני שוכבת במיטת בית חולים ולא מצליחה לישון בעודי שבה ומריצה בראש את השיח שלי עם סוזי ועם האיש שטוען שהוא בעלי. שום דבר לא הגיוני. וחוץ מזה, אין שום סיכוי שהביטוח הרפואי שלי יכסה את החדר הפרטי המפואר הזה, עם הכורסאות המרופדות והווילונות הכפולים שתלויים מעל החלון הגדול.
כעבור מה שנדמה כמו שעות לוקחים אותי בכיסא גלגלים לבדיקת אֵם־אר־אַיי רועשת ולא נעימה. אחות עוזרת לי לחזור למיטה ונותנת לי "משהו שיעזור לך לישון, יקירה," בזמן שהאורות במסדרון מתעמעמים. לפני שהכדורים מתחילים להשפיע, אני מחלצת את עצמי מהמיטה והולכת לחדר השירותים הפרטי. כשאני מדליקה את האור, אני רואה את עצמי במראה ונרתעת לאחור בתדהמה.
האישה שמביטה אליי בחזרה היא לא ממש אני. כלומר היא אני, אבל אחרת. השיער בהיר יותר, יותר בלונדיני זהוב, והרבה יותר ארוך ועבה מהשיער שלי. והגוף שלי...
אני פושטת את החלוק, מתעלמת מדקירת הכאב שהתנועה מסבה לי, ובוחנת את הגוף שלי באור הפלורסנט. מוזר מאוד. זה הגוף שלי, אלה בהחלט שדיי הנדיבים, זאת השומה שעל הבטן, אבל עכשיו אני רזה יותר בחמישה־עשר קילו בערך. ושיער הערווה שלי! אין שם יותר ממסלול נחיתה זעיר מעוצב בקפידה. זה הגוף שתמיד רציתי שיהיה לי, מלבד הקיבוע בפרק היד והחבלות האדמדות במותן.
אני משתינה בפעם הראשונה זה שעות, מרגישה את העצמות בישבן על מושב האסלה, והעייפות מכריעה אותי. אני עולה בחזרה למיטה ונרדמת מייד. אל שנתי פולשים חלומות משונים על אחותי שלא מצליחה למצוא אותי בעליית הגג הישנה שבבית המשפחה שלנו.
למעשה, היא קוראת בשמי, "בּוֹזי! הֵיי, בוזי!" — הכינוי שהצמידה לי מאז הילדות — שוב ושוב. התחושה כל־כך אמיתית.
"בוזי! בוזי..."
"אוי, לורה, אני כל־כך שמחה שאת פה. אני לא מבינה מה קורה." הקול שלי רווי רגש. "איפה אימא? היא פה?"
"היא מדברת עם הרופא. מה שלומך? סוזי סיפרה לי על התאונה שלך. היא אמרה שקצת איבדת זיכרון? איך את מרגישה? מסכנה שכמוך..."
"זה העניין, לא איבדתי את הזיכרון," אני מוחה. "אני יודעת מה התאריך היום, מי אני ואיפה אני גרה, רק שיש פה מישהו שטוען שאני אשתו, וסוזי מתעקשת שזה נכון ושאנחנו גרים במנהטן. תקשיבי, לורה, את יודעת שבחיים לא התחתנתי ושאני גרה בברוקלין. אתמול הייתי אמורה לפגוש את פיטר ואת החברים מהמקהלה. אני חייבת לשלוח לפיטר הודעה. הוא בטח דואג לי."
"פיטר? בוזי, אני מצטערת אבל אין לי מושג על מה את מדברת. אני לא יודעת מי זה פיטר, ועברו כמה שנים מאז שעזבת את המקהלה. זאת בטח הטראומה, נכון? יש לך קצת אמנזיה שהחזירה אותך לאחור. אימא ורוב שואלים את הרופאה איזה טיפול את צריכה, כדי שתוכלי לחזור הביתה. מבחינה גופנית את בסדר, ואני בטוחה שאת לא רוצה להישאר כאן."
"הרוב הזה... הוא שוב כאן?"
השאלה שלי נשארת תלויה באוויר כשאימא שלי נכנסת פנימה, שיערה באורך הכתפיים, אפור יותר מאשר בפעם האחרונה שראיתי אותה. צבע הבלונד־תות כמעט דהה לגמרי. היא לבושה ללא רבב, כרגיל. האיש בעל הזקן הכהה, נכנס בעקבותיה, ידו מונחת על כתפה. רוב אומר משהו ואימא מחייכת, ואז הוא נרתע בבהלה ניכרת כשעינינו מצטלבות.
"מותק, את ערה... איך את מרגישה?" הוא מקרב כורסה למיטה שלי.
עכשיו אני מתחילה להתרגז. כולם שותפים למזימה, כולל המשפחה שלי. אני מסתובבת אל הבחור. "תראה, אני לא מכירה אותך, אז בשם אלוהים, תפסיק לקרוא לי מותק." אני מסתובבת בחזרה אל אימא שלי, שגבותיה המרוטות בקפידה מורמות למשמע ההתפרצות.
"אימא, אני כל־כך שמחה שטסת לפה. תודה. אבל למה לעזאזל כולם אומרים שאני נשואה לבחור הזה?"
אימא רוכנת לנשק אותי בלחי. ריח השושנים והפודרה שלה מספק לי נחמה קטנה במציאות המשונה הזאת. היא נאנחת ומתיישבת, ואוחזת בידי. "יקירה, אני מבינה שאת מבולבלת. את בטח מרגישה שכולנו עושים יד אחת נגדך, אבל אני מבטיחה שזה לא נכון. הרופאה אמרה שאת יכולה לחזור הביתה. המיפוי נראה תקין. תחזרי לאשפוז יום כדי לקבל עזרה עם אובדן הזיכרון, אם המצב ימשיך. בואי תתלבשי וכולנו נלך הביתה, טוב? לורה ואני נישאר איתך כמה ימים, נוודא שאת מסתדרת."
הביתה. המילה נשמעת כמו נקודת האור היחידה באוקיינוס של חושך. לפחות שם הכול יהיה הגיוני. אבל אז עולה בדעתי מחשבה איומה.
"הוא גם בא איתנו, נכון?" אני אפילו לא מסוגלת להסתכל על רוב.
אימא ולורה מחליפות מבטים, ואימא שלי טופחת לי על כף היד, מספקת נחמה זעומה. "ברור שהוא בא איתנו, יקירה. זה גם הבית שלו."
"ואיפה הבית הזה נמצא?" אני שואלת ובראשי מתחננת, בבקשה תגידו ברוקלין. בבקשה תגידו ברוקלין.
האיש הזר שוב פותח את פיו. "אנחנו גרים קרוב, מותק... סליחה, ג'וזי. ליד יוניון סקוור. עברנו לשם קצת לפני החתונה."
אני מסיטה את המבט. אני מתחילה לקלוט שאני לא באמת חוזרת לדירה שאני אוהבת.
"אני גרה בוויליאמסבורג," אני ממלמלת.
שתיקה רועמת משתררת, ונשברת עם הגיעה של ד"ר לין.
"מה שלום הפציינטית הבוקר?" היא מתבוננת בגיליון האשפוז שהיא מחזיקה בידה. "מרגישה טוב יותר? לפחות גופנית? את חופשייה לצאת, ג'וזי. קבעתי לך תור לרופא מומחה, כדי להשגיח על האמנזיה."
אימא מחייכת. "תודה, דוקטור. אנחנו מכינים אותה עכשיו ליציאה."
"הנה משככי כאבים לפרק היד ולחבלות. זה יכאב עוד קצת זמן. לא לקחת יותר משישה ביום. תרגישי טוב, ג'וזי." הרופאה יוצאת בפתאומיות אופיינית, אחרי שבקושי העיפה בי מבט.
"טוב, בואי נקים אותך, יקירה." אימא משקיפה מעליי אל האיש המזוקן. "רוב, תביא לי את הבגדים שלה?"
מאחוריי רוב מושיט יד אל תוך הארונית הגבוהה שליד המיטה. הסקרנות גורמת לי להסתובב כדי לראות אותו מוציא משם זוג מכנסיים צרים אפורים, בלייזר בצבע שזיף, חולצה מכופתרת, מגפונים אפורים, חזייה ותחתונים. אני לא מזהה שום בגד, אפילו שבבית יש לי חולצה דומה.
הוא מושיט לי שעון יד, שהזכוכית שלו שבורה. המחוגים תקועים בשעה 6:17. זו בטח השעה שבה עברתי את התאונה.
"אני אדאג שיתקנו לך אותו." רוב פורש על הכרוסה מעיל טרנץ' אפור־כסוף, תיק יד בצבע יין ואת קסדת האופניים שלי עם הפרחים הירוקים. הקסדה היא הדבר היחיד ששייך לי.
"זה מה שלבשת כשדיוושת ברחבי מנהטן?" לורה מזעיפה פנים, ממששת את החולצה. בתור אם צעירה שגרה בפרוור באנגליה, היא בדרך כלל לובשת ג'ינס ומגיעה לכל מקום במכונית.
"ג'וזי תמיד נוסעת באופניים בבגדי עבודה ובגדים ליציאות." רוב עונה במקומי. "היא מסרבת לרדת מהאופניים, אפילו שאמרתי לה שזה מסוכן. היא אומרת שזה הרבה יותר מהיר ממכונית, ושהעובדה שיש לנו כסף לא אומרת שאנחנו חייבים לבזבז אותו."
אני מגיבה בחצי חיוך. מעולם לא אמרתי לאיש הזה את המילים האלה, אבל הן מאוד נשמעות כמוני. ואני באמת אוהבת לחלוף באופניים על פני כל הנהגים שתקועים בפקק.
"טוב..." אימא מדברת בנימה צוננת. "אני חושבת שלא תרכבי על אופניים בזמן הקרוב. האופניים שלך טוטאל לוס. ועכשיו, ג'וזי, הגיע הזמן לקום!"
היא עוזרת לי להתיישב במיטה. אני מודעת לכך שהאיש מאחוריי יכול לראות את גבי החשוף ואת קצה הישבן שלי מבעד לפתח של החלוק.
"לא כשהוא בחדר."
"אה. סליחה." רוב ממלמל וזז הצידה.
לורה מחייכת בחיבה. "רוב, תן לנו כמה דקות."
אני שומעת את צעדיו מתרחקים ואת דלת הזכוכית נסגרת.
"קדימה, חמודה." היא לא קראה לי חמודה מאז שהייתי ילדה וקיבלתי עונש על התנהגות שובבה. זה כינוי חיבה, אבל כזה שנועד לרכך מילים מחמירות. "תלבשי תחתונים, ותנסי לזכור שגם לרוב קשה שאת לא זוכרת אותו. הוא אוהב אותך ורוצה לטפל בך. הנה המכנסיים שלך."
אני עושה כדבריה ותוהה מה מרגיש האיש שטוען שהוא בעלי. הוא בהחלט נראה כמו איש טוב, וניכר שאימא, לורה וסוזי קשורות אליו.
"ברור, אני יכולה להיות נחמדה אליו." אני חושפת שיניים כלפי אחותי, בחיוך המזויף שהיינו מחייכות זו לזו בתור ילדות. אפילו אם לורה הוזה כמו כולם, הנוכחות שלה בחדר נוסכת בי ביטחון.
העובדה שאני עומדת ללכת לבית שאינו שלי, עם גבר שאינו בעלי, היא מחשבה מציפה מכדי שאוכל להתעכב עליה. כמובן אין לי ברירה. אני אהיה שם עם אימא ולורה לכמה זמן, עד שהכול יסתדר, כמו שאימא אמרה. ואני אתקשר לפיטר ואספר לו על התאונה. זאת הדרך היחידה שלי להתמודד עם כל הטירוף הזה.
אני שמחה לצאת מהחדר. מאז שאבא מת תמיד שנאתי את הריח של בתי חולים.
האיש שנאמר לי שהוא בעלי מחכה במסדרון. "מוכנה?"
אני מושכת בכתפיי ויוצאת בעקבותיו. אימא ולורה צמודות אליי מכל צד.
במגרש החניה רוב פותח בצפצוף לינקולן ירוק־טווס בעלת ריפוד עור בצבע שמנת.
"יפה." אני לא מצליחה להסתיר את ההתפעלות. זו באמת מכונית יפה.
הוא חש שאני מהססת איפה לשבת. "אולי ניתן לאיריס לשבת מלפנים ואת תשבי מאחור?"
"רעיון טוב," אני משיבה, ואימא מתחילה למחות. "באמת, אימא, אני מעדיפה לשבת מאחור עם לורה."
רוב מנווט במיומנות ברחובות רחבי הידיים, השקטים מהרגיל אחרי העומס של שעות הבוקר. בתוך פחות מעשר דקות הוא פונה אל סמטה מטופחת מאחורי בניין זכוכית ואבן שצופה אל יוניון סקוור. הוא יוצא מהרכב בעוד השוער מגיח מירכתי הבניין.
"ברוך השב, מר בילינג. אני שמח לראות שהפציינטית איתך." האיש הצעיר פותח קודם את הדלת של אימא שלי, ואז את שלי. אני יוצאת אל המדרכה, גופי כואב ונוקשה.
רוב מוסר לו את המפתחות של הרכב. "תודה, ויל."
"את מזהה את הבניין, יקירה?" אימא בוחנת את פניי בקפידה.
אני מסתכלת סביבי. יש חניה לאורחים ודלת כפולה המובילה אל תוך הבניין. אני לא ממש מזהה את הבניין, אם כי ייתכן שהוא הופיע באחד הפרקים האחרונים של יוקרה למכירה, ניו יורק. אם זה הבניין שאני חושבת עליו, הפנטהאוז מוקף במרפסת אדירה.
המשך העלילה בספר המלא
