“ספרה של אסתר פלד "פתח גדול מלמטה" הוא ספר טוב, אמיץ ומאד יוצא דופן בנוף הספרותי שלנו.
מבחינתי, אין מחמאה גדולה יותר לספר מאשר ההחלטה לרכוש עותק ממנו, אחרי שקראתי עותק ספריה. רצוני שהוא ישכון על מדפי ספרייתי, לא כקישוט, אלא כטקסט שארצה לקרוא בו שוב, וחלקים ממנו - שוב ושוב.

אנחנו רגילים לסיפורי חניכה שמתחילים בגיל צעיר. כאן לפנינו סיפור חניכה של אישה שמתחיל בגיל מבוגר ובשל. תמצית החניכה כולה מובאת בפרולוג הנפלא.

שלב ההתבוננות – "אני מתבוננת החוצה. אני רואה: השחר עלה. מיד אחר כך אני מתקנת: האור – הוא יורד מן ההר אל העמק. השחר יורד על הארץ. הבהירות מתחילה מלמעלה".
האשה מגלה איזושהיא אמת חדשה. "השחר עלה" הוא טעות או אשליה, וכך גם הזוגיות שלה. כי "השחר יורד על הארץ, הבהירות מתחילה מלמעלה" - בניגוד ל"פתח גדול מלמטה" שהוא גם מה שאתם חושבים, וכל המיניות והתשוקה הכרוכים בו, אבל קודם כל החצאית, שנולדה מתוך התייחסות גברית לאישה.

שלב ההבנה: "אני מבינה: הסיפור הזה בא אל קיצו...תמיד משהו לא מסתדר ומישהו נהיה מאד עצוב, ואז זה נגמר. וגם אלה שנשארים יחד, גם אצלם לפי השמועה מאד עצוב..." במהלך הזמן הפכתי אני למושא תשוקתו, חד משמעית הוא אומר...אני לעומת זאת לא מוצאת את מקומי, אין לי מנוח, אני מושא תשוקה מרצד, נעלם וחוזר, קשה לאחיזה. באופן כללי אני מתקשה להיות מושא.. .של משהו של מישהו...אני מבקשת לזחול החוצה מהשוחה המשותפת שחפרנו..."

השלב האחרון: אני רואה: ...במהלך היום הוא מנסה אלי דבר אבל אני אינני. כיוון שאני מושא תשוקתו הוא רואה חזיונות. אני לא. כן, כל העניין הזה של התשוקה, אני מכבדת את זה, אחרי הכל זה מקור ההתהוות, מקור החיים, אישה, גבר, הציוד הזה שיש להם בין הרגליים. משם מתחיל הכל. ..אין דרך אחרת, האמנם אין דרך אחרת לבנות דבר לכיד ונושא משמעות....". הגבר עדיין רואה חזיונות – אשליות. האישה כבר הפנימה את הבנתה והיא במקום לגמרי אחר - בדרך להיות לבד.

זהו גם סיפור של כפירה. כפירה בתפיסה הרומנטית של זוגיות, שמוטמעת בחינוך הנשי מגיל צעיר. כפירה בהיות אישה וגם גופה מוגדרים דרך התייחסות גברית. כפירה בזוגיות שבה האישה היא מושא ועדיין נשלטת. כפירה ביחסי הגומלין בין הגבר לאישה, בהם עליה תמיד לשלם בגופה (וגם לתת לו "בית חם").

ומתוך כל הכפירות שהזכרתי, עולה בפרק האחרון הכפירה ב"העיקר שלא תהיי לבד". "למה שלא אהיה לבד? איזה מן עיקר זה?" (עמ' 123). ב"לבד" היא מוצאת את מקומה, מוצאת מנוחה לעצמה. היא נהנית ממנו, וגם נהנית להפגין את חוזקה. מצליחה לסדר מיני עניינים שאם הייתה בזוגיות הגבר היה מטפל בהם, ועליה היה לשלם בגופה מחיר בחזרה. לאחר ביקור במוסך היא אומרת "כי אני מהנאבקות. וכידוע, נשים אין להן הרבה כוח; הן נועדו להשקות גינות בעודן מפזמות במלבושים בהירים, ואחר כך לדבר בטלפון עם חברות. נשים הן יצורים ענוגים, כובע קש לראשן, שלא נועדו לקרבות, לא למוסכים. אבל זה לא תלוי בי. זה מה שקרה....." (עמ, 158)

הסופרת חופרת בנבכי היחסים והתשוקה המינית שבין הגבר לאישה. חפירתה חכמה, אמינה ומלאת תובנות. הרוח הנושבת מהספר היא רוח פמיניסטית נושאת מסר. הכתיבה מתובלת בהומור, ציניות, אירוניה, ואפילו בטיפה מרירות. יש בספר מן הפסיכולוגיה, מן הפילוסופיה ומן הבודהיזם (שמחוסר היכרות בוודאי לא ירדתי לעומקו). זרם התודעה זורם בקלילות והשפה מערבת מִשלבים גבוהים ונמוכים.

בחלקו האחרון של הספר האישה בוחרת לחדול מן החיפוש אחרי בן זוג, "הדבר הזה לא מוביל לשום מקום".
הבחירה לזנוח כל סוג של זוגיות ולחיות לבד, כביטוי לשחרור, היא לגיטימית ואמיצה. אכן, אין טעם בחיפוש אובססיבי אחר זוגיות. כל אישה בימינו אמורה להיות מסוגלת להיות עצמאית ולא תלויה בגבר. עם זאת ה"לבד" אינו בהכרח הפתרון היחיד או הקבוע לשחרורה של האישה. העמקת ההיכרות עם מהותה הנפשית והגופנית שלא ביחס לגבר, דווקא היא יכולה בסופו של דבר להצמיח זוגיות חדשה מסוג אחר. ואם לצאת לרגע מן התאוריה – אני רואה בסביבתי מקרי זוגיות מאוחרת שנבנו מתוך צמיחה מחודשת והם ממלאים שמחה ותקווה. זאת הסיבה העיקרית שלא הענקתי לספר את הכוכב החמישי. את 4.5 הכוכבים שלהם הוא ראוי עיגלתי לארבעה.

לסיכום: ספר שמזמין לצלול לתוך עצמךְ, ומשאיר שובל ארוך של הרהורים. אין ספק שילווה אותי עוד זמן רב.”

“הופתעתי. פשוט הופתעתי. הספר תפס אותי לא מוכנה. יש בו איזו קלילות, טוהר ורענוות לא מוכרת, המשתקפת יפה בעיצוב העטיפה הנקי והמונוכרומטי, עיצוב שמתכתב בצורה נכונה גם עם שם הספר. מעולם לא שמעתי על אסתר פלד והפרוזה שלה היא משב רוח מרענן. זרם תודעה פשוט, כמעט לקוני, פרקים קצרים, מעין סיפורים. הספר מכיל מעט מאוד תיאורים, אין כלל שמות לגיבורים, כולל לגיבורה הראשונית המשתקפת כבת דמותה של המחברת. גם העלילה מועטה, אך לא דלה, אישה נפרדת מבעלה זה שנים רבות, מכירה גבר אחר, נפרדת גם ממנו ומחליטה לחיות בגפה. אין כמעט דמויות משנה, הילדים מוזכרים בחטף, גם גילה לא ידוע, כנראה בין 50 ל-60 אולי מעט יותר. כל כך הרבה אין בספר הזה. אז מה יש בו?

יש בו צלילות, רענננות, קול כן לגמרי ופשוט אך לא פשטני של אישה לא צעירה, שחייתה חיים מלאים וגדושים והיא לא מתביישת לדבר עליהם. והיא מדברת,על גברים, על יחסים, על מיניות, על עצמה. כבר מזמן לא קראתי מיניות כל כך אמינה של אנשים בגיל המעבר פלוס. עבור הגיבורה של אסתר פלד העבודה לא חשובה ואיננו יודעים מהי, הילדים הם אפיזודה חולפת ולא משמעותית, יש שני בנים, הם גדלו ועזבו את הקן, להתראות ושיהיו בריאים. התהליך שהיא עברה הוא המרכז וגם זה לא מאוד חשוב וקריטי. טוב ונעים לקרוא את אסתר פלד, להכיר את בת דמותה שאוהבת לנעול מגפיים וללכת בבוץ בשביל בהר, שאינה טובה בגינון אך בכל זאת מטפחת את גינתה בעצמה, שלא חפצה בחברות עם אנשים או נשים כי היא משתעממת בקלות וזהו, זה מספיק, אין צורך להסביר יותר מדי, אלו החיים וכך היא חיה אותם וטוב לה עם זה. וכך אנו קוראות אותה וגם לנו טוב בזה.”

“'פתח גדול מלמטה', הלם בי עוד לפני שיצאנו לדרך. ואולי "הלם בי", נשמע קצת מליצי ביחס לספר שמנסה להיות ארצי כל כך. במסווה ציני, מתנשא אולי, אבל עדיין ארצי במהותו.
השתמשתי בו כבמנקה חיך. יצירה קלילה/לא מחייבת, שתעזור לי להשתחרר מחוויות מכוננות שסיפק ספר עמוק ולהתכונן, תוך כדי, לחוויות שכבר מחכות לי בספר הבא.
אלא שכאן, במקום תחושת ניקיון, התמלאתי טעם בוסרי, מלווה עודפי מלל קשים וניחוח פמיניסטיות קלה עד בינונית (לא מהטעמים המועדפים עלי).

למה ככה?
הספר הזה, על שמו הנוטה לוולגריות ללא סיבה ממשית, בנוי פרקים, פרקים. כמו תמונות דרמטיות מסיפור חיים. היו ביניהן שגרמו לי לטפס על הקירות והיו שהוסיפו לי תובנות נימנומיות משהו, על הדרך.

מדובר בנובלה קלת משקל ודפים (142 עמודים בתצורה דיגיטלית). אלא שלעומת מיעוט הדפים, המלל, אוי ריבוי המלל, מתאר את נבכי נפשה ההזויים של דמות נשית המדברת אל עצמה, אלי, אל בן זוגה לשעבר, אל העכשיוי והעתידי ואל כל יציר המין האנושי שעובר בדרכה. היא עוסקת ברצונותיה של אישה, בדרישותיה מעצמה ומהסביבה, בסגנון דווקאי מתנשא, שמחייב אותה (לדעתה), להסביר לכולנו למה היא אוהבת מין, אבל פחות מסמפטת את הגברים הנלווים לחוויה. בעיקר, היא צועקת את ה'כי ככה אני' שלה, רחוק וחזק משצריך (כי לאף אחד לא באמת איכפת, אם אספת אל חיקך גברבר תורן וסילקת אותו מדרכך בבוקר שאחרי).

אחרי כל זה, הצורך למחות, שמתגבר על הדמות הראשית מסיבה לא ברורה, יביא אותי בקלות למסקנה ההפוכה.
בקיצור חמודה, You Are Protesting too Much.
מופע המאורות הלהגני הזה, לוקה בסגנון פולני מנדנד ובהנחת היסוד שגברים אבודי עמוד שידרה, נולדו לשעשע את זמנן של שורפות החזייה שבינינו.

וצריך להודות שיש בו, בלהג הזה, משהו מן המציאות הנשית של כולנו. כי מי לא עסקה חדשות ועיסוקים, בשאלות מהותיות סטייל 'מה אם היה קורה אחרת?', 'מה אם לא היינו נפרדים?', 'האם הדברים שהפריעו לי באמת מפריעים?', 'זו אני?', 'זה הוא?' ובתפקיד 'גולת הכותרת הטרחנית', הלו היא השאלה 'איך לעזאזל הוא הצליח לארגן לעצמו כל כך מהר, חיים אחרים?'.
אלא שרגעי שפל של נשיות במשבר, כשפרידה מעוררת שדים, פוצעת ומרחיבה סדקים, לא חייבים לצאת אל אור הזרקורים.
זה לא שאני נמנעת מעיסוק בפרטים אפורים, זה פשוט שלא כל שיחה פנימית, היא סיפור מפעים.

"אחרי שזה נגמר אנחנו בדרך כלל מפויסים, אווירה נינוחה, שני אנשים מתבוננים זה בזה ותמהים. תמהים, כן. שכיבה יחד היא משהו מתמיה, כשחושפים את זה לאורה של הנפש החושבת. בכלל, כל הגוף הזה, קל וחומר האיחוד בין גופים שונים, קל וחומר שהיו לאחד, כל זה זר לנפש החושבת...
אין ספק שיש גורמים אובייקטיביים שהופכים את זה ליותר מרגש. אבל נראה לי שככה זה תמיד, אצל כולם, שיש גרומים אובייקטיביים שהופכים את זה ליותר מרגש, יותר משמח מהרגיל."

איש לא מתעניין
"וכבר למדנו. אין בדידותה של אישה שאין לה גבר שאוהב אותה נורא שקולה לבדידותה של אישה שגבר אחד מיוחד בכושרו חושק בה עד מאוד."

הגיבורה של פלד, עסוקה בצורך לצעוק עצמה ולהוכיח שנשים לא חייבות גבר על מנת להישאר בחיים.
היא מתעקשת להיות דמות קשקשנית, מין פלקט נשי/סיטגמתי, שמלהג את נפשו ומטריד את סביבתו ברצונות/לא רצונות ובמלחמות רק אלוהים ידע על מה.
כאן כמובן מתבקשות השאלות 'מי שאל?', 'את מי זה באמת מעניין?' 'ועל מה את מוכיחה אותנו, מסבירה ומתרצת את רצון דמות המופת, לחיות את חיה ללא גבר כאובייקט אופנתי מתבקש'.
בקיצור, חיי את חייך ואת חיי גיבורייך, כפי שנכון לך ו... See If I Care.

"ואז הוא דיבר, הוא דיבר הרבה ולא יכולתי להקשיב לכל מה שאמר. הוא אמר את הדברים שאדם אומר לעצמו בסיומו של קשר, ואני מצאתי את עצמי מקשיבה לאיזה טקסט פנימי, טקס פנימי, טקס שריפת גופות פנימי, לא חשוב מה זה היה אבל זה היה בלתי ניתן, בלתי ניתן." בבחינת 'הפוסל, במומו פוסל.

להגיד שאהבתי ספר שהגיש לי דמות טרחנית במסווה פמיניסטי, זו תהיה טעות.
להגיד שנהנתי, לצערי, זו תהיה הגזמה.
להגיד שצלחתי מעבר למחציתו, טוב, זה יהיה פשוט לא מדויק.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/”

“ניגשתי לספרה של אסתר פלד "פתח גדול מלמטה" בלי הרבה ברירות. האשה שמסרה לי אותו הניחה והתרחקה, לא מאפשרת לי ממש להתנצל על חוסר זמן, עניין או פניות. נשארנו יחד, אישה אחת כתובה השניה עומדת נבוכה וקצת מבולבלת והמילים של אסתר הודיעו לי רשמית שאנו הולכות לנהל שיחה אינטימית מאוד על כל שלא מדובר בשום ספסל ציבורי אחר. נשארתי. התמגנטתי ליחפות הבוטה של פלד, הבזה ללק בציפורניים אך עדיין מתאמת תור ברגע שהיא חשה צורך במרדף מחודש אחרי זכר כלבבה. משחקת את המשחק המגדרי, אך גם שומרת לעצמה נתיב מילוט ממנו אל הלבדיות שבביתה שלה, הריק מילדיה שגדלו והפך מעין מקדש לכל היקר לה. מקדש שאין אליו כניסה ממשית לזר מבחוץ, שלא ליחסי מין וקשר תחום היטב בזמן.

התווכחתי לא פעם עם אסתר פלד, אנחנו כבר רגילות לכך שהטונים בינינו עולים עוד מהספר "להרבות אהבה בעולם" שהוא אמנם ספר עיון על הקשר בין פסיכאנליזה ובודהיזם, אבל אסתר עצמה נוכחת בו לא מעט. אני אוהבת להתווכח איתה כי היא מניחה את עמדותיה בלי טיפת התנצלות והנקיות הברורה שבה היא עושה זאת, מאפשרת לי לבחור אם למדוד או לתהות, להתקרב, לטעום או לנסות או פעמים אחרות לתקוף חזיתית או להסביר בנחת מדוע בעיני לא, או ממש לא, או לא הפעם על כל פנים. בתוך אי הסובלנות הפוסט מודרני בו כולם חברים של כולם, אסתר היא לא ממש חברה של אף אחד אבל חברה הכי טובה של עצמה. זו בחירה שיש בה נועזות לא קטנה בעיני, לצד מקומות שבהם היא גם מעוררת בי שאלות על המשמעות הרחבה שהיא פותחת ועל היאוש העמוק מקשר עם המין האנושי, שגם אם הוא עושה לא מעט רעש בחוץ, אני רוחשת לו חיבה סלחנית ואהבה גדולה.

ספר אולטרה מומלץ לקריאה, הפעם בעיני עם כוכבית מיוחדת למין הנשי.
גברים? לא סגורה על זה שכאן תמצאו את אושרכם,
אבל תפדל אם כן...”