“#
מפעם לפעם מופיעים לי על ה-Ipad ספרים שלא קניתי, כשעליהם הכותרת "מתנה". אין לי מושג למה מגיעה לי מתנה מחנות ספרים אלקטרוניים, אבל לא אני אדחה ספר שקיבלתי כמתנה. הספר הזה נמצא אצלי די מזמן והחלטתי לקרוא אותו עכשיו בלי לדעת עליו דבר. באופן מקרי (ואני לא מאמינה במקריות) קראתי אותו אחרי "מציאה" של נורטון. ואחרי שאחד המגיבים בביקורת ההיא, התייחס לכך שכתבתי (על ספרו של נורטון) שהוא אינו מזלזל באינטליגנציה. ובכן, "האומנת" מספר סיפור עם מאפיינים קצת דומים, ומזלזל בגדול באינטליגנציה של קוראיו.
הסיפור עוסק בסודות. כן, כן, מוזר ככל שזה יישמע. אסונות שקשורים אליהם תינוקות ופעוטים, בעיקר תאומים. (הידעתם שיש חברות החושבות שתאומוּת מביאה מזל רע?) לקינוח יש גם אובדנות וקצת חוסר יציבות נפשית.
מדובר במשפחה עשירה, שביתה המפואר נמצא בכפר לא עשיר. התושבים מתלחשים, מספרים סיפורי רכילות משובצים באגדות עם(?) ומזל רע. איומים, סיפורי פיות, תינוקות מוחלפים ועוד אלמנטים שאם את/ה בן 12 יאיצו כנראה את פעימות ליבך תוך קריאת הסיפור. אם עברת את גיל הנוער, תתקשה כנראה למצוא את ההיגיון והרצף הסיפורי.
האמת שקו מאד דק עובר בין מופרכות שהיא הכרחית לסיפור, שאפשר לקבל אותה ולהמשיך להנות מהקריאה, לבין טוויית סיפור לא אפשרית וכיפוף הפיזיקה וההיגיון לפירואטים בלתי אפשריים. לפי מה שכתוב על הספר, זה ספר ביכורים של הגב' רוס, שהתקבל בהתלהבות על ידי קוראיו ותורגם לשפות רבות. ברור שכל מה שההוצאה כותבת על הכריכה זו האמת המלאה שהמערער עליה הוא סתם חמוץ שלא יודע להנות מהחיים.
כשירות לקוראי הספר העתידיים אני מציעה, להניח בצד את ההיגיון (רצוי גם את האינטליגנציה). למי שזה לא מפריע, יוכל להפיק מהסיפור הזה קורת רוח הבנויה על העובדות (הידועות) ש"דם סמיך ממים", ש"אין כמו משפחה", ושהעתיד תמיד יותר ורוד מהעבר.”
