כשנעצרה המונית ברמזור נדדו עיניה של אמירה אל רנו חבוטה שעמדה לצידם, והיא נדרכה כשהבחינה על אחוריה של המכונית הזו בסטיקר עליו נכתב בתכול עז יוחזר הים ליבשה.
בפליאה הביטה בנהג: גבר מקריח, צנום, מכונס בין כתפיו כאילו מתגונן ממכה שצפויה לנחות עליו בכל רגע ובה בעת כבר מובס מכוח ההכרה בכך שככל שיתכונן אליה עתידה המכה הזו להפתיע ולהצמית אותו.
את פניו של האיש לא יכלה אמירה לראות, אבל התנוחה הזו הייתה מוכרת לה עד להביך. עוד פליט מממלכת הכוזרים, חשבה, וכמעט לחצה על הכפתור החשמלי שיפתח את החלון לצידה כדי לקרוא אליו, אפילו לשלוח יד מעבר לאוויר שההביל ביניהם, אבל לא ידעה איך וכבר לא היה למי מפני שבינתיים התחלף הרמזור ומכוניתו של האיש חצתה באחת את הסמבטיון השוצף של שדרות הנביאים ונעלמה.
(מתוך "כאב")
גיבורי הסיפורים הקצרים בספר דולפינים בקרית גת שולחים יד אל זולתם, ולעיתים מתרחשת נגיעה במקומות לא צפויים. רבים מהם מספרים סיפור זה לזה, או לעצמם; לפחות מנסים לספר.
וכולם, בדרך זו או אחרת, כמהים למישהו או למשהו אחר, שלפעמים הוא חסר-שם ולפעמים אפשר לקרוא לו דולפין.
הספר זכה בפרס אס"י (איגוד סופרי ישראל)
מנימוקי השופטים:
"כתיבתה של דנה חפץ מרתקת בזכות העיצוב הפסיכולוגי של הדמויות בסיפוריה, והתבוננותה בחייהם של צעירים בישראל העכשווית, וגם בזכות הסגנון הנקי והמדויק של כתיבתה."