“איך הם בילו את זמנם שם בתקופת המלך אדוארד באנגליה? כשאני אומרת "הם" אני מתכוונת לבני המעמד הבינוני העליון - לא אצילים ממש, גם לא עניים (אלה בילו את זמנם בהישרדות ולא נותר להם פנאי למשהו אחר). אז איך? לא היו להם שלל המכשירים שבלעדיהם אי אפשר לחשוב היום על זמן פנוי. ואני חושדת שאחוז קוראי הספרים לא היה גבוה אז משהוא היום. סאקי (יו מונרו) מתאר היטב את דרך העברת החיים של האוכלוסייה הזאת.

אני אוהבת סיפורים קצרים. במיטבם הם תופשים את הרגע, מציירים קריקטורה במספר משיחות מכחול, מספרים לך קטע קטן של חיים, ממנו אתה יכול להסיק לגבי שאר המקטעים. לסאקי - לפי הסיפורים בספר הזה, לא קראתי אחרים משלו, - יכולת מצויינת לספר את הסיפורים: יש לו עין בוחנת, חוש נהדר למצחיק וגרוטסקי, מידה לא מבוטלת של אכזריות, ונכונות לחשוף דברים שאנשים משקיעים הרבה כדי להסתיר. במובן הזה הוא מצליח לצייר את תמונת התקופה וגם מדגים היטב למה הכוונה ב"הומור בריטי".

מכל 20 הסיפורים שבספרון הזה - פורמט "זיקית" הידוע - אהבתי במיוחד את "שיטת שארץ-מטרקלומה" שגם הצחיק אותי מאד (באמת!) וגם הזכיר לי כמה אנשים שאני מכירה... הוא מתאר טעות בזיהוי של גברת שבאה לאסוף מטפלת שנשכרה לילדיה, כאשר "הטעות" משתפת פעולה עם הגברת... פשוט מענג. תודה לדן סתיו בעקבות הביקורת שלו קראתי את הספר.

את הספר הזה יאהבו אלה שמסיבה כלשהי צריכים לנקות את הראש. אלה שנהנים לפעמים סתם להתענג על ספר שאינו מוגדר "ספר חובה". את סקרנותי לגבי השיכבה עליה כותב סאקי הספר הזה סיפק. וכמו שכבר אמרתי - למרות הזמן הרב שחלף מכתיבתו - הוא נראה לי רלוונטי. סאקי כותב באירוניה ומקבריות. מצאתי שהוא - שהתעקש להתגייס ולהישלח לחזית למרות גילו במלחמת העולם הראשונה - נהרג בה מכדור צלף. אם זו לא הדוגמה לאירוניה מקברית, איני יודעת מה כן.”

“על גבי העטיפה החיצונית מוצג הספר כך:"מקבץ ...חטיף ספרותי ,תהנו ממנו עם כוס בירה או יין או בקפה השכונה ,בנסיעה באוטובוס או תוך כדי הליכה ".....

ומכיוון ואני קוראת ממושמעת התחלתי לקרוא כ"חטיף ספרותי" .20 סיפורים קצרים בין שני עמודים לשלושה או ארבע שהאופן הספרותי חוזר על עצמו : בכל סיפור יש שתי דמויות מרכזיות ,על רקע אירוע שגרתי של חיי יום יום ,ובסוף הסיפור בשתי השורות האחרונות שמסיימות את הסיפור מגיע השיא: חידוד לשון חד, שינוי של 180 מעלות במה שנדמה בהלך הרוח של הסיפור ,כלומר מין שינוי והפתעה שמגיעים משום מקום ,משעשעים ,מצחיקים וחדים כתער שאינך מצפה למין סיום שכזה.

אחרי עשרה סיפורים התחלתי להשתעמם. המודל הספרותי חזר על עצמו. לא צחקתי ולא "גרגרתי" מחידודי הלשון והסיומת שבכל סיפור.אחרי כמה ימים כשקראתי בעיתונות ביקורות ומאמרי דעה על הספר וגם על ההוצאה עצמה ,אמרתי שאתן לספר עוד הזדמנות. טוב ! זה לא הלך. לא מעניין ,חוזר על עצמו, כבר לא משעשע ולא חד ,חוש הומור אנגלי שבכל סיפור כבר לא משתבח .

אז בתור חטיף ספרותי הייתי משווה אותו לשוקולד "פרה"של עלית ,אבל רחוק מאוד מאוד משוקולד של -GODIVA.”

“הספר הזה עניין אותי משני טעמים עיקריים: האחד, "הסצינות המבוימות היטב של סאקי מעמידות את התקופה האדוארדית באנגליה בראי הביקורת והאירוניה העדינה" (ככתוב על כריכת הספר, ואני- בעוונותי - נוטה להאמין למילה הכתובה). השני, הדיון המלומד על הביקורת המצוינת של חמדת שכלל, בין השאר, ביטויי אכזבה מבחירותיה הספרותיות של הוצאת "זיקית".

דעתי שונה.

האוסף שלפנינו ריתק אותי מכמה סיבות:

ראשית, כמכלול, הוא מתאר באופן ביקורתי וחד את הצביעות והשיממון שבחיי המעמד הבינוני – עליון באנגליה. ברבים מהסיפורים חברה דשנה, שבעה וריקנית זו נחשפת:
"שתיקתה של ליידי אן": "הוא השמיע הערה על 'אור קלוש, נזירי' כמין נסיון לשבור את גוש הקרח שאולי עוד עומד ביניהם. הוא וליידי אן נהגו לחזור על הציטוט הזה בין השעה ארבע וחצי לשש בערבי הסתיו והחורף, זה היה חלק מחיי הנישואין שלהם".
כך גם "הנדבנית והחתול המאושר", על חייה של ג'וקנתה השאננה: "עולמה היה מקום מלבב, והציג את אחד מפניו המלבבים ביותר. גרגורי הספיק להגיע הביתה לארוחת צהריים מהירה.....ארוחת צהריים היתה טובה, ונותר די זמן לחלוק לקפה ולסיגריות את הכבוד הראוי".
וב"אומלט הביזנטיני" התיאור של סופי צ'טל –מונקהיים – סוציאליסטית עשירה כקורח: "כשמחתה בשטף על פשעי הקפיטליזם בפגישות סלון ובכנסי האגודה הפביאנית, עמדה לצידה הידיעה המרגיעה שהשיטה על כל עוונותיה ועוולותיה תוסיף להתקיים גם אחרי שהיא עצמה תמות".

שנית, הסופר מתאר באופן מבריק ואירוני קוי אופי אנושיים החורגים מהתקופה האדוארדית ומגיעים עד עצם ימינו אנו.
ב"קלוביס על האחריות ההורית" האם הגאה מריון אגלבי משוחחת עם אורחה המשועמם על "הדור הצעיר של משפחת אגלבי, שצויר בגוונים זוהרים ובלתי סבירים של אימפרסיוניזם הורי.....".
כך גם ב"חלון הפתוח" : גיבור הסיפור פרמטון "....ששגה באשליה הרווחת למדי כי זרים גמורים ומכרים מזדמנים צמאים לדעת כל פרט על מחלותיו של אדם וחולשותיו, לרבות מקורן והמרפא להן".
וב"דודנית תרזה" על שגעון פזמון קליט וטפשי למדי הכובש את לונדון בסערה מאה שנים לפני שהגנגאם סטייל הטפשי לא פחות כבש את העולם.

שלישית, התרשמתי כי אפשר שהילדות של הסופר ובחרותו משתקפים באופן כלשהו במקצת מהסיפורים. כך הסיפור "שרדני ושתר" המתאר את ילדותו העגומה של קונרדין בצילה של בת דודתו והאפוטרופסית שלו (גם הסופר גדל אצל סבתו ודודותיו). אגב, סיפור קצר זה הולחן כאופרה, שודר בסדרה טלויזיונית וברדיו ואף נתן השראה להקת מוסיקה גותית בתחילת המאה הנוכחית קרוב למאה שנים לאחר כתיבת סיפורון זה. יבול מרשים למדי עבור סיפור קצר אחד. כן נראה לי שאולי גם הסיפור "החולם" משקף מעט מהסביבה בה גדל.

אילו הייתי צריך לבחור את הסיפורים מהם נהניתי במיוחד הייתי מציין את "הספר הפתוח" שעל שמו נקראת אסופת הסיפורים. סיפור מבריק ומשעשע בפשטותו. השני הוא "שרדני ושתר"....

השורה התחתונה: אסופת סיפורים שווה קריאה. כמו כל אסופת סיפורים קצרים לא כולם שווים באיכותם, אבל כמעט בכל אחד מהם ניתן למצוא משהו. תיאור משעשע, הומור אנגלי או תובנה מעניינת. לרבים מהם סוף משעשע או מפתיע. אולי לא הספר שהייתי לוקח לאי בודד אבל, לעניות דעתי, טוב עשתה הוצאת "זיקית" שהעלתה אותו מתהום הנשיה.

ושורה תחתונה בהחלט: סאקי כתב מספר ספרים. אסופת הסיפורים הקצרים הזאת מסקרנת אותי לקרוא את אחד מספריו.”

“"דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו"( משלי כה, טז).
ובעיקרון, גוון, אל תחזור על רעיון או טריק או תכה על אותו נושא פעם אחר פעם ובאותה טכניקה, כי זה ימאס וישעמם.
יש בספר קובץ סיפורים הכתובים בהומור טוב,אשר מעלים על המוקד שכבות "צודקות ובוטחות", כמו אצולה , סוציאליסטים/ קומוניסטים באנגליה, תוך שימוש בניגוד בין שבעות הרצון שלהם והמעטפת שהם מצויים בה, לאוכלוסיה אחרת.
כך, יש מפגש בין אומנת מתחזה, לזוג אצילים שמזעזעת באמירותיה את אושיות ה"סדר הטוב" שלהם,או,אצילה סוציאליסטית שמארחת רוזן סורי.., והעובדים עושים שביתה כי שף החביתות שהוזמן במיוחד הוא שובר שביתות, כאשר היא מפטרת אותו שובתים הטבחים כי.. הם מאיגוד אחר והפיטורין נעשו שלא על דעתם.
ועוד ועוד עקיצות מהסוג הזה.
נחמד ומקסים לקרוא את הסיפור הראשון שמייצג מפגש של שני נוכלים ועוד ועוד.
אבל, הטריקים והנושאים חוזרים, והדבר משעמם עד מציק.
המלצתי היא : לקרוא את הספר לסרוגין עם ספרים אחרים. או לעיין בכמה סיפורים ולהפסיק כדי לא לקלקל את הטעם הטוב.”