“שכונת גיורא יוספטל שבקריות, שנות ה80, ימי בחירות. דוד טוויזר, נער צעיר המאובחן כנער אשר נמצא על הספקטרום האוטיסטי מתמודד עם חיי היום יום בשכונה.
דוד גר בשכונה המאופיינת במזרחיות שבה. כל השכנים, מלבד זוג בודד, הינם מזרחים מהדור הישן, מזרחים של השכונה, פועלים קשי יום אשר מצביעים לבגין ושונאים כל מי שאפילו חשב להצביע לפרס בזמנו. כל הסיפור מתמקד באותה השכונה, באותם חיים קשי יום שעוברים על המתגוררים בשכונה הזו ועל התמודדות יום יומית אל מול הבעיות שהם ניצבים בפניהם דרך קבע. בין אם זה החוסר בכסף, בין אם זו האלימות שאליה הם מתוודעים, בין אם זו הבורות שקיימת וכו' וכו'.
הכל מסופר דרך עיניו של דוד. ודוד הוא מיוחד. כי הוא גם עני, גם מזרחי, גם אוטיסט וגם נער מתבגר. כלל הסטריאוטיפים שניתן לחשוב עליהם הוחדרו טיפין טיפין לתוך הספר הזה ולתוך הנער הזה. את דוד אף אחד לא מבין ואף אחד לא לוקח ברצינות, בזמנו גם אף אחד לא הבין כיצד ניתן להתמודד עם אוטיסטיות,והספר גם מציג יפה את אותה הבורות שאפפה את אותם התושבים בשכונה, לדוגמא, כאשר השכנות יושבות במספרה ואומרות לאמא של דוד:
"ואחרי שהם גומרות לעשן פרנסין ואסתר מנחמות את אמא ואומרות לה, אל תדאגי זה יעבור לו לדוד, את עוד תראי כפרה, הוא יגדל, זה יעבור לו כל השגעונות האלו שיש לו בראש" (עמוד 8)
הבורות הזו שכביכול מאפיינת את אותן עדות המזרח שעלו לארץ ולא זכו לקבל השכלה מוצגת בפנינו לכל אורך הספר והדבר מובא אלינו באופן מאד מאד מיוחד. כפי שכבר הזכרתי, כל הספר בעצם הוא סיפור בגוף ראשון של דוד, הוא כותב לנו את הסיפור שלו וכל מאפייני האוטיסטיות, החוסר השכלה וההשפעה מהסביבה בה הוא גדל ניכרת בכתיבתו – שגיאות הכתיב, סגנון הדיבור, הבוטות וכו' כתובים בדיוק כפי שהיינו מצפים מילד כה סטריאוטיפי לדבר ולכתוב.
מכלול הספר עובר על פני תקופה מסויימת, תקופה של ימי בחירות (מתאים לנו כיום...), תקופה של גל חזרה בתשובה בשכונה בעקבות כמה מקרי מוות, תקופה של ניסיון להביא לדין את רוצחו של אחד מהשכנים (נחשו מי רצח אותו בהמשך למה שראה בסדרה כלשהי...) , תקופה של מעברו של דוד לישיבה בבני ברק ובעצם תקופת התבגרותו של דוד. התקופות הללו גם מראות לנו מנקודת המבט הכי טובה כיצד עוברת השגרה היומית על נתח מסויים מהאוכלוסיה הישראלית.
הספר הזה פשוט שבה את ליבי. אני גרה בדימונה כבר 13 שנה והסטריאוטיפים שמוצגים בספר, על אותה אוכלוסיה מזרחית, קשת יום, חסרת השכלה מאד מוכרת לי מחיי היום יום שלי בעיר שקיימות בה שכונות שלמות המאוכלסות בנתח הזה של האוכלוסייה. אני מכירה אנשים כאלה מקרוב מאד, הן מבית הספר, הן מעבודות שעבדתי בהן בדימונה והן מפגישות יומיומיות בעיר והיה לי נורא משעשע לקרוא את אותן שגיאות הדיבור המוכרות לאוזניי כל כך ואת אותו מקצב החיים והסגנון שראיתי ושמעתי על בסיס יומי. הרבה פעמים פשוט צחקקתי לעצמי במהלך קריאת הספר כשנתקלתי בסיטואציה מוכרת כפי שדוד אומר "כל פעם שמישהו אומר אתה לא בא לי בטוב מתחילות מכות" וזה כל כך נכון לגבי החיים בעיר הזו ולכן היה לי כל כך מעניין ומשעשע לקרוא את זה.
עם זאת, היה לי קשה עם עניין הסטריאוטיפים בספר (תמיד אני נופלת על ספרים כאלה) – המטרה של הספר היא באמת לבוא ולהציג בפנינו את המציאות הקשה של אותו רקע עדתי בתקופות מסויימות ובסיטואציות שונות והספר מבליט את כל המגרעות והקשיים בחברה הזו באופן מאד טוב ובאמת באמת השפיע עליי מאד כמישהי שלא באה מאותו רקע אבל מכירה את הרקע הזה מהצד באמת כאב לי לקרוא את הדברים הכתובים ואת הרגשות של אותן דמויות ואין ספק שזהו ספר שהעביר את המטרה שרצה להעביר באופן מעולה!
בשורה התחתונה, זהו ספר לא רגיל ולא קל למרות שהוא מאד משעשע, אני חושבת שגם מי שלא מכיר את הרקע הזה ולמי שאין בכלל קשר למקום הזה צריך לפנות זמן לקריאה בספר. הוא חשוב, הוא מעניין, הוא שובה לב וגם אם לעיתים תקריות שונות בספר לא נראות הגיוניות יש לזכור שגם מופיע כאן מוטיב האוטיסטיות של הכותב כביכול וצריך להתחשב בכך. נקודה חשובה לציון, אם יש לכם בעיה בקריאת כתוב עם שגיאות דיבור וכתיב מאד חזקות ובולטות אולי הספר לא מיועד לכם, אבל לדעתי כשמדובר בספר חשוב וטוב אני חושבת שאפשר להתגבר על העניין הזה, בסופו של דבר בשל כך הספר מיוחד.”
