“הו, היי. אז... איך אתם? איך פה?
וואו, הקירות התרחבו. וגם התכווצו. האוויר טיפה שונה, אבל הריח מוכר. זה בסדר. אני אמצא את הכורסא שלי עוד מעט -
הופ. מרגישה בבית.
אז מה אתכם?

התגעגעתי.
סליחה. סליחה שלא נכחתי פה מספיק. התגעגעתי, בחיי. אני אחזור ואקרא ביקורות ואדבר ואשתתף. יש אופק באופק, יו נואו?

פשוט, מסתבר, להיות מבוגרת זה קצת עסק מסובך שכזה. כשנמצאים בפנים מבינים בהדרגה. וזה בסדר, אין פה הפתעה גדולה, יש רק חליפה חדשה שאני צריכה ללבוש, שכשאני מתקרבת אליה היא נראית מאיימת יותר משנראתה עד כה.

אם אשרוד או לא אשרוד, אנחנו יכולים להמר על זה. יאללה, יהיו צחוקים.

בכל אופן, ספרים. ספרים עלולים להילכד בין המכבש לבטון בזמנים של רצינות מוגזמת, וזו ממש בושה שלא תיאמן. פוי.
ואז קוראים איזו סדרה שמתחילה טוב ומידרדרת באופן מטומטם להפליא, ונתקעים מולה כמו בתוך ביצה טובענית, עמוד-עמוד-עמוד אבל לא יוצאים, הו לא, יש גאווה להשאיר בשטח!
נו.
אז בינתיים אני עושה גיחות לספרים נוספים, כי ככה, ומה שקורה הוא נס כזה. העולם נפתח והיקום מחייך, קוראת-קוראת בשצף קצף, ונזכרת כמה זה כיף! וכמה אין תחליף לחורי ההצצה הקטנטנים האלו, שמרחיבים את התודעה ואת הגלקסיה. לא ישכנעו אותי אחרת. אין אין אין.

אז איימ היר טו סטיייייי

בעולם של מילים.

תודה על ההקשבה לחפירה שלי. אני אנצל פה את החלל באופן חסר בושה, אבל מה חדש! קבלו המלצונת על עולם שלא הייתי מגיעה אליו אחרת.
עולם של אנשים אובר-דרמטיים, שמרגישים עד הסוף (ואני לא כזו ולא חושבת שהעולם כזה, אבל כיף לקרוא עליהם ולהתבכיין על לב האבן שלי)
עולם של ים (ים!) וצוקים (ברר) ויער, וילדים שאשכרה רצים ליער. סורי אבל פחחח.
עולם של אמנות. ואיזה כיף, יאו, איזה כיף שספר מנגיש את היקום בכזו צורה. זה נכון, זה אמיתי, זה פועם וזה חי. וזה יופי.

אפשר לדבר על פגמים פה, או על סיפור מוגזם, או על הדמויות יופי חי, או על כתיבת יאנג אדולטס פוסט מודרנית ויחסנו האמביוולנטי-אך-המוקיר אליה. אבל נו. שווה קריאה, כי אמנות. שווה קריאה, כי לפעמים צריך סיפור אחר, סערה אחרת, צרות גדולות ומעיבות של אחרים, לשכוח מהצרה האמיתית פה בעולם, שגרה.

פיס.

כיף לשחרר פה מילים ללא עריכה, דווקא בגלל שהן יוצאות כאלה לא מהוקצעות ומגובבות ובלתי קריאות ולא כמו השגרה היומית שלי. זה נקמני, זה ילדותי, זה משחרר. אתם פח הזבל שלי, כבר סיכמנו. אני נהנית, אתם סובלים, התגעגעתי לרוטינה הזו.”

“אני יכול להגיד בפה מלא שזה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיים שלי, ספר שלא שכח לעולם. אני מדמיין את הספר הזה כאילו הוא נכתב במכונת אריגה, כל פרט בעלילה הסוחפת שבספר ארוג אחד בתוך השני עד שקורה שבר גדול שפורם את החוטים במכונה והעלילה מתחילה להתהדק ולהסתחרר סביב נואה וג׳וד, כל אחד מהם חוט בפני עצמו שמקשר את שני קצוות העלילה. נואה השתי - וג׳וד הערב. שניהם צריכים ליצור את החיבור הזה משני הקצוות כדי לתקן את השבר שקרה וליצור אריגה חזקה של שתי וערב- נואהוג׳וד. הספר הזה קורע לב, מצחיק עד דמעות, מצמרר, מפחיד ומרגש עד דמעות- כל החושים מתמקדים בספר אחד, כמו שבכל ספר טוב צריך להיות. היו רגעים שעמדתי לבכות, היו רגעים שצחקתי עד השעות הקטנות של הלילה, היו רגעים שצרחתי בחדר מרוב התרגשות, היו רגעים שיקללתי מרוב כעס, היו רגעים שעצמתי עיניים ודימיינתי אותי מחזיק מטאוריטים על שביל החלב בגלקסיה אין סופית של גאונות ספרותית.
ג׳נדי נלסון שיחקה אותה בענק ובנתה עלילה פועמת, סוחפת, פואטית ומרגשת שאין כמוה. אני זוכר שבאתי לחנות הספרים עם אימא שלי וראינו את הספר מונח בתצוגה בכניסה, אימא שלי משום מה ניגשה לתצוגה, לא הבנתי על מה היא מסתכלת וקלטתי שהיא מסתכלת על הספר הזה. לא הכרתי אותו, לא ידעתי כלום על הספר ״אתן לך את השמש״, אימא שלי מאוד אהבה את הכריכה וביא אומרת שמשהו פשוט משך אותה אליו, אחרי שהיא קראה את התקציר מאחורה היא רצתה שאני אקנה אותו ואני סירבתי בכל תוקף כי אני רציתי להיות זה שבוחר את הספר ולא היא. אחרי שקראתי ביקורות על הספר וקראתי עד כמה שהוא טוב נסעתי בלילה לחנות הספרים וקניתי אותו (גם בגלל שהיו לי רגשות אשם לגבי הספר בגלל אימא שלי ומסתבר שעכשיו אני צריך להקשיב לה יותר). אני זוכר שאמרתי לאימא שלי עד כמה שהספר הזה טלטל אותי ברגע שהיא ראתה אותי בהלם בחדר- קורא את הספר בלילה. הוא אגדה. הספר הזה אגדה, בעיקר ברגע הזה כשראיתי שהוא מדבר על אמנות. הייתי בשוק ההיסטרי הזה שקראתי על נואה ועד כמה הוא מזכיר אותי אחד לאחד. היו לי צמרמורות של הזדהות טוטאלית איתו (נואה הוא הדמות הספרותית האהובה עלי מאז). הוא דרמה כובשת בדיוק כמו הספר הזה שאין בו אפילו פרט קטן שלא מכניס אותך לסערת רגשות ופאק קלארק גייבל אדירים, מצאתי את ראלף- ממש בתוך הלב שלי, איפה שכל היצירות הספרותיות הטובות ביותר שקראתי בחיים שלי, ממש מעל מדף הספרים- מנשק את ג׳וד אל תוך הלילה ונואה ובריאן מאחוריהם, עולים על צוק המוות לעבר ביקורות מהללות אל תוך מוחה מעורר ההערצה של ג׳נדי נלסון.”

“יצא לכם פעם לקרוא ספר ופשוט לא לרצות סיים אותו? ובכן, זה קרה לי עם הספר אתן לך את השמש, רק שזה לא עבד כי סיימתי אותו תוך יומיים.
בספר מוצגות שתי נקודות מבט: הנקודה הראשונה של נואה בן ה-13 והנקודה השנייה של ג'וד בת ה-16. שני הסיפורים מתחברים ויוצרים יחד סיפור מעניין, מרתק ומקסים ביותר!!
אך עם זאת, הסיפור של נואה וג'וד לא כל כך ורוד וקליל כמו שזה נשמע. הסיפור מסופר בצורה עצובה ויחסית קשה לקריאה. אז כמובן שהספר הזה לא עד כדי כך שמח ומלבב. עוד דבר שטיפה מפריע במהלך הקריאה, זה שכל פרק הוא די ארוך (סביבות ה50 עמודים כל פרק).
אבל, וזה אבל גדול! בספר הזה יש משהו חדש ושונה מכל ספר אחר שתקראו, אתם רק צריכים לקרוא אותו ואז להבין. נהנתי כל כך בקריאה של הספר. סופר ממליצה לכם לקרוא אותו, אני ממש אהבתי.”

“די. חלאס. הרגע החלטתי לא לתת ל-OCD שלי לנצח. אז קראתי ספר והפסקתי באמצע. ביג דיל! חלאס. מה זה נותן לי לקרוא ולסבול?
אני מאוכזב. מאוד. הספר חיכה לי על המדף מהרגע שהוא יצא ופשוט חיכיתי לרגע שאגיע אליו. כמות הביקורות המעולות שקראתי על הספר - אני באמת לא יודע מאיפה הן באו ומה אנשים ראו בו. אשמח להבהרות ממי שקרא. יכול להיות שיש איזשהי פואנטה בסוף? ובכל זאת, אני מתעב ספרים / סרטים / סדרות גדושות בשעמום, כשבסופן יש איזשהו סוף מפתיע שאמור לגרום לך לאהוב את כל הדבר מחדש. חלאס.

העלילה בגדול מספרת את סיפורם של אח ואחות, תאומים: ג'וד ונואה. הספר מחולק לארבעה, חמישה פרקים. פרק ראשון שמסופר ע"י נואה בגיל 13, פרק שני שמסופר ע"י ג'וד בגיל 16, ואז חוזרים לנואה ואז לג'וד וכן הלאה. בין המעבר בזמנים קרה איזשהו אסון ששינה את מערכת היחסים במשפחה.

הערות שלי לגבי הספר:
1. התרגום פשוט לא טוב.
2. הכתיבה של הסופרת נוראית.
** יש מצב שהכתיבה במקור מעולה והתרגום הרס הכל. או שהתרגום מעולה והכתיבה נוראית. או שניהם. משהו פשוט לא עבד.
3. אני לא מצליח להבין ספרים עם 90 עמודים לפרק. זה לא עובד. זה לא קריא. תחבירית זה פשוט לא סביר ולא הגיוני. 90 עמודים של עלילה מתמשכת? לא יכולים לעצור רגע? בשביל מה יש עורך אם לא בשביל זה?! (יוצאים מן הכלל: "סוס אחד נכנס לבר", "הארי פוטר").
4. וההערה הזאת מופנית להוצאה... מה זה הכתב הקטן והצפוף הזה? זה פשוט הורס את כל חווית הקריאה! (קטנוני, אני יודע).

בקיצור,
אני מאוכזב ברמות מטורפות. ספר לא טוב. פחות ממליץ.”