“#
את שני הספרים האחרונים שקראתי זנחתי. עם הראשון הגעתי עד עמוד 200, הנוכחי עומד להיזנח בערך בעמוד 50. למרות כל הספרים החדשים הממתינים לי – החלטתי לקרוא ספר ישן שכנראה כבר קראתי, של סופר שבדרך כלל אינו מאכזב.

אגו ענק. אני מניחה שפוליטיקאים מסויימים היו מכניסים את האגו של אסימוב לכיס הקטן, אבל יחסית לסופרים – שגם הם אינם קוטלי קנים בענייני אגו – אין כמוהו לגודל. אסימוב נמצא בתחרות עם כל מה שזז, עם כל אות ומלה כתובה על ידי אחרים. בהשוואה לאגו של אותם פוליטיקאים, האגו של אסימוב מוצדק לגמרי. נכון, לא יפה להשוויץ, ענווה היא תכונה שאין מספיק ממנה ואין קשר אמיתי בין יכולת ענקית ומוכחת, לצורך שכולם יכירו ביכולת הזו. אבל במקרה שלו – האגו הענק מוצדק (גם אם לא הייתי שמחה להיות בין חבריו הקרובים...) מופע האגו הזה יכול היה לעצבן ולהרתיע, לו לא היה נמהל היטב בהומור. במיוחד בהומור עצמי.

זה "ספר אוסף" שלוקט ויצא לאור כספרו ה-200. אסימוב ניהל תחרות מול כולם – במיוחד מול עצמו – וספר את כל מה שכתב אי-פעם, חשוב כזניח, גם אם פורסם באכסנייה זניחה. אין בספר חידוש – הוא סוקר את מה שכתב הסופר בז'אנרים השונים, ונראה כמו תערוכה רטרוספקטיבית הנערכת כאשר למוזיאון אין חומרים חדשים להציג,
בספרו זה, ה-200 במספר כפי שרומז שמו, מתייחס אסימוב לפוסטים או ספרים שפרסם, כולל דוגמאות מאותם כתבים. הוא כתב על תחומים שונים (אסטרונומיה, פיסיקה, מתימטיקה, ביולוגיה, כימיה ומדעי החברה) בז'אנרים שונים כמו סיפורי מד"ב (המוכרים על ידי החובבים בתחום) ומאמרי מדע פופולארי המיועד לילדים, לבני נוער וגם לאנשים מן הישוב, חובבי הז'אנר.

והכתיבה? רבים מהרעיונות של אסימוב (בסיפורי המד"ב שלו) מרתקים. לגבי מה שהוא כתב בתחום המדע הפופולארי, בו בדרך כלל התעניינותי שטחית ודלה, נתתי לעצמי פטור. אסימוב מצליח לעטוף את רעיונותיו ברקע מדעי ואמינות. הוא כותב על בני אדם גם כשהוא כותב על רובוטים או חייזרים ומשתמש הרבה בהומור. אני לא משתגעת על סיפור בדיחות המוגדר "הומור". זה נראה לי סוג פרימיטיבי של הדבר האמיתי. אבל לפעמים – בהתאמה מירבית לסיפור – גם הוא מצליח לעשות את העבודה. דוגמה? אסימוב התכתב עם דיקן באם.אי.טי. שם למד, באותו זמן, אחיינו, דניאל אסימוב. הדיקן שאל אם דניאל הוא, במקרה בנו. "לא" ענה אסימוב בחומרה."אני בשנות השלושים שלי (הוא שמר על "שנות השלושים שלו" לאורך שני עשורים...) צעיר מכדי שאהיה אב לסטודנט הלומד באם.אי.טי. דניאל הוא בנו של אחי הצעיר..."

הספר ישן מאד, עם כתמי גיל ונייר שהצהיב. השירבוטים שהיו עליו הבהירו לי איך הגיע לרשותי. הוא מעניין בזכות עירוב התחומים – דוגמאות למאמרים מדעיים ולסיפורים בדיוניים – ובעיקר בזכות אישור הכניסה למוחו של אדם מחונן ויצירתי ביותר.
את התרגום, של אחד דוד דה-פריס, מאד לא אהבתי. מר דה-פריס אוהב את הצורה המקצרת שמות תואר. במקום "קניתי אותו" הוא כותב "קניתיו" במקום "סגרתי אותה" הוא יכתוב "סגרתיה". זו דרך תקנית, אני חושבת, אך מאוסה וצורמת לי מאד. הספר גם מלא שגיאות כתיב והגהה לקוייה, כמו שהיה מקובל בהוצאות לאור בשנות ה-80, אז יצא הספר לאור.

אבל עזבו התקטננויות. חיבבתי אותו ועל הדרך הבחנתי איך אסימוב מצליח לחבר יחד ידע מדעי שטחי וליצור מאמר מעניין שידגים את הידע הזה. בעקבות הספר הזה חשבתי על הדרך בה כנראה גידלו את אסימוב (ואחרים) ועודדו ידע כללי בתחומים רבים. הדרך הזו כבר לא קיימת היום. מגדלים ילדים כך שיבחינו היטב בין תחביב (כלומר שעשוע לא מזיק) לבין מה שחשוב באמת – הצטיינות בתחומים שיאפשרו לילד את האקזיט הבא. והתוצאה היא די הרבה רובוטים אנושיים, הולכים בתלם ומעט מדי כאלה המכירים יותר מהידע האנושי ממה שנחוץ להם לצורך השתלבות בסטארט אפ, או מלחמה פוליטית. אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לעידן הבורות החביבה, מרופדת בשפה תקנית ובאי רצון לדעת יותר מהנחוץ כדי לא לפגוע באף אחד.”