“להורים שלי היה חבר שחיבבתי מאד, בניגוד ליחסי לרוב החברים האחרים שלהם. הוא היה מספר בחסד, שסיפוריו ריתקו את שומעיו, ניחן בחוש הומור מגניב ובהתנהגות לא מתאמצת. הוא היה יושב בחדר, כשתריסר שומעיו מאזינים לו ברוב קשב, צוחקים המון מסיפורים ששילב תוך כדי הסיפור המרכזי, ורק רוצים שהוא ימשיך. התיאורים של ההתנהגות החופשית שלו - שבאותם ימים של התנהגות "בסדר" מתחסדת היו יוצאי דופן כמו, נניח, אם כבוד השר בנט ייצא להפגנה למען זכויות הלהט"ב - זה היה כה שונה וכה מרענן. בקיצור ההרפתקאות הנפלאות שעבר אותו אחד היו - במבט מפוכח לאחור - איך נאמר? מעט מופרכות. והוא השתמש בפטנט שמספרים דגולים אחרים משתמשים בו - הרחיק עדותו. כלומר, סיפוריו עסקו בתחומים שלשומעיו לא היה שום מושג בהם. ההתחסדות רווחה אז, כבר אמרתי.

ארתור צ'ארלס קלארק כפי שהוא מכונה בספר הזה הוא סופר מדע בדיוני בריטי נערץ. ולפני כן הוא מדען אמיתי, שחלק ממה שכתב עליו הפך היום למדע לגיטימי וברור מאליו. גיבורו, הארי פרוויס, מספר פה מה שסבתי כינתה "מעשיות" כלומר, סיפורים מופרכים על גבול הלא אפשרי, לכאורה, בפאב לונדוני נידח ועלום, בו חבורה פחות או יותר קבועה של אנשים מתקבצת לה מדי יום רביעי לשתות משהו, לקלוע חיצים למטרה, ולהאזין להארי פארוויס המספר איזה סיפור קטן. כל הסיפורים מתובלים בהומור בריטי מה שמוסיף לעונג.

הסיפורים המשעשעים לכשעצמם הם זניחים. מה שלא זניח הוא הזמן בו נכתבו: לפי ההקדמה בין השנים 1953 - 1956. והם עוסקים בתחומי המדע השונים ובפיתוחים לא-מתקבלים-על-הדעת שלהם. אמנם הארי פארוויס עושה את מה שעשה החבר ההוא של הורי - מרצה בביטחון על מה שהקוראת הזאת לא מבינה בו כלום - מדע. אבל מה שמדהים הוא שכמעט כל נושאי הסיפור הם פיתוחים שקראתי עליהם שהם קיימים, אם כי הם פותחו הרבה אחרי שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.

אז מה אני אומרת? זה ספר מדע בדיוני שאפשר להסיר את "הבדיוני" משם הז'אנר שלו, להרים איזו כוסית לכבוד ארתור צ'ארלס קלארק הגאון, שחזה לפני ששים שנה איך נחיה היום.
ומלה על הכריכה - נושא שלא מעניין אותי אלא בקצוות - משהו דוחה מזה לא ראיתי מזמן, וטוב שכך. אז גברת ענת ורדימון - אני מקווה בשבילך שיצא לך לעצב כריכות יותר נאות אחרי 1998 היא השנה בה יצא הספר הזה לאור.
ולא' - אם אתה קורא את זה, שתדע שאני עדיין מעריצה אותך.”

“באופן כללי אני מכחיש את הביקורת הנ"ל. אם היא קיימת זה מעיד במידה גבוהה של סבירות שאני כתבתי אותה, וזה מעיד על כך שאני עסוק בלכתוב ביקורת ספרים במקום לעשות דברים חשובים ודחופים אחרים. אבל היי, שבוע שעבר נזכרתי שהרבה זמן לא קראתי את "סיפורים מן האייל הלבן" ושאני כבר כמעט לא זוכר ממנו כלום, אז החלטתי למצוא זמן שהוא לא מן היום ולא מן הלילה ולקרוא את הספר שוב. זה היה שווה את זה.
ועכשיו במעבר חד ולא צפוי - לביקורת עצמה:
"עדיין לא הוקמה החומה המכריזה: "ברוך בואך, זר!""
- דז'נייב האב, מתוך הספר "המסע הפנטסטי 2: היעד המוח" מאת אייזיק אסימוב
הפאב "האייל הלבן" הוא פאב עתיק שמתחבא בסמטה נסתרת בלונדון. מדי יום רביעי, מתאספים בפאב אוסף טיפוסים מוזרים - סופרים, עיתונאים, מוציאים לאור, מדענים וגם סתם עוברי אורח אקראיים. זה יום החג שלהם, חג שאסור לחלל ונראה תמוה ומוזר בעיני זרים לא קרואים מבחוץ. החברה התוססת בפאב לא מעודדת זרים להכנס, ללא שום צורך בחומה חיצונית. עובדה זו ובנוסף היכולת של אנשים להישאר אנונימיים למשל חודשים שלמים במפגשים אלה, מאפשרת למספר לגלות בהפתעה דמות חדשה - הארי פרוויס.
הארי הוא מדען שמומחה בביופיסיקה ( בספק ), מוכשר מאוד ( לפי סיפוריו ), בעל עבר מדהים ומפוצץ - תרתי משמע ( ושוב, לפי סיפוריו, והוא מאוד אוהב לדבר על דברים שאנשים אחרים לא מבינים בו בדרך כלל - מדע. הארי פרוויס שלנו יושב לו בניחותא ומספר סיפורים שרמת הסבירות שלהן נעה בין - "שניה, למה זה לא אפשרי? אולי זה נכון?", ועוד לרמת "ואז הוכחתי ש P=NP, ופרצתי למחשבי הפנטגון" מדי פעם מנסים להכשיל אותו, אך בדרכים מקוריות הארי מצליח להתגבר על כל הקשיים וממשיך בסיפור מופלא נוסף.
החיסרון העיקרי של הספר - הוא קצר. אולי זה גם יתרון, כי יכול להיות שזה היה ממצה את הרעיון בשלב מסוים. אורך הספר הוא פחות מ200 עמודים, מחולקים על פני 15 סיפורים קצרים, כאשר כל סיפור שונה מרעהו.
יש גם יתרון חשוב מאוד לספר - אם אתם קראתם את אודיסיאה בחלל 2001 וחזרתם עם טראומה קשה ושבועה שלעולם לא תקחו סמים פסיכדליים קשים כדי שלא תבינו את הספר בטעות ( ואם אתם ככה, אני מבין אתכם ב100%, אז תעשו לעצמכם טובה ואל תמשיכו ל2010. אם כבר עשיתם את זה תעצרו שם, ואל תמשיכו לקרוא את הסדרה. תשכחו שקראתם את הספר, ותנסו להתרחק מספרים בסגנון כמה שיותר. מניסיון מר ועצוב. אם כבר המשכתם, כל מה שאני יכול לומר כדי לנחם אתכם - אל תדאגו, זה עובר. ) הספר הזה מיועד בשבילכם - הוא יוציא אתכם מהטראומה הקשה, ואולי אפילו יאפשר לכם לקרוא את קץ הילדות ( ספר שאני צריך לקרוא. כמו 13 ספרים נוספים שמחכים לי על המדף. זמן שהוא לא מן היום ולא מן הלילה כבר אמרתי? ).
בהקדמה לספר ארתור קלארק מספר טיפה על התקדמות המדע מאז כתיבת הספר, קטע קצר שאפשר לדלג עליו, אבל לא כדאי. זה מביא למחשבה - איזה חלק מהספר יהיה בעתיד הלא רחוק מדע? מתי הספר ייחשב כאוסף סיפורים מדעיים? ( רמז - אף פעם. יש שם כמה דברים לא הגיוניים בעליל ) אבל מי יודע? החוק השלישי של קלארק אומר "כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק – אי אפשר להבחין בינה לבין קסם" אולי עוד נחזה בקסמים?
אז אחרי שפרקתי את דעתי על זמן, טכנולוגיה, וארתור ס. קלארק, אני אסיים - בסופו של דבר זה ספר מאוד מוצלח, עם עטיפה כושלת ( כפי שכבר אמרו לפני ), ורעיונות מעניינים. לכל מי שאוהב סיפורים קצרים, או רעיונות משוגעים - תקראו את הספר. לא משנה איך, פשוט תקראו אותו.”