1
שלוש נערות במכונית בלילה, בדרכן לחוף של ברוקלין. שתיים מהן מקסיקניות, כבנות תשע-עשרה או עשרים, צעירות ונאות – כמו נערות מקסיקניות רבות שרואים בניו יורק. שיער שחור חלק, פנים רכות, עיניים מלאות אופטימיות מתוקה שהעבודה הקשה טרם הרסה. השתיים, במדי שירות כחולים זהים, עם סמל קורפ-סרב על כיס החזה, מצטופפות יחד במכונית טויוטה בעלת שתי דלתות, הדוהרת בבֶּלט פארקוויי. המכונית המקרקשת והלא מבוטחת היא בת חמש-עשרה, מצוידת בלוחיות רישוי של מדינת ג'ורג'יה שתוקפן פג מזמן, ושווי השוק שלה הוא כ-125 דולרים. בניו יורק אפשר תמיד לקנות מכונית כזאת ותמיד אפשר למכור אותה. את מי מעניינת הניירת? ניירת היא בשביל אנשים שיש להם הרבה כסף להפסיד. לנערות המקסיקניות האלה אין כסף. הן עובדות בניקיון משרדים במנהטן. היום שלהן מתחיל בשבע בערב, כך שהשעה כעת יכולה להיות חמש בבוקר, ממש לפני עלות השחר. הן יוצאות לבלות אחרי העבודה כמעט מדי לילה, וזו הדרך שלהן לומר שהעבודה הזו עדיין לא הורסת אותנו. כמה דקות של ישיבה במכונית על החוף, ואחר-כך יחזרו לבית בשדרה U, שם הן גרות עם עוד תשעה בני אדם. למה הן נוהגות? "התחתית לא מגיעה לאיפה שאנחנו גרות." והאוטובוס, "באוטובוס זה לוקח שעות, כאילו." ולכן הנערות נוהגות. לעתים קרובות הן מעשנות מעט חשיש שנתנו להן בנים, ומצחקקות; פותחות את חלון השמש בגג המכונית ומניחות לעשן להיסחף כלפי מעלה. הן מתענגות על החירות שלהן, על מעט הדולרים שהשתכרו בעבודה קשה, על הזהות האמריקנית-על-תנאי שלהן. הן מעשנות, אולי גם שותות מעט, מאזינות לרדיו. צחקקניות ומתוקות, אבל קשוחות – קשוחות יותר מנערות אמריקניות. שוהות בלתי חוקיות באמריקה. כל אחת מהן נושאת סוג כלשהו של גרין קארד מזויף שרכשה ב-150 דולרים. הן עשו את הדרך ועדיין לא הובסו, עדיין אינן נושאות בעול של ילדים ובעלים. הן יוצאות לברביקיו ולמשחקי כדורעף באחד מהרבעים המקסיקניים של מארין פארק. ויש להן בחורים, כשמתחשק להן, הן יודעות מה לעשות כדי לגרום לגברים שלהן להרגיש bien. המין, גם הוא עוד סוג של עבודה. האמהות שלהן בבית לא יודעות – הרבה הן לא יודעות. "תיזהרו," הן מתחננות. "נואבה יורק מסוכנת לבנות כמוכן." אבל זה לא נכון. דווקא במקסיקו מוצאים נערות במדבר, רגליהן פשוקות לרווחה, שערן נגרר בעפר, עם עיניים מתות שהחרקים כבר כרסמו. ניו יורק גדולה ובטוחה ומלאה ב-norteamericanos עשירים ושמנים. אולי הן אפילו לא יתחתנו עם גברים מקסיקנים. למה להן? הן מדברות על הבחורים במשרדים. אלה, הגבוהים, שנראים טוב בחליפה. בא לך עליו, אחותי, אני יודעת שבא לך עליו. "לא, לא, es muy gordo, שמן מדי." הן צוחקות. הן רואות הרבה אנשים חזקים יוצאים ממשרדיהם בסוף היום. גברים ונשים בחליפות עסקים. תספורות יפות, שעונים יקרים. "גברות לבנות שחושבות שהן יותר טובות מאיתנו." עולם תאגידי קרוב כל-כך, עד שהן יכולות להושיט יד ולגעת בו בציפורניהן האדומות כדובדבן. אבל לאור הריבוד של החברה האמריקנית, לא סביר שיכירו אי-פעם את העולם הזה מבפנים. הן כמו הניגרים בלונדון, הטורקים בפריז, הקוריאנים בטוקיו, הפיליפינים בריאד – זרות במולדתן החדשה. יתרונותיהן היחידים הם נעוריהן ונכונותן לסבול, אבל הן יאבדו את היתרונות הללו, כמו שבסופו של דבר יאבדו הכול, לרבות את חייהן. וכשחושבים על זה, הן יאבדו הכול מוקדם בהרבה מכפי שחושבים.
הלילה, למעשה. לפני הזריחה. בעוד כמה דקות.
הנערה השלישית במכונית, זו שיושבת מאחור, היא מבוגרת יותר, ולמעשה כבר אינה נערה. היא חמודה, דקיקה וסינית. אבל מדברת אנגלית רהוטה. היא למדה לדבר מעט ספרדית, במבטא מקסיקני. היא הבוסית של הנערות המקסיקניות. בהתחלה הן פחדו ממנה אבל כעת הן מחבבות אותה, אף שהן בקושי מסוגלות לדבר ביניהן אנגלית, בגלל המבטא. את מדברת איתנו סינגלית, הן צוחקות. שמה ג'ין לי, והן קוראות לה מיס ג'ין, ובפיהן זה נשמע מיזאג'ין. היא יפה מאוד, יופי סיני שכזה. דקיקה, עם פנים יפהפיות. אבל כל-כך nerviosa! תמיד בודקת כל דבר. אומרת לאנשים איפה לשים את שקיות הזבל המלאות בשביל מעליות השירות. מה היא דואגת כל-כך? הן עובדות קשה, עושות עבודה טובה. את צריכה להירגע קצת, אמרו לה לבסוף. את יוצאת לבלות בכלל? היא טלטלה את ראשה לשלילה והן ראו שהיא רוצה לצאת. אז כעת, בערך פעם בשבוע, היא יוצאת איתן. כדי לשמור על יחסים ידידותיים. הן יודעות שמיזאג'ין בודקת אותן. היא שקטה, עוקבת בעיניה אחר כולם. הן זרות באמריקה אבל מרגישות יותר בבית ממיזאג'ין, למרות שהיא עושה הרבה כסף וקוראת אנגלית. יש לה אפילו חבר לבן – או שהיה לה, הן לא בטוחות. מיזאג'ין לא מספרת הרבה על עצמה – כאילו היא מסתירה משהו, כאילו היא איזו פושעת, אחותי, את קולטת?
המשמרת התחילה ונגמרה, כבכל לילה. צריך לסדר את המשרדים ולשאוב בהם אבק. צריך לרוקן את פחי האשפה. הנערות ועובדי המשרדים כמעט אינם מדברים ביניהם – כמה משפטי "תודה רבה" מתנשאים, לפעמים מנוד ראש בדרך החוצה, לצאת ידי חובה. בתאגיד, איש אינו מקדיש תשומת לב רבה למנקים. לשם מה? הרי הם מנקים. מדי פעם בפעם נתקלות הנערות בעובדי משרד שאוכלים פיצה ועובדים כל הלילה. אבל רוב הזמן, כל מה שהן רואות הוא רק השלווה של תאגידים גדולים, הזרימה המהוסה של כסף העובר בחוטי החשמל ועל פני המסכים. ואם לשפוט לפי מה שנראה, יש הרבה מאוד כסף, מיליונים ומיליארדים. את רצפת השיש בלובי מבריקים בלילה. את המעליות ממרקים, אפילו את מעליות השירות בעלות קירות הפלדה שהנערות צריכות להשתמש בהן. את השטיחים רוחצים. האיש מחברת מכונות המשקאות ממלא מחדש את מכונות הקפה-חינם בעשרים וארבעה סוגים של קפה ותה. אנשי המחשבים ההודים עוברים במקום כמו עכברים, מתקנים תוכנות אבטחה, מעלים לרשת חוסמי דואר זבל, מנקים וירוסים. כל פעילות עוסקת בכסף. דרך לעשות עוד כסף. החלונות נקיים ורחוצים, המחשבים חדשים. כסף. שנעשה בכל משרד. אפשר כמעט להריח אותו. הנערות אוהבות להיות בקרבת הכסף. כולם אוהבים את זה, לא?
באיזו מידה הן מבינות שהאשפה שהן מרוקנות מדי יום מהמשרדים היא למעשה שביל העקבות של עסקאות, מגמות, רעיונות, סכסוכים, סוגיות רגישות ומלחמות משפטיות – שלחלקן, לו היו נגלות לעיניים אחרות, יכול להיות ערך עצום? התשובה היא שלמעשה הן אינן מודעות לכך. גם ספרדית הן קוראות רק בקושי, ובאנגלית הן פחות או יותר אנאלפביתיות. ניתן לצפות שכך יהיה. למעשה, זה היה צפוי במכוון: מיזאג'ין שכרה אותן בדיוק בזכות אי-יכולתן הברורה לקרוא אנגלית, היעדר הידע שלהן על המבנים המורכבים של הון ועוצמה שדרכם הן עוברות בקלילות מדי לילה. אף שהן חרוצות מאוד, גם לנאיביות שלהן יש ערך. חלק ניכר מהעיר ניו יורק תלוי באנשים כאלה. אלה שאינם יודעים דבר. העיר זקוקה לעבודתם, לצייתנותם ולפחדם. אפשר לחקור את הנערות הללו בבית משפט. "אילו מסמכי קניין בדיוק סילקת, מיס צ'אווז?" הן לעולם לא יהיו מסוגלות לענות.
אבל ג'ין לי מחבבת את הנערות המקסיקניות האלה. הן עובדות קשה, הן לא מתלוננות. היא יודעת שהן לא חושדות בה בשום דבר, מעבר ללהיטות לנצל את כוח עבודתן. היא יודעת גם שמנהלי התחזוקה במשרדים שחברת קורפ-סרב קשורה איתם בחוזים, אנשים קשוחים עם מפתחות וביפרים ומכשירי ווקי-טוקי, רואים בה נערה סינית נאה שמדברת אנגלית לא כל-כך טובה – כשהיא מדברת איתם, האנגלית שלה עילגת יותר, בכוונה – והם חושבים שהיא תהיה קצת יותר זולה. והם גם צודקים. הסינים תמיד קצת יותר זולים, כשהם רוצים. הם מחשבים איך לעשות זאת, איך להציע מחיר נמוך מכל המתחרים, ואז הם נעשים חיוניים, ללא תחליף. הלקוחות של ג'ין לי להוטים לנצל את הלהיטות שלה לנצל אחרים. אנשים מצפים מהסינים שבשעת הצורך ינהגו בעובדיהם באכזריות, אפילו באמריקה, ולרוב הם אינם מתאכזבים.
הלילה, שתי הנערות המקסיקניות עבדו קשה בתחיבת שקיות פלסטיק כחולות אל מעלית השירות של בניין ליד פינת רחוב 51 וברודוויי, בפיקוחה של ג'ין לי. קורפ-סרב נשכרה לנקות תשע קומות בבניין: קומות שש-עשרה עד תשע-עשרה – משרדי הלוואות עסקיות של בנק – וקומות עשרים עד עשרים וארבע, משרדי ההנהלה הראשית של חברת תרופות קטנה. מדי לילה מתפעלת ג'ין לי שמונה צוותי ניקיון במקומות שונים במנהטן, ומרחפת ביניהם. המבנה של כל בנייני המשרדים דומה פחות או יותר, עם מעלית שירות הצונחת למשטח העמסה במפלס הרחוב, שם חונה הרכב של קורפ-סרב ועליו המגרסה הניידת הענקית. גבר קשיש, במדים כחולים כשל הנערות, משליך שם את השקיות אל פתח יניקה שגורס אותן לפתיתי קונפטי. האיש הוא סיני, כמו ג'ין לי, ולפעמים היא יורדת למשטח ההעמסה עם ערימות מסוימות של שקיות, מוסרת לו הוראות ספציפיות ואז משגיחה שהוא ממלא אותן. השיחה ביניהם נבלעת בשאגת המגרסות. שניהם יודעים שהם נתונים להשגחה מתמדת של מצלמות אבטחה הקבועות בתקרה, חלקן מסתובבות על צירן באמצעות שלט-רחוק. ושניהם יודעים גם כמה קל להתחמק מהן. צריך רק לדעת את הזוויות. המצלמות יכולות לראות את המשאית של קורפ-סרב, אבל לא את הנעשה בתוכה. אפשר לשים בצד כמה שקיות מסומנות ידנית באות סינית מיוחדת שגובהה שני סנטימטרים, בלי שהמצלמה תדע.
אבל זה היה לפני שעות, וכעת העבודה נגמרה והנערות צוחקות ומקשיבות לתחנת רדיו שמשדרת מוזיקה לטינית וחשות בערפל המלוח מן הים. בשעות האלה, מגרש החניה שליד החוף ריק בדרך כלל. איש אינו מטריד את הנערות, אבל אם זה יקרה – איזה בן-זונה מסומם מקראק, איזה בריון שיכור – יש להן בתיק תרסיס פלפל. הלילה הן שותות מעט יין זול בכוסות פלסטיק, רוקדות במושביהן לצלילי המוזיקה. הנערות המקסיקניות שואלות את מיזאג'ין על החבר הלבן שלה. הוא מצא חן בעיניי! כל-כך מאצ'ו בשביל לבן! מה קרה? שואלת אחת מהנערות, מסתובבת בכיסא שמושבו מטולא בסרט איטום דביק. טוב, את יודעת... ג'ין לי צוחקת, אבל מפנה במהירות את מבטה אל המים. זה לא היה עובד בינינו. אבל היא לא מרחיבה, אפילו בפני עצמה היא בקושי מודה בסיבה האמיתית. היא נאלצה לגמור איתו בעל כורחה. היא הקשיבה להודעות הטלפוניות שלו שבהן ביקש ממנה להתקשר אליו. שנאה את עצמה על שלא התקשרה. מה שהוא עשה לה במיטה – היא רק תתרגז מהמחשבה שיותר לא יהיה לה את זה. כבר היו לה בעבר מערכות יחסים עם gweilo – בריטים, גרמנים, איטלקים. הם מוצאים חן בעיניה, הרבה יותר מגברים סינים, ואותו חיבבה יותר מכולם. ואולי בגלל זה היא נמצאת כאן הלילה, רק כדי לשכוח אותו.
כעת ג'ין לי מרגישה את היין בשלפוחית השתן שלה, וחומקת מהמושב האחורי להשתין בין עשבי החוף. יש לה בתיקה פיסת נייר טואלט מקופלת והיא הולכת, מעבר לקצה מגרש החניה, אל שביל עפר המוביל למקום חבוי מעין. חבוי מעין ומגעיל. אנשים משתמשים במקום לעישון קראק ולקיום יחסי מין, ולכן היא נזהרת לפני שהיא נבלעת בין העשבים. צריך להיזהר משברי בקבוקים, מקונדומים משומשים, מטמפונים, מכנפי עוף מרקיבות. הנערות במכונית כבר לא יכולות לראות אותה, והיא מקשיבה לרגע – האם מישהו אורב למטה, בעשב? אבל היא לא שומעת דבר, אף שהרוח נושבת עכשיו ומביאה איתה גשם. היא הולכת באומץ בשביל האפל, ומוצאת מקום שבו היא יכולה להשתופף על עקביה.
בדיוק כשהיא מושכת את תחתוניה הוורודים כלפי מעלה היא שומעת בקרבת מקום רטט נמוך של מנוע דיזל. מה זה? היא עולה בשביל, כדי מחצית הדרך, ומשתופפת בעשבים, מתחת למגרש החניה. שני כלי רכב מתקרבים למגרש, האחד טנדר גדול מעוטר בפנסי ערפל ובאבזרי כרום לפי הזמנה, והשני כלי רכב מסחרי עצום, גדול כמשאית אשפה עירונית אבל שונה ממנה בצורתו. הכול חשוך מכדי לראות מה צבע כלי הרכב. הם עוצרים בבת-אחת, לצד מכונית הטויוטה הקטנה. הטנדר חונה ממש מאחורי המכונית, מצמיד אותה לשפת מגרש החניה, והמשאית עוצרת בצד הנהג, במרחק שני סנטימטרים מהדלת, קרוב כל-כך שלא ניתן לפתוח אותה. מה הם עושים? מה הם רוצים לעשות? שני גברים חסונים יוצאים החוצה, אחד מכל רכב, וממהרים לצד החשוף של המכונית הקטנה.
ג'ין לי, העומדת בין העשבים, ממצמצת עכשיו בגלל הגשם, יכולה לראות ששתי הנערות המקסיקניות סגרו את החלונות והן צורחות בתוך מכוניתן הקטנה.
אחד משני הגברים מרסק את חלון השמש בגג הטויוטה בפטיש, ואז מחזיק את דלת הנוסע הקדמית ברגלו, למקרה שהנערות ינסו לפתוח אותה. השני מחבר בינתיים משהו לפגוש האחורי של המכונית – שרשרת, היא חושבת – ואז מפעיל מנוע שמורכב על המשאית. בתנועות מהירות הוא שולף זרנוק גדול מסליל על המשאית, וגורר אותו אל חלון השמש השבור. הוא תוחב את פיית הזרנוק למטה, אל תוך המכונית, משחרר ידית ומחזיק בצינור העבה הפולט ברעש את תכולתו פנימה, על הנערות. הצינור מזנק ומקרטע, הזרימה שבתוכו סמיכה וכבדה.
מאחורי החלונות, הצרחות גוברות.
מה היא אמורה לעשות? המכונית מתמלאת במהירות, קו של חומר כהה גואה כנגד החלונות. הדרך היחידה החוצה היא לחצות את מגרש החניה, אבל שם ג'ין לי תיראה לעין. מאחוריה יש עשבי חוף דוקרניים וחול. הטלפון הנייד שלה יושב בדירה שלה במנהטן, בטעינה. היא אף פעם לא לוקחת אותו לעבודה, בכוונה: ניידים מאפשרים לכוחות החוק לתעד במדויק כל תנועה שלך. בתיק שלה היא מחזיקה מכשיר ווקי-טוקי שאותו לא ניתן לאתר, ובעזרתו היא מתקשרת לצוותי קורפ-סרב האחרים. אבל טווח הקליטה שלו הוא כקילומטר וחצי, מספיק למנהטן, אבל לא לברוקלין...
אחת מהנערות הודפת בכוח את דלת הנהג, חובטת אותה כנגד המשאית הגדולה החונה בצמוד למכונית. אבל הדלת נפתחת רק כדי סדק, לא יותר. ואז נורית יד מחלון הנוסע, יורה תרסיס פלפל לכל עבר. האיש השומר שהדלת תישאר סגורה חובט ביד, ומכל התרסיס עף לקרקע.
"ריצ'י!" קורא הגבר הגבוה יותר מבעד לגשם. "זה מספיק?"
ג'ין לי מגששת בתיקה אחרי הווקי-טוקי ומדליקה אותו. רק רחש סטאטי, זה הכול. "הלו? הלו?" היא מנסה באנגלית. כלום.
אורות הטויוטה נדלקים כעת והמנוע מותנע. המכונית מקרטעת לקצה מגרש החניה, ומזעזעת את הטנדר שמאחוריה. אבל השרשרת על הפגוש מחזיקה מעמד. הגלגלים האחוריים של המכונית מסתובבים בטירוף, הגומי של הצמיגים נחרך והעשן המצחין נישא מעל לעשבי החוף. ואז המנוע מאט, כאילו נכנע. רגלה של הנערה בתוך המכונית רפה כעת. משהו נוזל באטיות מבעד לחלון המכונית, מטפטף על הזכוכית.
"ריצ'י, חתיכת דפוק, בוא נזוז!" צורח האיש.
הגבר האוחז בזרנוק אינו זז.
"תכבה את זה!"
האיש הקרוי ריצ'י מושך בידית ושולף החוצה את הזרנוק. חומר נוסף נוזל בגושים מחלון השמש השבור. המכונית מלאה. הוא מחזיר את הזרנוק למשאית, ואז מסלק את השרשרת.
"יותר מהר!"
המכונית הקטנה, בשווי 125 דולרים, אינה זעה כנגד שפת מגרש החניה, אף שאורותיה עדיין דולקים והמנוע שלה משתעל. הגבר הגבוה יותר מסיר את רגלו מדלת הנוסע הקדמית ומזנק לאחור כשהיא נפתחת רחוק דיה לשחרר מפל של חומר סמיך. ואז הוא עושה משהו משונה. הוא שולח יד לנעול את הדלת ומטיל עליה את כל משקלו כדי לטרוק אותה. ואז הוא מחכה שריצ'י יזיז את המשאית, ועושה את אותו הדבר בדלת הנהג.
הוא נועל את שתי הדלתות, חושבת ג'ין לי. למה?
"צא משם!"
הגבר המגודל יותר ממהר כעת לטנדר שלו. העניין כולו נמשך אולי שש דקות. המשאית נוסעת לאחור בחצי עיגול, ואז נורית קדימה ויוצאת ממגרש החניה. הטנדר נוסע לאחור בסיבוב חד יותר, מסתובב ונוסע אחרי המשאית. הם נוסעים במהירות, בלי אורות.
תוך עשר שניות הם נעלמים.
ג'ין לי רצה אל המכונית. הרוח הרטובה שינתה כיוון, והיא נדרכת כשהריח מגיע אליה. היא מכירה את הריח הזה מסין, הייתה מזהה אותו בכל מקום. המחראות הציבוריות הפתוחות בערים הקטנות יותר. הבורות בקרקע לצד אתרי הבנייה הענקיים בשנחאי, שם הפועלים כורעים לעשות את צורכיהם מעל לחור בקרשים. הביוב הגולמי הנפלט לנהרות. כן, היא מכירה את הריח הזה.
היא רצה אל המכונית ומושכת בדלתות רק כדי לוודא שהן אכן נעולות. האם היא רואה בפנים תנועה, יד חובטת בנוזל הכהה כנגד הזכוכית? היא מסתכלת סביבה, בניסיון למצוא משהו לשבור בעזרתו את החלון, ורצה לשולי המגרש, שם היא מגששת בקדחתנות בעשב, זרועותיה גורפות שקיות פלסטיק, עיתונים ישנים, פחיות בירה, הכול חוץ ממה שהיא צריכה. לפתע היא מוצאת גוש אספלט כבד. עבר יותר מדי זמן! נכון. איך יכול מישהו בכלל...? בקושי, היא נושאת את האספלט חזרה למכונית ואחרי שלושה ניסיונות שוברת את החלון הקדמי בצד הנוסע. זוהמה רטובה וסמיכה זורמת החוצה, ניתזת עליה, הריח מחריד. גזים של צואה. שתן ישן. היא משתנקת, מיצי הקיבה צורבים בגרונה. שוב ושוב היא מכה בזכוכית הביטחון, כדי ליצור חור גדול דיו לשלוח בעדו יד. סוף-סוף. היא שומטת את גוש האספלט ותוחבת את זרועה אל הרטיבות הקרה והגושית, מגששת אחר מנעול הדלת, הזכוכית השבורה שורטת את פרק ידה. היא מוצאת את המנעול, משחררת אותו, מושכת בדלת – הדלת נפתחת בבת-אחת ולשון גדולה וסמיכה ושחורה של טינופת ניתזת על מגרש החניה.
"צאו כבר!" ג'ין לי צורחת בסינית. הצחנה מחליאה, צורבת בעיניה. היא שולחת יד ומוצאת אחת מהנערות. שום תנועה! עבר יותר מדי זמן! שבע או שמונה או אפילו תשע דקות! היא מושכת בזרוע, וגופתה של הנערה נשמטת ברפיון על המדרכה, מכוסה בזוהמה. ג'ין לי מוחה את פניה של הנערה. פיה מלא, שערה השחור סבוך ורטוב, מלא כולו בטינופת. היא אינה נושמת. ג'ין לי הופכת אותה על בטנה, מוודאת שפיה אינו חסום, לוחצת על גבה. כלום! היא רצה לצד השני של המכונית, שוברת גם שם את הזכוכית, נרטבת כולה, פותחת את הדלת, השפכים מתרוקנים מהמכונית בקול גרגור. הנערה מוטלת על ההגה בלי כל תנועה, אבל ג'ין לי משחררת אותה מהמכונית ומנסה לגרום לה לנשום. היא אינה מגיבה. ג'ין לי בוכה בפחד ובתסכול. קדימה, קדימה! היא אומרת, לוחצת על גבה של הנערה, מוחה את החומר מפיה. כלום. ג'ין לי לא מסוגלת אפילו להביט בעיניה, המכוסות בזוהמה. הנערות המבוהלות נשמו נשימות יתר ושאפו את הזוהמה הרטובה עמוק אל ריאותיהן. כשאיבדו את הכרתן, החומר נזל אל תוך גרונותיהן וחנק אותן. בדיוק כמו שקורה כשמחזיקים מישהו דקות רבות מתחת למים. כעת שתי הנערות מוטלות על בטנן על המדרכה, דוממות כמוות, לשון הזוהמה ניגרת מן המכונית המתרוקנת ומתפשטת במגרש החניה, והגשם מתגבר עכשיו ויוצר נהרות קטנים הזורמים אל פתחי הניקוז בקצה המגרש.
ג'ין לי שומעת קול נשי מדבר בהתרגשות בספרדית, וקופאת. מי זה? היא מסתכלת בנערות. אבל הן נראות – כן – מתות, וגופיהן כבר מתכנסים ברוך אל תוך עצמם. כן, זה נכון, היא אומרת לעצמה. מתות! מוזיקת ריקודים לטינית נשמעת כעת. הרדיו במכונית עדיין דולק, והזוהמה ירדה אל מתחת למפלס הרמקולים שעל לוח המחוונים. ",Yo te voy a amar hasta el fin del tiempo" מייבב קולה של זמרת.
אור השחר הראשון נראה באופק. ג'ין לי מבינה עכשיו. מישהו יודע. מישהו יודע מה היא עושה. ראו אותה נכנסת למכונית במנהטן ועקבו אחריה. הם רצו אותה.
היא רצה. נמלטת על פני המדרכה, שערה השחור הרטוב נפרס מאחוריה, עיניה קרועות לרווחה, נסה על נפשה.